דמשק וביירות, זיכרונות יהודיים

בתקופה הרת גורל זו, לנוכח תהפוכותיהן של סוריה ולבנון על קיני הצרעות שלהן, אנו נזכרים בהיסטוריה היהודית הקרובה שלהן ומעלים זיכרונות קרובים-רחוקים מהווי יהודי מלא עניין שהיה ואיננו.

מאת יעקב רוזנפלד. מאמר ראשון.

בית הכנסת מגן אברהם, ביירות

לפני מאה שנה, בשנת תרפ"ה, נוסד בית הכנסת הגדול מגן אברהם ברובע היהודי של ביירות ששכן בוואדי אבו ג'מיל, צפון מערב ביירות, לבנון.

בית הכנסת היה מרכז לקהילה היהודית הלבנונית, ובנוסף לו היו בשכונה שני בתי כנסת נוספים: האחד של דוברי הספניולית (שהגיעו ברובם מיוון) והאחר של האשכנזים (שהגיעו ממזרח אירופה). השכונה היוותה בית לקהילה היהודית בת מאות השנים וכן לפליטים יהודים מסוריה ומעיראק בתקופות מאוחרות יותר.

פנים בית הכנסת 'מגן אברהם' בעיר ביירות

בית הכנסת, שכבר אינו פעיל, נפגע במלחמת לבנון הראשונה מפגיעת טיל ושוקם בהשקעה רבה בידי משפחת ספרא משווייץ (מוצאה מלבנון), ובאוגוסט 2020 (אב תש"פ) נפגע קשות מהדף הפיצוץ שהתרחש בנמל התעופה של ביירות.

בית הכנסת הגדול והמפואר היה חלק בלתי נפרד מההווי התרבותי של יהדות לבנון. לאחר שואת יהודי אירופה הוא שימש כתחנת מעבר לעולים בלתי לגאליים שהעפילו לארץ ישראל, וגם לאחר הקמת מדינת ישראל, כשיהדות לבנון הלכה והתמעטה, עדיין היה בית הכנסת מרכז יהודי חשוב עד לשנות התשעים, כשהקהילה היהודית הלבנונית כמעט חדלה מלהתקיים עוד.

מבית כנסת זה נחטף ונעלם סלים מורד (שלמה), בן מרדכי וזקיה ג'מוס, ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה.

סלים, יליד חלב שבסוריה (נולד בשנת תרצ"ב) ובצעירותו עבר להתגורר בביירות, שם נשא לאישה את מרי וגידל את מואיז (משה), מרדכי (מרסל) מוטי ושלום (שרל). המשפחה גרה בבית מפואר בביירות בירת לבנון, סלים היה סוחר טקסטיל ונדל"ן מצליח. היה לו משרד בתוך בית הכנסת "מגן אברהם", ובנוסף לעיסוקו במסחר היה יו"ר הקהילה היהודית בלבנון ודאג לכל צורכי היהודים. רעייתו מרי הייתה גם היא פעילה בקהילה, והייתה לה תרומה משמעותית לעליית יהודי הקהילה הדמשקאית לישראל.

סלים סייע ללא לאות למבקשים לעלות לארץ והיה מעורב במבצעים רבים שהשתיקה יפה להם. בביתו אירח אנשי שב"כ ומודיעין, והציע מחסה לפעילי עלייה. כגזבר בית הכנסת הוא אירח בו בכירים מישראל, בהם בכירי צה"ל עזר ויצמן, אריק שרון, איציק מרדכי, אהוד ברק ועוד. כן הצליח להבריח ספרי קודש וספרי תורה עתיקים מאוד של הקהילה לארץ, והספרים הגיעו לבתי כנסת ביחידות מודיעין בצה"ל.

בשנת 1978 נחטף סלים על ידי אנשי שירות הביטחון של לבנון מבית הכנסת "מגן אברהם" ועבר בכלא סדרת חקירות ועינויים קשים. אחרי מספר שבועות שוחרר, לאחר שמשפחתו שילמה לשלטונות. באפריל 1979 נחטף שנית, שוב נחקר ושוחרר רק אחרי תשלום שהעבירה משפחתו.

(צילום: אי.פי.)

ביום 15.8.1984 נחטף סלים שוב ממשרדו. החוטפים, אנשי "המפלגה הלאומית הסורית" (PPS), ארגון שפעל מלבנון, שרפו את המשרד וכתבו על הקיר "יהודי". דבר חטיפתו נתגלה על ידי בנו משה, שבא לבקר במשרד.

כעבור ימים אחדים הוצע לאשתו לוותר על בנה ולקבל בחזרה את בעלה. היא כמובן סירבה, עברה מביתה המפואר לבית פשוט והמשיכה לנהל מאבק לקבל מידע על בעלה ולהביא לשחרורו.

אולם המאבק לא צלח, ולא נודע דבר על אודות סלים. למרי היה ברור שמשפחתה בסכנה, וב-1989 היא הצליחה לברוח מלבנון ולעלות עם שלושת הילדים לארץ, לקריית אתא.

סלים הי"ד. נחטף בלבנון ונרצח בסוריה.

"מבצע מלט"

בית הכנסת מגן אברהם היווה עוגן מרכזי וחשוב ב"מבצע מלט" שביצע המוסד במהלך השנים 1969 ועד 1972 להעלאת כארבע מאות יהודים שנמלטו מסוריה. היהודים, בעיקר נערים ונערות מהערים חלב ודמשק, היו חוצים את הגבול הסורי-לבנוני ומגיעים ביוזמתם לביירות. בכל פעם שהתארגנה קבוצה של מספר יהודים נוצר קשר עם המוסד בנקודת ממסר באירופה. חיל הים היה מוציא כוח ימי שכלל ספינת דבור למפגש וספינות טילים לאבטחה מול חוף ביירות.

הנמלטים היו מתאספים בבית הכנסת מגן אברהם בביירות ומשם יוצאים לחוף. בחוף היה מקבל אותם איש קשר בעל ספינת מירוץ והיה יוצא עימם אל הים הפתוח לפנות ערב. לאחר השקיעה היה הדבור מגיע בסמוך לחוף, מאתר את הסירה, מעלה את היהודים ועושה את דרכו בחזרה לנמל חיפה.

ההפלגות בוצעו במידור גבוה. נוהל הקרב הרגיל לא בוצע. לא יצאו פקודות כתובות, גם לא נערך תחקיר, ומפקד המבצע לא הוציא דו"חות מסכמים.

באחת הפעמים, עקב אי-הבנה, נוצר פיגור ביציאת הכוח הימי למפגש. למשימה הוזנקו ספינות סער שמהירותן כפולה מזו של הדבור. ראש המוסד, צבי זמיר, באישורה של ראש הממשלה גולדה מאיר, יצא עם הכוח הימי לאסוף את העולים.

המפגש עם סירת המילוט התקיים באיחור קטן. הנמלטים הועלו לספינת הטילים אך היו מבוהלים ומפוחדים. ראש המוסד זמיר סיפר ששום דיבורים בעברית ובערבית לא עזרו. עד שהבריק בראשו רעיון ואמר "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". המשפט היהודי הנצחי שכנע והרגיע את הפליטים, ורק אז האמינו שספינת הטילים היא ישראלית. זמיר סיפר על כך לראש הממשלה, שהתרגשה גם היא.

בגיא צלמוות

בספר בגיא צלמוות מספרת המרגלת היהודייה בלבנון, הגב' שולמית קישיק כהן ע"ה, על הווי הקהילה היהודית בלבנון בשנות דמדומיה, שנשזר בהווי בית הכנסת מגן אברהם ושכונת ואדי אבו ג'מיל כולה.

להלן קטע נבחר מתוך סיפור עוצר נשימה, וממנו רואים עד כמה הקפידו יהודי ואדי אבו ג'מיל על כבוד המת ועל המנהגים הכרוכים במצווה זו.

העיר ביירות בלבנון

"יותר משאנו שומרים על דתנו, הדת שומרת עלינו"

ביום הכיפורים תשי"ח, בשעת תפילת נעילה, שעה שהמוני בית ישראל מותשים מהצום ופונים השמימה, מצפים לקול השופר המבשר על סיום התענית, הגיעו לאוזנינו קולות מקפיאי דם מכיוון הכניסות לוואדי בדרך באב-אדריס וג'ורג' פיקו.

שונאינו ידעו שבשעה הרת גורל זו אנו מכונסים בבית הכנסת, גופינו חלושים ואין אנו ערוכים להתגוננות מפניהם. איש מאתנו לא העלה על דעתו שהם יתגרו באלוהינו ויחרפו את קדושת היום.

הם הפתיעו ובאו. נשמעו קולות ירי, ואבנים התעופפו לעבר משכנות היהודים. שלושה טנקים שעמדו לרשות ההמונים המשולהבים קרבו לבית הספר "אליאנס" ולבית הכנסת "מגן-אברהם". הקריאות להרג ביהודים גברו, ובחלל האוויר הדהדה הסיסמה שנשמעה בארץ-ישראל בימי פרעות הדמים בתרפ"ט: "עליהום! עליהום! פלשתין בלאדנה ואליהוד כלאבנה" (פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו).

(…)

למזלנו, לא היו כל נפגעים מהתקפותיהם הישירות של המפגינים, אך יהודי לקה בלבו עוד בבית-הכנסת והתמוטט. הוזעקו רופאים והוא נלקח למרפאה לטיפול נמרץ. ימים אחדים שכב שם ללא הכרה, עד שהמוות הכריעו והוא מסר את נשמתו לבורא.

כדי להגיע לבית-הקברות לקבור את המת, היה צריך לעבור קטע מרובע הבאסטה המאוכלס מוסלמים.

השלטונות אסרו להספיד את המת בחצר בית-הכנסת וכן החליטו למנוע את ההלוויה, בטענה שכל התקהלות מהווה סיכון ביטחוני.

הופעלו לחצים. בערב חג הסוכות הובהר לנציגי השלטון שעל פי דיני ישראל לא ניתן להלין את המת – והחג קרב.

בסופו של דבר הותרה הלוויה מצומצמת. רק עשרה אנשי חברה קדישא הורשו ללוות ולקבור את המנוח – שיספיקו להשלים מניין. גם על בני משפחת המת אסרו השלטונות ללוות את יקירם. ברגע האחרון הותר גם למוכתר להצטרף למסע ההלוויה.

נכנס החג, נכנסה שעת העוצר הלילי, והמלווים לא שבו.

נשות המלווים נתקפו חרדה לגורל יקיריהן. הן המתינו בחוץ וסירבו להישמע לקריאות אנשי המשטרה להיכנס לבתים. הנשים הודיעו שלא ייכנסו עד אשר הבעלים, שיצאו באישור המשטרה, ישובו הביתה.

חלפו שעות הליל, השחר הפציע, ואין כל סימן מהנעדרים.

קמה מהומה. האנשים ברובע היו נבוכים ומפוחדים. טענו שהגענו למצב שלחיים לא נותנים לחיות ולמתים לא נותנים למות בכבוד.

אנשי המשטרה שבוואדי לא ידעו להשיב לשאלות. לא היה להם מושג על מקום הימצאם של הנעדרים. עלה חשש שמא האנשים נחטפו בידי אנשי מיליציות עוינים.

(בהמשך מתארת שולמית את מה שעבר עליה בדרכה ל"גיא הצלמוות" של המיליציות האסלאמיות, ואת הניסים הגלויים שחוותה עד שהצליחה ליצור קשר עם אחד מראשי המחבלים, ולאחר שבמסירות נפש הצליחה לבקר את אימו הישישה זכתה והצליחה להביא לשחרור כל העשרה ממוות ודאי. אין מקום ביריעה זו לכל הפרטים, אבל נביא כמה פרטים מרגשים).

היא פנתה לבנה בגערה, שהיא מצפה לבואו כבר שעה ארוכה.

נדהמתי להיווכח עד כמה איש זה, שלו מייחסים כל כך הרבה חטיפות ומעשי רצח, מתפתל ומתבטל לפניה, כילד קטן שסרח.

אבו-מוסטפה הגבוה והחסון היה צריך להתכופף כמעט מלוא קומתו כדי לנשק את גב ידה ולהתנצל על האיחור.

"יאממה, הבאתי עמי אשה מופלאה. היא באה בעניינים הקשורים לקהילה היהודית שהיא מייצגת. הכירי אותה: זוהי אום-אברהים".

היא בירכה אותי בלבביות והתגלתה כאשה חביבה ומלאת חיוניות. היא דיברה בנעימות, בקול מתנגן וחברותי, ואני הרגשתי פחות מאויימת.

"שאללה ישמור את אברהם שלך" בירכה אותי. "האם יש לך ילדים נוספים? שיחיו בברכת אללה כל יוצאי חלצייך".

יהודים ליד נמל ביירות בשנת 1930

כשהשבתי לה שהנני אם לשבעה ילדים, הביעה פליאתה שאני עוד מקדישה מזמני לטיפול בבעיות הציבור, ושאלה:

"האם מותר לי לדעת מהם הדברים החשובים שבגללם טרחת ובאת עד לכאן?"

לשמע דברי על האנשים שנעלמו לנו היא הקשתה: "האם חלק מהם קרובי משפחה שלך, שכל כך היה חשוב לך לעזוב בית עם ילדים ולבוא למקום שבו מתחוללת מלחמה מסוכנת?"

השבתי לה שאמנם אין לי קרובי משפחה בין מלווי המת, אלא שעל פי החינוך שקיבלתי מהורי אינני מסוגלת להתעלם ממצוקתם של בני אדם.

"אני אוספת תרומות עבור העניים, מבקרת חולים ודואגת שיקבלו טיפול רפואי נאות", הסברתי לה, "ודרך אגב, בראותי את פצועיכם נאנקים בבית המרקחת, בפעם הראשונה בחיי הצטערתי שלא למדתי את מלאכת הרפואה ולא יכולתי לעזור להם. על כל פנים, אז החלטתי לתרום לעזרת משפחותיהם. מובן מאליו שכאשר נודע לי שאחר-עשר מאנשי הקהילה שלנו נחטפו, ראיתי צורך להיחלץ לעזרתם".

"נחטפו? מה אני שומעת?" הפנתה לעבר בנה שאלה שנשמעה כגערה.

"היתה כאן טעות", השיב לה הבן בקול מתנצל. "האנשים שלי ראו זרים נכנסים לאזורנו לאחר שקיבלו הוראות מפורשות כיצד לנהוג. הם לא ידעו להבחין בין אנשים בעלי כוונות זדון לבין תמימי דרך הרוצים ללוות מת. כבר דאגתי שכולם ישוחררו בהקדם וישובו לחיק משפחותיהם".

"יא אבני, יא רוחי" (הוי בני, הוי נשמתי), אמרה לבנה. "כל אשר תאמר לך אום-אברהים שמע בקולה, ואללה יברך אותך בכל".

ולאחר מכן פנתה אלי: "את אשה טובה ואמיצה, היום קשה למצוא אנשים כמותך שאולי היו רק בימיו של מוחמד. אמרי לי, איך זה שלא פחדת לבוא אל בני למרות סכנות כאלו?"

"לא תח'אף מן האלי בח'אף רבו" (אל תתיירא מירא אלוהיו) השבתי לה, בהפנותי מבט לעבר בנה.

היא התמוגגה לשמע הדברים שאמרתי בזכות בנה כ'ירא אלוהיו', גם אבו-מוסטפא רווחה נחת מדברי וצחק.

(…)

השיחה הייתה לבבית. היא גילתה עניין בחיי היהודים ובמסורת. סיפרתי לה על חג הסוכות הנמצא בעיצומו, על הנוהג לאכול בסוכה ועל חג שמחת תורה הקרב ובא.

היא הביעה התפעלות כיצד אנחנו שומרים על ערכי הדת, ואני השבתי לה שיותר משאנו שומרים על דתנו, הדת שומרת עלינו.