"הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל"

שו"ת "מקדשי השם" ומחברו הגאון רבי צבי הירש מייזליש. ליום הזיכרון, כ"ה טבת.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

הספר "שו"ת מקדשי השם", בעיקר החלקים שהמחבר דן בהם בשאלות שהופנו אליו ואל רבנים אחרים בשואה, מספק זווית ראייה ייחודית לתקופת השואה. פרקיו מופלאים, כפי שמחברו היה איש גדול ומופלא; הספר הזה כולו "מסירות נפש" ודבקות יהודית טהורה בהקב"ה, בתורתו וב"שלחן ערוך" שלו. לעיני קוראי והוגי הספר נפרשת מסכת בלתי מוכרת, מפתיעה ומרגשת. מצד אחד היא מפחידה ואולי גם מדכאת, כי פיסת ההיסטוריה האיומה הזו כה קרובה היא לימינו, וכה נורא לגלות באילו עניינים התעסקו רועי ומנהיגי ישראל לפני שמונים שנה, עת התמוטט העולם על יושביו וכל המוכר והידוע נמחה והושמד באכזריות שיטתית, וכל הקדוש והיקר הושפל עד עפר. אך מצד שני, מבין השיטין של הספר עולה תמונה זוהרת ובוהקת של עם מוכה ומעונה אשר עם כל מה שעובר עליו נותר איתן באמונתו ואינו נוטש את אלוקיו. "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל", כך אומר הכתוב, וקדושי השואה, היהודים השבורים בגופם אך איתנים ברוחם ובאמונתם, גם על סף תהום, בעומדם לפני שערי מוות, גם כי הלכו "בְּגֵיא צַלְמָוֶת" לא נטשו את אמונתם והיו מכלכלים את מעשיהם לפי דעת תורה, וכשהיו עומדים בפני פרשת דרכים ולא ידעו מה להחליט, ולפעמים השאלות היו נוקבות וקורעות את הלב ואת הנשמה, היו שואלים את הרב. השאלות האלו, שמחד גיסא נודפות ריח עז של טראומה וטרגדיה, ומאידך גיסא מאירות כשמש בצהריים, הן אשר יצרו את פרקי הספר "שו"ת מקדשי השם", שבימים אלו יחול יום הזיכרון של מחברו, הגאון רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל מווייצן.

הרב מייזליש היה רב נערץ כבר זמן רב לפני פרוץ המלחמה. הוא היה בן למשפחת רבנים, וחיבר ספרים רבים בשנות השלושים של המאה הקודמת.

בשואה איבד את אשתו ושבעה מבין עשרת ילדיו, והוא עצמו עסק ללא הרף בחיזוק ועידוד אחיו היהודים הנאנקים והסובלים. הוא היה "תל תלפיות" לאינספור יהודים שהיו שואלים אותו שאלות בהלכה ומבקשים ממנו עצות וברכות בזמנים הטרופים שעברו עליהם, והוא, כאילו הכול טוב לו, כאילו שפרה נחלתו, התמסר כולו לעמוד לישע בני עמו ולעזור להם בכל מה שרק היה יכול.

חלק מהשאלות שהופנו אליו בשנות המלחמה הדפיס הרב בספר "מקדשי השם", שהוקדש לשו"ת של רבנים ומורי הוראה שנהרגו על קידוש השם בימי השואה.

אחת השאלות המפורסמות המובאות בספר היא על אדם שבנו נתפס למשלוח להשמדה, ורצה לדעת האם על פי ההלכה הוא יכול לשחד את השוטר שישחרר את בנו, כי יביאו במקומו נער אחר. הרב לא רצה להכריע בשאלה, אך משהאב התעקש, ציטט את הגמרא האוסרת לאדם לרצוח את חברו כדי להציל את חייו, והאב החליט להימנע מפעולת ההצלה.

הרב בשמחת נישואין בברגן בלזן

מהיכן ירק זה חי? הרב בארצות הברית, תקופה קצרה אחרי השחרור, מוקף תלמידים וכולו שמחת חיים של תורה ועבודת השם.

הרב, בחברת רבנים נוספים, בברגן בלזן.

אחרי השחרור כיהן כרב ברגן בלזן, הקים בה מוסדות לשארית הפליטה ועסק בעיקר בהיתר עגונות. הוא ישב ימים ולילות על מדוכה זו, ואחרי עמל ויגיעה זכה להאיר את חייהן של עגונות רבות שחשך עליהן עולמן. הוא הוציא ספר מיוחד, נדיר בגאונותו ובהיקפו, על עניין היתר העגונות, וגדולי ישראל סמכו ידם על חיבורו.

 הוא זכה להקים בית חדש בארצות הברית, ומזיווגו השני נולדו לו עוד תשעה ילדים.

ידיעה עיתונאית על הגעתו של הרב לשיקאגו, ארה"ב, ונישואיו.

קטעים מתוך מאמרה של הרבנית אסתר פרבשטין על הרב מייזליש, מתוך מוסף שבת של "מקור ראשון".

…בדרכים שונות ידעו הנערים את התאריך העברי. החגים כונו בפיהם "גבלס-קלנדר", ימים המועדים מצד הנאצים לפורענות. ואכן, הגרוע מכול אירע בימים הנוראים, שבהם נערכו שלוש סלקציות אכזריות, ובכל אחת מהן נשלחו למוות כאלף נערים.

בראש השנה תש"ה (19-18 בספטמבר 1944) הועמדו אלפי ילדים למפקד, לעיני מנגלה וד"ר טילו, ומתוכם נלקחו הכחושים והנמוכים לצריפי המועדים למוות. לייטנר תיאר: "כשקמנו בבוקר הם לא היו. חמישה נמוכים היו בכיתה שלי מנירדהאזה, והם לא חזרו […] נשארנו עשרים וחמישה מהכיתה". מנדל שטיינמץ היה בין הנידונים למוות. הוא סיפר על קול בכי שנשמע בצריף, "משהו יוצא דופן, כי באותו זמן נערים כבר לא בכו". הוא ונערים נוספים ברחו ונטמעו בצריפים.

הלם הסלקציה השכיח את ראש השנה, אך היו שהאירוע חיזק בהם את תחושת יום הדין. בצריפים אחדים התארגן מניין. הנערים לא שיערו כי יזכו לשמוע גם קול שופר, דבר שנשמע הזוי באושוויץ, אך הדבר התרחש ונחקק בזיכרונם: היה זה הרב צבי הירש מייזליש, שעבר בין הצריפים ותקע בשופר מספר פעמים. הניידות בין המחנות התאפשרה לו מאחר שעבד ב"שייסקומנדו" – מנקי הביוב. את השופר השיג מפלוגת "קנדה" – ממייני המטענים באושוויץ.

מאז הובא מווייצן לאושוויץ בי"ז בתמוז, נהג הרב לשוחח עם הנערים ועם עובדי הכפייה הבוגרים ולמד עימם תורה לאחר העבודה מתוך זיכרונו. כשהיה עובר ליד הנערים היה נותן משהו לפיהם, ומבקשם לברך ולהאמין שיש ה' בשמיים (יזרעאל). ואולם, השגת השופר וההחלטה לתקוע בו היו יוצאי דופן מכל בחינה שהיא. הרב כתב על כך: "וביום ר"ה הלכתי מבלאק לבלאק, עם השופר בידי לתקוע, והגם שזה היה כרוך בסכנת נפשות גדולה… זכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ר"ה הלז לערך עשרים פעמים… והאנשים גרי המחנה היה להם למשיב נפשם האומללה… שעל כל פנים זכו לצאת ידי מצות תקיעות שופר בר"ה גם באושוויטץ".

"זאת לא אשכח", מספר גליק, "כיצד אמרנו אז 'מן המיצר' בקולות רמים. נזכר אני במראהו במעמד מרגש זה, כשהוא עומד ללא זקן ופאות, אבל כולו להט ודבקות, ומתכונן לתקיעת שופר עם כל ההתלהבות וה'ברען' החסידי… ואם הייתה תקיעה שנראתה לו שלא כהוגן, חזר לתקוע אותה, בלי מהירות וחיפזון".

גם מרדכי רימר, מאיר טאובר ואחרים זכו לשמוע את התקיעות, בתוך הצריף או מעבר לו. "בתוך האש הגדולה הזאת נשמע לפתע קול שופר. אולם הפעם לא קול שופר שיורד מן השמים כדי לחברם אל הארץ, אלא קול שופר שעלה מן הארץ כדי לחברה אל השמים" (סיני אדלר).

לא הכול ידעו את זהות התוקע, אך התקיעות הזרימו אליהם כוח: "שכחנו איפה אנחנו נמצאים. אמרנו, אם הצלחנו לתקוע בשופר, אנחנו גם נשמע את קולו של שופר המשיח" (פרקש).

בתעוזה רבה החליט הרב מייזליש לתקוע גם בצריף הנערים הנידונים למוות, למרות תחנוני בנו שלא יסכן את עצמו. הרב ידע כי החלטה זו אינה על פי ההלכה, אולם רגשות ליבו הניעו את ההחלטה: "מחמת שבין כך ובין כך לא הייתי מחזיק הרבה מהחיות שלי, אף שידעתי שבאמת גם סברא זו אין לה שום מקור בהלכה". הרב אמר לנערים גם דברי עידוד ואמונה. הקורא את זיכרונותיו של הרב משתאה מעוצמת הקשר בינו לנערים.

באותו יום ראש השנה הובאה לפני הרב שאלה הלכתית, מן הקשות ביותר שידע אב בישראל ושידע רב בישראל. שאלתו של אב, שהיסס האם מותר לו לפדות את בנו יחידו מצריף הנידונים למוות, אם ידוע לו שבמקומו ייחטף ילד אחר כדי להשלים את המכסה שקבעו הנאצים.

הרב סירב להשיב לו. "רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שלחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויטץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום יישוב הדעת מרוב התלאות והצרות".

מתוך שתיקתו של הרב הסיק האב כי יש בהצעתו ספק שפיכות דמים ונמנע מלפדות את בנו: "והיה כל היום יומא דראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה'… מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני השי"ת כעקידת יצחק אבינו שהיה גם כן ביום ר"ה".

בעשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור הילכה האימה במחנה. כאלפיים נערים הסתובבו כסהרורים מחשש שגם יום כיפור יהיה מועד לפורענות.

ואכן, בערב יום כיפור נערכה הסלקציה השנייה, שהפכה לאירוע מכונן בזיכרון הסלקציות באושוויץ ותוארה גם במשפט אייכמן. גורל הנערים נחרץ לפי גובהם, על פי קורת עץ שתחתיה עברו. אחדים חמקו ואחרים ניסו ככל האפשר להגביה את קומתם, אך צריפי הנידונים למוות מלאו בעוד כאלף ילדים.

בבירקנאו נותרו אפוא פחות מאלף מתוך שלושת אלפים הנערים שהגיעו במהלך הקיץ. בשמחת תורה נערכה סלקציה נוספת, ובה התרחש אירוע יוצא דופן, שבו שוחררו 51 נערים מתוך הקרמטוריום. אף אירוע זה מוזכר על ידי הרב מייזליש ואומת על ידי העדים, שאחדים מהם היו מתוך הקבוצה, אך אין זה המקום לספר סיפור מעניין זה.

מעשה בסוכה

אסיים בסיפורה הנדיר של הסוכה באושוויץ.

מסתבר כי הרב מייזליש, ואולי גם יהודים נוספים, ניצלו את תנאי השטח המיוחדים והצליחו ליצור סוכה בתוך דרגשים שהוצאו מהצריפים עם בואם של אלפי הנערים. אדלר כתב: "זכורני שהייתי מסופק בכשרותה של סוכה זו, היות שאי אפשר היה לישון בה וזכרתי את ההלכה שסוכה כזו גם לאכילה איננה כשרה. ביום האחרון של החג נכנסתי לסוכה ואמרתי את ה'יהי רצון' שנוהגים לאומרו כאשר נפרדים מהסוכה, ותפילה מיוחדת הייתה בפי, שלשנה הבאה נזכה לשבת כבני חורין בסוכה כשרה".

בין אלו שזכו להיכנס לסוכה ולברך את ברכתה היה דוד יזרעאל בן ה-15. בהיותו דובר גרמנית רהוטה, התמנה לעוזרו של אסיר פולני שעבד בבית החולים במחנה E ובין היתר סייע בחלוקת המזון. את אשר אירע בצריפו בערב חג הסוכות, סיפר לי באותו מפגש מיוחד בירושלים.

לילה אחד, בעודו ישן על הדרגש בקומה עליונה, חש מגע על כתפיו והתעורר. מולו עמד אסיר בבגדי פסים ופנה אליו ביידיש לבקש את עזרתו. דוד לא הכיר את האיש, אך מששמע שהוא "הדיין מוויצן" נהג בו כבוד. הרב לחש: "נערי, מחר סוכות, בניתי סוכה, עזור לי לקיים את המצווה ודאג לי ללחם משנה, ממנו אטול רק נגיסה לצורך הברכה".

"תחילה, סירבתי להאמין שמדובר בסוכה. סוכה באושוויץ? אך הוא תיאר איך הקים אותה בין הדרגשים […] ניסיתי לומר שאין בידי לעזור לו, אך הוא התעקש. אז עלה בדעתי לזכות בעצמי במצווה והתניתי בכך את עזרתי. הרב סירב לסכן את חיי: 'אתה צעיר ועליך לחיות'. אך לבסוף נכנע. וכך זכיתי להיכנס לסוכה שהכין. הצדיק התפלל ערבית ואני אחריו, אמר קידוש על החלות, והבטיח לי שבזכות המצווה הזו אנו נשתחרר".

בקול חנוק אמר לי דוד: "האמינו לי, גם למשה רבנו לא הייתה סוכה כשרה כסוכתו של הרב מייזליש באושוויץ".

חלפו שנים ושוב נשזר סיפור הסוכה בחייו.

בשנת תש"כ (1960) היה דוד יזרעאל סוחר מצליח בוונצואלה, אב למשפחה צעירה. בהתקרב הימים הנוראים, הוזמן על ידי חברו לקבלת פנים שערך בביתו לרב משיקגו.

הרב, ניצול שואה הדור פנים, הביא עימו ספרים ונשא שיחת התעוררות לקראת הימים הנוראים. בין היתר סיפר להם שבאושוויץ תקע בשופר, והוסיף: "שם בין הדרגשים הקמתי סוכה, ובעזרתו של נער יהודי שדאג עבורי ללחם משנה, זכיתי לברך 'לישב בסוכה', כפי שכתבתי בספרי זה, 'שו"ת מקדשי השם' ".

דוד הוכה בהלם. הזהו "הדיין מוויצן", שחזותו אז הייתה כה שונה? חסר סבלנות המתין לתום השיחה וניגש אל הרב.

– רבי, אני הוא הנער היהודי שהביא את הלחם לסוכה באושוויץ.

הפגישה הייתה נרגשת מאוד, ובסיומה העניק לו הרב את ספרו ורשם בשער הספר הקדשה.

תמונת עמוד השער עם הקדשתו של הרב נמסרה לילדיו, מיכל ומנחם יזרעאל, והיא מעטרת את סוכתם בירושלים.