הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל

סיפור על כ"ק מרן אדמו"ר הרה"ק רבי ישראל מגור זצוק"ל, ה"בית ישראל", ליום השנה, ב' אדר.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

שני חברים טובים הם היו, מילדות. נערים, חסידי גור מפולין.
שניהם עברו את המחנות ושרדו, שברי כלים הם היו אבל חיים.
אחד מהם עלה לארץ ישראל ודבק ברבי הקדוש הבית ישראל מגור זצ"ל. נפשו בערה באש המופלאה של גור המחדשת כנשר נעוריה. ברבי ובדבריו הקדושים מצא נוחם, וכל חייו סבבו סביב המלאך בצורת אדם שאותו הועידה ההשגחה העליונה "לבנות הנהרסות ולנטוע הנשַׁמה", ועליו, כמו בת קול יצאה ואמרה "מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל".
אין בפי בן אנוש המילים לתאר את שפעל ועשה הרבי הקדוש מגור למען כלל ישראל באותם "ימי הרת עולם", עם אותם עם פליטי חרב, שהתקבצו אחד מעיר ושניים ממשפחה ובהשראתו ובעידודו החלו לבנות עצמם מחדש.
אב שכול היה הבית ישראל. את כל אשר לו איבד בשואה, ולא זכה להיבנות מחדש, אבל הוא בנה דור חדש, דור של יראים ושלמים שבערו באישו הגדולה ואשר את כל חייהם המה חבים לו.
את כל ליבו נתן הרבי לפליטי השואה.
פעם הבחין בנער יתום, ניצול שואה, והנה נפלו פניו. הרבי שאל אותו מה מציק לו, והוא ענה שיש לו כאב שיניים. הרבי ישב עימו ונגע לו בשיניו, ושאל אותו ברחמנות כמו אם את בנה: היכן כואב לך, כאן? או כאן? והנער סיפר לימים שרחמנותו של הרבי והחמימות שהעניק לו הן אשר עמדו לו בימים הקשים, בהיותו לבד עלי אדמות.
דבק החסיד ברבי מגור, ולאורו החל לקומם את הריסות חייו.

ב
אולם החבר השני איבד את אמונתו בימי הרעה. הוא לארץ ישראל לא עלה אלא היגר ללונדון ושם עשה חיל בעסקיו, אולם ניתק כל קשר עם היהדות, ובוודאי עם החסידות, זו שהייתה מקור חיותו, שלו ושל אבותיו מדור דור. אבל דווקא עם אותו חבר כן שמר על קשר כלשהו. הם היו כותבים זה לזה ומדברים בהזדמנויות שונות.
ויהי היום ואותו יהודי, שכבר נחשב לעשיר מופלג, בא לבקר בארץ ישראל, ובמהלך ביקורו נפגש עם חבר נעוריו, החסיד הלוהט ששואב חיות מהרבי וצועד בנתיבותיו באהבה והתקשרות.
אמר החסיד ל"חסיד לשעבר", איך יכול אתה להגיע לארץ ישראל ולא להיכנס ליטול שלום מהרבי ("שלום נעמען")? הלה הביט על חברו בעיניים גדולות ותמהות ואמר לו, והרי אתה יודע את מצבי היום, ואיך לדעתך אני יכול להיכנס אל הרבי? אבל החסיד לא ויתר ודיבר על ליבו שוב ושוב עד שהסכים להיכנס אל הרבי, ככה עם כיפה כלשהי וצורה כמו שהייתה לו…
נכנסו השניים ותוך רגעים ספורים הם היו כבר בחוץ…
רואה אתה? אמר האורח לחברו החסיד בהתנצחות, לא הייתה לי כל סיבה להיכנס. הן ראית איך התייחס הרבי לניצול שואה שאביו וזקניו היו בשר מבשרה של גור עשרות בשנים!
עשה האורח בארץ ישראל כמה שעשה ומה שעשה, ובהגיע זמן הפרידה שוב החל החסיד לדבר על ליבו לבל ייסע מהארץ לפני שייטול מהרבי ברכת פרידה ("געזעגינען").
לא קל היה לשכנע אותו, בייחוד לאחר קבלת הפנים הראשונה שלה זכה מהרבי, אבל החסיד עיקש היה ולא ויתר.

ובפנים, בקודש פנימה, פתע נשא הרבי הקדוש את עיניו לעבר הברנש ואמר לו: "אני זקוק לעשרת אלפים פונט". בקשה זו נפלה על אדם זה כמו רעם. מה זו הבקשה הזו? הרהר בזעם; מה לי ולו בכלל?… כמה רחוק היה אז, וכמה כבויה נשמתו. כבויה הייתה, אבל נשמה של חסיד היא הייתה גם הייתה, וכשהרבי מבקש במפורש אין מסרבים.
הוציא הלה המחאה ורשם את מלוא הסכום, ונסע לשלום.
ג
יום אחד החסיד יושב בביתו בירושלים, וההוא מלונדון מתקשר אליו, ובשורות רעות בפיו. העסק שלו קורס, הנושים מעיקים, פקידי מס הכנסה גם הם התיישבו עליו, ועורכי הדין מייעצים לו להכריז על פשיטת רגל. בזמנים הקשים הוא נזכר ברבי, והוא הפציר בחברו שייכנס ויזכיר לרבי שהוא הרים לא מכבר תרומה נכבדה, "כשהרבי היה צריך אותי לא סירבתי, כעת אני צריך אותו"…

ובקודש פנימה הקשיב הרבי לכל הפרטים וציווה לא להכריז על פשיטת רגל אלא להמשיך בעסקים כרגיל, והבטיח שלא יארע לו מאומה והכול יהיה טוב.
זו הייתה הוראה לא מובנת לחלוטין אבל כבר לא היה מה להפסיד, ולא עברו ימים מועטים והגלגל התהפך לטובה ושוב החלה ההצלחה להאיר פנים לאותו יהודי ולעסקיו, ובאופן בלתי טבעי חזר לעשירותו המופלגת, ועוד הרבה יותר ממה שהיה, בלי כל הסבר טבעי.
בהיותו בטוח בכל ליבו שברכתו של הרבי היא אשר עמדה לו, קם ונסע לארץ ישראל ומייד נכנס אל הרבי ובידו המחאה גדולה פי חמישה מזו הקודמת. הרבי הציל אותי, אמר בהתרגשות.
ואז, להפתעתו, הרבי נטל את פנקס השיקים, העיף אותו לעבר הדלת, והרעים בקולו לאמור: "וכי לכסף שלך אני צריך?",
וכהרף עין פתח את המגירה, שלף ממנה את ההמחאה על עשרת אלפים שרשם לו לפני שנים ספורות ואמר לו: "גם בזה לא נגעתי!", והמשיך ואמר בצעקה ממש:
האם פסוק חומש אתה כן זוכר? מה כתוב בתורה, תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ!
זיי א איד! (תהיה יהודי!)
יותר לא אמר הרבי מאומה, והיהודי מצא עצמו בחוץ. אבל הדברים עשו רושם נורא בליבו ולא נתנו לו מנוח, ואחרי חיבוטי נפש רבים החליט "איך וועל זיין א איד" (אני אהיה יהודי).
הוא שב לביתו אדם חדש, שינה את אורחות חייו מהקצה אל הקצה, הכשיר את כליו ומטבחו, והתקרב אל קהילת החסידים בלונדון. הוא הפך להיות חסיד מהמניין, והילדים שלו, יראים ושלמים, חסידים ואנשי מעשה, דור נפלא מלא חן, "זרע בירך השם".