הגאון הקדוש רבי יוסף פיינר זצוק"ל, הי"ד, מלודז'

שמונים שנה לעקידתו על קידוש השם

מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

שמונים לחיסול גטו לודז'

שמונים שנה חלפו מאז חיסול גטו לודז', ואנו בגנזך קידוש השם הפקנו ספר אלבומי בן שני הכרכים על יהדות לודז' וחורבנה.

בסוף השנה, שלהי אלול תשפ"ד, ביום הזיכרון השמונים של הגאון המופלא רבי יוסף פיינר הי"ד, שהיה מגדולי רבני פולין בין שתי המלחמות, שוחחנו על אודות צדיק נשגב וקדוש זה, שכיום כמעט לא נודע שמו. ואם על "תלמיד חכם" שלא נספד כהלכה אמרו חז"ל דברים חמורים מאוד, מה נאמר על גאון מופלא וצדיק נשגב שלא נספד כלל?

הרב פיינר בגטו לודז', שלישי משמאל.

לכן, בעת דמדומי שנת תשפ"ד, אספתי מעט חומר על אותו גאון וצדיק ומסיבות שונות הוחלט לפרסמו "אחר החגים", ובינתיים בהשגחה פרטית נפלאה מצאתי בארכיון יד יערי מסמך מרתק ובו ציטוט מתוך שיחה שערך סופר גרמני בשם פרידריך הילשר עם הגאון הקדוש ר' יוסף פיינר הי"ד, אי-אז בעיצומם של ימי הרעה, בתוככי הגטו הגווע.

הילשר, שאחרי השואה סיפר על עצמו שהיה מתנגד מושבע למפלגה הנאצית ורעיונותיה, הצליח להיכנס לגטו תחת סיפור כיסוי שזכה לאמונם של ראשי האס. אס.. הוא נפגש עם "קיסר הגטו" מרדכי חיים רומקובסקי, עם מפקד משטרת הגטו ליאון רוזנבלאט ועם הגאון ר' יוסל'ה. בספרו "חמישים שנים עם גרמנים" הוא מספר על השיחה ההיא ומביא את פרטיה המדויקים.

הסיפור שבעטיו הצליח להיכנס לגטו ולקשור שיח עם כל מי שחשקה נפשו הוא "מחקר" שערך, כביכול, על אודות משקה ה"מעד" (מי דבש) היהודי המסורתי.

אכן, החלק הראשון של שיחתו עם הגה"ק ר' יוסף פיינר (שברשימה זו מכונה כרב שעומד בראש "חבר הרבנים ליד זקן היהודים בליצמנשטאט", שבו היו חברים 15 רבנים) נסוב על עניין מי הדבש, אבל ההמשך מרתק הרבה יותר. שיחה פילוסופית אמונית בעמק הבכא, בין סופר גרמני לבין אחד מגדולי התורה שבדור.

שיחה בתוככי הגטו

להלן ציטוטים מתוך השיחה (בכמה מקומות עיבדתי מעט את הלשון. י"ר):

בפתח נראה הרב פיינר, חבש מגבעתו והסירה. נזכר שהגוי (כך במקור) עלול להיעלב, חזר וחבשה (…)

אתה צריך לדבר איתי? פתח הרב,

הסברתי לו שאני רוצה לשאול אותו על משמעות משקה המעד בעבודת האלוקים.

בתשובתו אישר הרב פיינר שאת שיכר הדבש (מעד) אימצו היהודים בגרמניה של ימי הביניים משום שראו אותו כמשקה נעלה. שתו אותו בראש השנה וב(ערב או מוצאי) יום הכיפורים.

הרב הציע להביא לי את המרשם, אולם דחיתי בנימוס את הצעתו (כי אז הייתה ננעלת עבורי האפשרות לבוא שוב לגטו).

שאלתי את הרב:

ביום מן הימים ייפסקו רדיפות הנוצרים את היהודים. עתה התחילו הנאצים לרדוף גם את הנוצרים.

אמר הרב: כמו שרודפים אותנו?

שאלתי את הרב: מתי ישים אלוקים קץ לדבר?

הרב פשט ידיו כלפי מעלה.

שאלתי: כיצד האלוקים מניח לעמים לחלל כך את שמו הקדוש, והלוא אם לא רצה זה לא היה מתרחש.

ענה הרב בשאלה: וכי אינך מאמין בחופש הרצון והבחירה של האדם?

עניתי: (…) אין לפניו חופש הרצון. מה דעתך, אתה?

אמר הרב: כוונתך לומר שהרשעות תמיד מותרת?

עניתי: לא זה מה שאמרתי.

(… יש כאן כמה שורות בלתי מובנות י"ר)

הרב: אתן לך "שיעור למתחילים":

הנשמה

(הילשר כתב זאת בלועזית, neshume, כמו שנהגית ההברה החסידית, ואכן ברשימתו במקום אחר הוא תוהה על הבדלי ההגייה בין היהודים הגרמנים שאותם הכיר לבין החסידים שבפולין. גם את המילה "גוף" הוא מאיית כהגיית הרב פיינר, gif, ואילו את המילה "רוח" הוא מאיית riech.)

היא חלק אלוקי שניתנה לאדם כפיקדון בלבד.

היא חוזרת אל האלוקים.

אבל הרוח (riech) אינה חוזרת, כי היא ניצבת לפני האלוקים להיותה בעלת חופש בחירה ובעלת שני יצרים,

הטוב והרע,

ולאחר המיתה ניתן לה שכרה או עונשה הנצחי.

הנפש כלה, וכן הגוף.

כך אנחנו מצרפים את דבקות הנשמה באלוקים ע"י החסידות עם החוקים החמורים המוטלים על רוח האדם, לפי דברי שלומי האמונים…

(אינני יודע אם הכותב ציטט דברים מדויקים מפי הרב, ולכן איני רואה טעם לנסות ולבאר את משמעות הדברים. י"ר)

אמרתי לו: התלמיד המתלמד מביע תודה.

אמר הרב: ומה למד?

רוזנבלאט (ראש המשטרה) סימן באצבעו תנועת איום כלפי הרב, אולם הילשר הגיב: זכותו של הרב לשאול כך, ולכבוד הוא לי על שמחשיב אותי כך.

בהמשך ממשיך הילשר בתיאור הדו-שיח הזה עם הרב, ולבסוף ביקש מהרב ברכה:

אחזתי בידו של הרב וביקשתי ברכה.

אמרתי לו: אני בוש על כל מה שנעשה כאן, בידי גרמנים, בשם גרמניה.

אך אוכל לעשות אך מעט מן המעט.

ידידיי ואני מתנגדים, ככל שאנו יכולים להתנגד, ואולם מה (שווים) כל אלה?

בירכתי אותו: מזל וברכה עד מאה שנה כדרך שבירך לעדרמאן הזקן את סבתי.

וענה לי: ואברכך בברכה זו עצמה.

הייתי מאושר, פניי זהרו וצחקנו כולנו.

אמר רוזנבלאט: מי יודע מתי נשמע כאן צחוק לאחרונה?… אמרתי לרב: הענקת לי אושר רב, ונפרדנו בקידות חוזרות.

העתק מהמקור, ארכיון יד יערי.

עוז ותעצומות לעם

הגאון ר' יוסף פיינר שימש ברבנות לודז' למעלה מארבעים שנה.

בגטו לודז' היה אהוב ונערץ על הכול, ומעשה זה יוכיח:

אירע וקבוצת עובדים גדולה בגטו לודז' החליטה על שביתה נגד רומקובסקי, "קיסר" הגטו. הם היו מיואשים ומורעבים, וכבר לא היה להם מה להפסיד.

רבי יוסל'ה ידע שהתארגנות זו עלולה להביא לשפיכות דמים, ולכן הגיע בעצמו להשתתף באספה החשאית של העובדים.

הוא נשא דברים נרגשים, ולמרבה הפלא נכנסו דבריו לליבם והשביתה בוטלה, כי דבריו יצאו מלב טהור של מנהיג נערץ שהכול חיבבוהו וחרדו למוצא פיו. ואלו היו דבריו באותה אספה:

רבותי, ה' ירחם עלינו! אנו היהודים, חסרי כוח! אינני מעלה על דעתי מחשבה כזו למרוד בשלטון הנאצים. הרי איננו מסוגלים לזה. אבל יש לנו כוח של ביטחון, כוח של תפילה, כוח תורתנו הקדושה.

לכל מקום שאני מזדמן בו אני מבחין, שומע ורואה שמחרפים ומגדפים, רומסים כל דבר שבקדושה. יהודים שוכחים שרק השי"ת יכול לעזור לנו. לפעמים אחים נעשים גסי רוח ואכזריים אחד כלפי השני. חסר לנו הרצון לעזור לזולת, אם חלילה ככה זה יימשך, נאבד חלילה כולנו! יהודים! רק עם ביטחון אמיתי בהשי"ת, רק בישרות, בצדקה ובחסד נחזיק מעמד ונתגבר על האויב!

(זכור, קובץ ז, ספר יזכור אלכסנדר)

"יהודי גטו לודז' ידעו לספר עליו כי בהשפעתו המוסרית ריסן לא אחת את מלך היהודים רומקובסקי, ומנע הרבה גזירות. זכיתי לראות בפעם האחרונה את רבי יוסל'ה בגיטו לודז' בקיץ תש"ג. נדהמתי ממראהו. במקום רבי יוסל'ה יפה התואר בעל הזקן הפטריארכלי, המעורר יראת כבוד, ישבתי מול זקן מצומק בלי חתימת זקן, חסר תואר והדר… רק שתי עיניו הטובות חייכו אליי, מתוך לב טוב. כמעט פרצתי בבכי לנוכח מראהו העלוב, ברם הוא ניחם ועודד אותי. זמן רב ישבתי במחיצתו באותה שבת. מעודד מדבריו חזרתי ל'כלא הגטואי' מפויס ורגוע, דברי החיזוק שלו השפיעו עלי מאד ונסכו בי ביטחון לזמן רב".

(שלמה פראנק, טאגבוך פון לאדזשער געטא, ספר יזכור אלכסנדר)

הרב יוסף פיינר הי"ד היה חביב ונערץ גם על היהודים וגם על התושבים הפולנים, שדמותו האצילה עוררה בהם כבוד והערצה. צדיק תמים וחסיד נלהב, גאון נפלא ומתמיד גדול, גומל חסדים בגופו ובממונו במסירות נפש עילאית, בעל נימוסין מעודן ששלט בכמה שפות, אשר נכנס ויצא בחוגי הממשל והצבא, כשזקנו המכסיף הארוך יורד על פני תלבושתו הרבנית המצוחצחת.

"ר' יוסל'ה" נולד בפיוטרקוב בשנת תרכ"ז (1867) כבכור למשפחה שהתפרנסה מעמל כפיה. ילדותו עברה עליו בעיירה אופוצ'נו הסמוכה לעיר מולדתו ובה היה יישוב יהודי ניכר. בילדותו למד תורה בשקידה ובחשק רב, גם בתנאים הקשים. את תורתו למד בפיוטרקוב, שבאזור לודז'. הוא הצטיין בלימודיו, דן עם למדני העיר ושימש את רב העיר שממנו שאב תורה. בגיל צעיר הוסמך על ידו לרבנות. הוא למד לימודי חול במהירות ועמד בבחינות הבגרות. אחרי נישואיו לבת ר' משה חיים בוצ'יאן מלודז' המשיך את לימודי הקודש בבית חותנו, ובייחוד השתלם בהוראת איסור והיתר ובדיני חושן משפט. הוא זכה ונעשה מבאי ביתו של הרב הראשי, הרב אליהו חיים מייזל, ממנו קיבל את חינוכו הרבני. הגאון הבחין כי אברך זה נועד לגדולות, טיפח אותו וקירבו מאוד, עד שנעשה רבי יוסל'ה ליד ימינו בהוראה ובהנהגת הציבור.

שנה לאחר נישואיו כיהן כ"רב מטעם" באלכסנדר הסמוכה, ונמנה עם חסידי אלכסנדר. לאחר שנה וחצי עזב ונעשה לעוזרו הראשי של הרב מייזל בלודז', בענייני דיני תורה, בהופעות בבתי משפט ממשלתיים ובקשר עם השלטונות. הוא השתדל רבות למען הכלל. בכל נסיעותיו הרבות בענייני ציבור לקח עמו כרך קטן של חושן משפט וחזר על תלמודו פעמים אין ספור.

בשל הליכותיו המעודנות, פקחותו ואצילותו, שליטתו בשפה הפולנית ובעוד שפות, אותן למד בכוחות עצמו, היתה לו השפעה רבה בחוגי השלטון, עד שמינו אותו לאחראי על הצבא במחוז לודז' כרב צבאי בדרגת אלוף משנה. הרב קיבל על עצמו תפקיד זה כדי לדאוג רבות לחיילים היהודים, ואף הציל חיילים יהודים מעונשים קשים וממיתה. בימי הפוגרום בקישינוב ובימי מלחמת יפן והמהפכה פעל להבטחת חייהם ורכושם של יהודי לודז' ולקח חלק בהתארגנויות יהודי לודז' להגן על עצמם בכלי נשק.

אחרי פטירת רבי אליהו חיים, נותרה לודז' תקופה ארוכה ללא רב. הרבנות המקומית ייסדה ועד רבנים חשובים, ורבי יוסף היה מן הבולטים שבהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה טיפל בפליטים היהודים שהגיעו לעיר בעקבות הקרבות שהתחוללו באזור ועזר גם לפולנים שפנו אליו. הוא פנה אל שלטונות הכיבוש הגרמני, ומתוך כבוד ואמון, הצליח להציל נפשות רבות מישראל.

הוא היה איש חסד, והיה מוכן למסור נפשו עבור כל אחד ואחד. יהודי לודז' ידעו כי תמיד אפשר להיכנס לרבי יוסל'ה, ואף בליל הסדר היו באים אליו בעשרות שאלות בענייני הפסח.

מיד עם כיבושה של לודז' פתחו הגרמנים בהשפלת היהודים ובדיכוים. אנשי הממשלה הגולה, שברחו מזרחה כשפרצה המלחמה, רצו להבריח את הרב והעמידו לרשותו מכונית, אך הוא סירב לקבל את הצעתם, כי לא רצה לעזוב את בני קהילתו, אותם שירת למעלה מארבעים שנה. הוא הועבר לגיטו יחד עם 160 אלף יהודי לודז' וסבל עמם יסורי גיהנום.

משעה שהרב ד"ר שמחה טרייסטמן עבר מלודז' לוורשה, בכ"ו בשבט תש"א (27/2/1941), ועד הגירוש הגדול שהיה שם בתש"ב (9/1942), עמד הרב פיינר בראש הוועד של הרבנים בגיטו לודז' שפעל בתיאום עם היודנראט, ובו היו כ-15 רבנים. הוועד נכלל במחלקת המרשם; בענייני אירוסין, גירושין, לידות ופטירות פעל הוועד בקשר ארגוני הדוק עם המחלקה לענייני אישות. הרבנים חברי-הוועד קיבלו שכר כשאר פקידי המנהל. היו"ר וראשי המנהל פרשו את חסותם על הרבנים ושאר אנשי-דת בגיטו, רשמו אותם באורח פיקטיבי כעובדי-מנהל או "רסורטיס". חברי הוועד פרסמו את ההחלטה המתירה ליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב.

כאשר החמיר המצב בגיטו לודז' והנאצים חיפשו את הרבנים, הסתתר רבי יוסף בבית העלמין הישן. בחודש אלול תש"ד, 1944, נתפס והוצא להורג על קידוש השם. הי"ד.

(רבנים שנספו בשואה, ספר קהילת פיוטרקוב, כרמנו י, ועוד)