הדרך לגן עדן
זה היה לפני שמונים שנה בדיוק. קולות שקשוק אופני הרכבת התמזגו עם קולות השירה שעלו מקרונות הרכבת. תחילה הייתה זו שירה שקטה ומהוססת, ולאחר עידודו הנמרץ של הרב הנערץ הפכה השירה להיות חזקה ומהדהדת, שירת מלאכי השרת.
הרב הגאון והקדוש רבי יהושע מגאלאנטא הי"ד, היה מגדולי הדור בהונגריה שאורו זרח על כל העולם כולו.
אלפי תלמידים וחסידים הילכו לאורו של צדיק נשגב זה ששילב בהנהגתו אורחות צדיקים, בהיותו דבוק בתורת הבעש"ט ותלמידיו, יחד עם מסורת גדולי גאוני הונגריה כמו מרן החתם סופר ותלמידיו.
הרב מגאלאנטא יורד מהרכבת.
זמנים אחרים, רכבת אחרת…
עד מניצולי העיר גאלאנטא סיפר שבשלהי חודש סיוון תש"ד, עת התחילו היהודים להבין לקראת מה הם הולכים, התאספו כל יהודי העיר לבית הכנסת וגאו בבכי מר. נעמד גבאי בית הכנסת ואמר בבכי: שימשתי אותך, ריבונו של עולם, למעלה מארבעים שנה, בנאמנות ובמסירות. אני מבין שלא היית מרוצה מאיתנו, טול בחזרה את מפתחות ההיכל! ובדבריו תחב את המפתח לתוך ארון הקודש ובכה.
שמע זאת הרב הקדוש מגאלאנטא, והדברים לא הוטבו בעיניו. הייתה בהם מעין התרסה על מידותיו של הקב"ה וסוג של התרעמות על דרכיו. נעמד הגאון והקדוש ואמר בקול רעש גדול:
יהודים יקרים! אנו הולכים לקדש שם שמיים. לא כמו שהנאצים משקרים לנו שאנו מובלים לכאן, והולכים לשם, לא! אנו הולכים למות על קידוש השם.
אנו צריכים לקיים את המצווה הזו מתוך שמחה!
הרב האריך בדברים על מצוות קידוש השם, ודבריו הקדושים השאירו רושם עז על כולם.
את המסמך הזה השיגו תלמידים וחסידים לרב מגאלאנטא, אבל הרב לא רצה לשמוע על זה. אלך על קידוש השם יחד עם בני קהילתי. איני רוצה להימלט בגפי!
ביום שגירשו הנאצים את יהודי גאלאנטא מבית הכנסת לתחנת הרכבת, הלך הרב בראש העדה ופתח בשיר עליז, הניגון "רננו צדיקים" שאותו היה שר בהתלהבות מדי ליל שבת קודש כמנהג צאנז וראפשיץ.
הביטו נוכרים על השיירה המוזרה ולא יכלו להבין מה גורם ליהודים לשיר בדרכם האחרונה.
(עדות הרה"ח ר' שמואל קרויס, ברוקלין נ"י)
לפי עדויות נוספות, בקרון הרכבת שבו שהה הרב מגאלאנטא ציווה הרב לשיר "אשרינו מה טוב חלקנו", והשירה שלו הייתה מתוך שמחה אמיתית ואמונה טהורה.
(עדות ר' יוסף חיים גרינוולד מפי יהודי ששמע את הניגון בוקע מקרון הרכבת)
מתוך ביטאון מעלות. תרגום מיידיש: בדרכו האחרונה, הלך הרב מתוך שירה וזמרה, על שזוכה ללכת על קידוש השם יחד עם קהילתו הקדושה. כ"ק אדמו"ר מתולדות אהרן היה רוקד "מצווה טאנץ" בניגון מיוחד ששמע על אודותיו שהרב מגאלאנטא הלך עם ניגון זה על קידוש השם.
בקרון הרכבת, בצד, עמדה אישה צעירה ומיררה בבכי. היא הייתה אישה צעירה שהתחתנה באותו שבוע, ועדיין לא הדליקה נרות שבת מעולם. ערב שבת היה אז, והרב הבטיח לה שהיא תזכה להינצל "ועוד תדליק הרבה נרות שבת". ברכתו של הרב התקיימה.
בדרך, ברכבת, שר הרב "אני מאמין", והזליף טללי שמחה ואמונה על קהילתו. הוא אמר להם: אנו הולכים לגן עדן.
קטע מתוך ויקיפדיה:
בסיוון תש"ד נתקבלה פקודה לשלוח את יהודי גלנטה לבירקנאו. במקביל התקבל גם אישור לשחרר את ראש הישיבה ומשפחתו, אישור שניתן מתוך ההערכה הרבה שזכה לה אפילו מצד הנאצים. אולם הרב סירב, ולפני שיצאה הרכבת לדרכה נשא דרשה מרגשת לפני עדתו בנושא של קידוש השם על בסיס דברי חז"ל: " 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך".
לאחר תחילת הנסיעה ברכבת התבטא הרב שנוסעים ל"גן עדן" וביקש מתלמידיו ובני עדתו להצטרף עמו בשירת "אני מאמין". לפני חניית הרכבת באושוויץ קרא להגביר את עוצמת השירה. הרב נספה בכ"ו בסיוון במחנה ההשמדה אושוויץ.
והנה קטע מתוך מאמרו הנפלא של י' תאשור בביטאון בית יעקב שבו מתוארת נסיעתו הנוראה של הרב ותלמידיו ל"גן עדן".
(בית יעקב, גיליון 74, ה"אני מאמין של הרב מגלנטה", י' תאשור)
לפי עדות ביידיש:
אונעם באן האט דער צדיק איבער געזאגט די אני מאמינ'ס מיט די אידן און געזאגט בזה"ל "מיר פארן גלייך אין גן עדן", אויף די באן איז געווען א קליין קינד און ער האט געפרעגט דעם רב ווי מען פארט, האט דער צדיק געזאגט "צום הייליגן באשעפער", און ער האט מעורר געווען די אידן און געזאגט "לאמיר זים רייניגן פון אלע עבירות, ווייל בקרוב וועלן מיר זיין אין די מחיצה פונעם הייליגן תנא רבי עקיבא וחבריו".
(ברכבת אמר הרב אני מאמין עם היהודים ואמר: אנו נוסעים ישר לגן עדן. ברכבת היה ילד קטן, והילד שאל, לאן נוסעים? והצדיק ענה: להקדוש ברוך הוא! הוא עורר את היהודים ואמר להם, הבה ננקה עצמנו מעבירות כי בקרוב נהיה במחיצת רבי עקיבא ותלמידיו.)
הרב וקהילתו הגיעו לאושוויץ בשבת קודש, כ"ו סיוון. מייד אמר הרב בשמחה גדולה תפילת "עלינו לשבח" בבגדי שבת, ובאותו יום נהרג על קידוש השם, יחד עם בני קהילתו.
בגנזך קידוש השם נדליק נר, נלמד ונתפלל לעי"נ רבי יהושע בן ר' יוסף ונשמותיהם של כל בני משפחתו, תלמידיו וקהילתו. הי"ד.
