היום לפני שמונים שנה…

בין המצרים תש"ב, קונין, פולין

בתקופת תמוז תש"ב חנתה במחנה מכונית פאר, מתוכה יצאו קציני ס.ס. אחדים, ואחריהם השתרך אדם קשיש בעל סבר פנים רציני, לבוש בהידור, ומשקפי זהב על חוטמו. הנהג פרק מהמכונית שש מזוודות עור, כשעליהן מוצמדות תוויות הנושאות את שם בעליהן. קציני הס.ס. לחצו את ידו… נפרדו ממנו באדיבות והסתלקו… מראה האדון עם מטענו המכובד במחנה כפיה ליהודים, עורר בנו סקרנות רבה. אימצנו עינינו להתבונן בתופעה מרנינה זו במחננו החשוך. חשבנו שהוא אחד מן הגדולים שעלו לגדולה בין לילה מתוך האשפתות.

(עלי מרורות, זיכרונות הגאון רבי יהושע משה אהרונסון זצ"ל)

הרב יהושע משה אהרונסון זצ"ל

האורח היה רופא, בעבר קצין מצטיין בצבא גרמניה, יהודי מתבולל, ושמו ד"ר הנס קנופף מברלין.

הוא מן הסתם לא ידע בימיו הראשונים ב"בית העבדים קונין" על מהותו של המקום שבחרו עבורו "ידידיו" הנאצים שהיו צריכים את שירותיו כרופא מומחה במחנה קונין.

קונין הייתה בין שתי המלחמות עיר בעלת אוכלוסייה חסידית גדולה. אלפי יהודים התגוררו בקונין, ובמרכזם ניכרו שתי קבוצות גדולות ואיכותיות של חסידות גור ואלכסנדר.

ימים נוראים חוו יהודי קונין כבר מייד עם הכיבוש הנאצי, ומכל 3,000 היהודים לא נותרו כמעט שרידים כי אם בודדים פה ושם. אחד השרידים הידועים הוא הגאון רבי יהושע משה אהרונסון זצ"ל, הרב הנערץ שהייתה לו השפעה מכרעת על יהודי קונין, וגם היודענראט היה עובד בשיתוף פעולה עימו.

דמויות יהודיות ברחוב בעיירה קונין, פולין.

סופו של "בית העבדים קונין", כך כונה בפי שרידיו, היה בניסיון מרד והתקוממות. היהודים הציתו את בנייני המחנה וניסו להימלט, אך רובם לא שרדו את הניסיון.

עוד נשוב לרופא היהודי המתבולל המנסה להתאקלם בקונין ולהדגיש את שונותו ועליונותו על פני יהודי פולין ה"פנטיים", על התפקחותו המהירה למדי ועל סופו המר, אולם קודם לכן נקדיש מילים אחדות לשאלה מרה וגורלית שהפנו יהודי קונין ממש באותה תקופה, תמוז תש"ב, לפני שמונים שנה בדיוק, לפתחו של הרב אהרונסון, ולתשובתו ההלכתית:

ימי קיץ תש"ב, מחודש יולי 42 והלאה, היו ימי השילוחים מקונין למוות, ועימם – הגזירה הנוראה שהטילו הגרמנים על ראשי המחנה: בחירת יהודים לשילוחים בתואנות שונות. בכתבי הרב עולה הדילמה פעמים מספר, ומובן שהנסיבות והעיתוי מהווים גורם חשוב בהתייחסות ההלכתית והמוסרית לסוגיה.

בתמוז תש"ב נערכה אקציה קשה. עשרות אנשים נשלחו, מהם תלמידי חכמים חשובים. ביולי מיד לאחר מכן, דרש מפקד המחנה עוד 160 איש, תוך הבטחה שמדובר בהעברה למחנה אחר. ראשי המחנה נענו לדרישה אם כי מתוך ספקנות רבה בהבטחותיו.

"כמובן עשתה דרישה זו רושם איום וחזק על המשטרה, אבל להיות שחשבו אולי היא רק להעבירם למקום עבודה אחר במקום אחר – כי כן הבטיח להם, אולם ניכר היה כי אין ממש בדבריו".

מכתב של הרב יהושע משה אהרונסון, רבה של קונין, בעת שהותו במחנה העבודה בעיר

הרשימה הורכבה מאנשים חלשים, או מאנשים שהיו בעימות עם מפקד המחנה, בתוספת בני משפחתם או קרוביהם, "למען לא ייפרדו אבות מבנים ואח מאחים". חלק מהשמות קבעו הגרמנים, והיו שהצטרפו מרצונם, מתוך אמון בהבטחות הגרמנים ומתוך תקווה להיחלץ מעבודת הפרך הקשה בקונין.

ראשי היודנראט עצמם הטילו ספק גדול בכך, ופנו אל הרב:

"התוודו לפני, שהיות והם נצטוו לרשום ברשימה את כל החולים והתשושים, הם חושדים, מי יודע לאן יובילו את האנשים".

כפי שעולה משלושת המקורות, בתאריך זה כבר הייתה ספקנות גדולה לגבי יעדי המשלוחים. גבר האמון במידע אודות חלמנו, גם לאור אישור ממקורות נוספים: מקבוצת אסירים שעסקה במיון בגדים אשר הגיעו כפי הנראה מחלמנו, ומאחד הואכמנים שהגיע משם. ואולם הציבור עדיין נחלק בדעותיו, כי מאידך היו גם ידיעות על מחנות עבודה אחרים ועל העברה ממחנה למחנה. העובדה שהיו אנשים שהצטרפו מרצונם לרשימת הנשלחים, מעידה על כך שהתחושה הייתה – אי ודאות. את הנתון הזה מדגיש הרב גם בכתיבת רשימת הניסיונות: "אז עוד לא נודע בברור עניין הקרמטוריום" (אכן, בסופו של דבר הם נלקחו לעבודת כפייה קשה, ולאחר שבועיים – ב-29 ביולי – נקראו למסדר ונכלאו בצריפים). ראשי היודנראט הכינו את הרשימה, אך כפי הנראה היו מוטרדים מן העניין ופנו לרב.

דעת הרב הייתה חד-משמעית: אין למסור רשימה שמית. "אין דוחים נפש מפני נפש".

הרב מספר בזיכרונות כי היו אז לפניו משניות סדר זרעים, והוא קרא לפניהם מן המקור את המשנה בתרומות פרק ח משנה יב:

"וכן נשים, שאמרו להם גויים: תנו לנו אחת מכם ונטמאה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכן, יטמאו את כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל".

כמו כן מסר להם מתוך זיכרונו את דברי הרמב"ם:

"אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו: תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להם, ואין מורים להם כן לכתחילה".

במקור זה העמיד הרב את עיקרי ההלכות החמורות בענייני "מסירה" לגוי. להבנת דבריו יש לתת את הדעת להבחנה הברורה שבין "מסירה" ל"הצלה". מסירת יהודי למוות, אף כאשר מטרתה הצלה, אסורה אפילו כאשר על ידי הריגת אחד יינצלו רבים. ואילו "הצלה", אף כשהיא סלקטיבית, ונעשית בידיעה שהאחרים יופקרו למוות, או אף תיגרם להם מיתה כתוצאה ממעשה ה"הצלה", מותרת בתנאים מסוימים…

חסרונה של הבחנה זו הביא לטעותם של חוקרים אחדים שעסקו בעניין עדיפות בהצלה. באירוע שלפנינו הייתה הפסיקה מאוחרת מדי, הרשימה כבר הוכנה, והיהודים נלקחו מן המחנה באכזריות. אף כי לא ניתן לבטל את הרשימה, הביאה הפסיקה להחלטה של ראשי המחנה:

ומאז קבלו על עצמם ראשי היהודים במחננו שלא ליתן שום רשימה, רק הם ייקחו מעצמם.

(הרבנית אסתר פרבשטין, סיני, קיח)

עוד מקרה קורע לב אירע באותו פרק, ביום רביעי, כ"ג תמוז תש"ב, לפני שמונים שנה בדיוק, והרי הוא לפנינו מתוך מאמרה של הרבנית אסתר פרבשטין (שם):

מקרה ראשון שהובא לפני הרב אהרונסון כשאלה נכתב ביומן בתאריך 8 ביולי 1942 (כ"ג תמוז תש"ב).

האירוע קשור בעבודת הכפייה המפרכת והסדיזם של הנוגשים בעבודה, כפי שמתוארים בהרחבה ביומן ובזיכרונות. בתקופה זו כבר נשלחו מן המחנה חולים וחלשים. אחד האסירים, ר' שמחה גרדום מקוטנא, רב "בעל הוראה", "יהודי פיקח מהחשובים שבינינו", היה חלש מטבעו, סירב לצאת לעבודה ובחר לשבת וללמוד תורה "הגם שידע היטב שזה מקרב לו את מיתתו".

השאלה:

האם מותר להימנע מיציאה לעבודה, כלומר להמרות את פי הגרמנים, מתוך ידיעה שהמעשה יחיש את המוות, אף על פי שאין במעשה זה התאבדות בפועל.

הנימוק ההלכתי שהיה בפי ר' שמחה: הקושי לעמוד בייסורים הקשים של עבודת הכפייה וההתעללות, שהם "קשים ממוות". הטיעון מתבסס על מאמר חז"ל ביחס לחנניה מישאל ועזריה (כתובות לג, ב): "אלמלי נגדהו לחנניה מישאל ועזריה…" – אילו הולקו חנניה מישאל ועזריה, היו משתחווים לצלם. כלומר, אפילו לגבי אנשים גדולים כמותם, לא ברור אם היו עומדים בניסיון של ייסורים. שכן מסירות נפש – קלה היא מייסורים. גם בזיכרונות מתואר מקרה זה לפרטיו באופן זהה, בתוספת גוון לטיעון שבפי ר' שמחה:

האם לא טוב יותר ללמוד דף גמרא… אני מעדיף לבוא לעולם האמת עם דף גמרא, מאשר לבוא עם את חפירה.

כלומר: מאחר שקרב קצו בין כך ובין כך, מדוע לא ימות בדרך שבה חי – עם דף הגמרא שלו. שני הטיעונים קשורים במניעת ייסורים קשים, ולמרות זאת הרב התנגד לכך, ניסה להניא את ר' שמחה, אך לשווא. יהודי זה אכן נשלח באקציה הראשונה של ה–K.U. – חלשים שאינם כשירים לעבודה.

מתוך ד' אמות של הלכה – במחיצת כתביו של רב קהילה בתקופת השואה / אסתר פרבשטין

במהלך תקופה זו נחת בגטו אורח זה, יקה גרמני, רופא מתבולל שמראם של המוזלמנים, יהודי פולין שגוועו לאיטם בגטאות ובמחנות, עורר בו סלידה, והוא ניסה לשמור על מרחק סביר "מהם ומהמונם".

הוא הגיע זעוף פנים, וביקש-הורה לקבל חדר נפרד ואוכל מיוחד, אך מהר מאוד התברר לו שעתידו לכאורה לא יהיה שונה מזה של שאר אחיו היהודים, כי סוף סוף ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, וכמה שינסה להיבדל מגורלו – גורלו ירדוף אחריו.

…מעל מיטתו הייתה תלויה תמונתו שלו, כקצין בכיר, מעוטר בתריסר אותות הצטיינות, רוכב על סוס בראש פלוגת חיילים גרמנים. לפעמים היה מתגנדר ולובש את מדי הקצין המעוטרים בעיטורים צבאיים, שקיבל מהקיסר הגרמני, וילהלם השני… באיזו גאווה הוא עושה זאת… (עלי מרורות, 158)

לא חלף זמן רב ויחסו לאחיו היהודים, שהיה בהתחלה זועף וקודר, התחלף ביחס לבבי של חמלה ורחמים. הוא החל להתקרב אל הרב אהרונסון יותר ויותר והרבה לשוחח עימו על דברים שברומו של עולם.

דברים החלו לנוע בליבו, והנפש היהודית התחילה להתנקות.

וכך מספר הרב אהרונסון (בספרו "עלי מרורות"):

היהודי הברלינאי הזה, שכבר מזמן ניתק את כל החוטים שקשרו אותו עם העם היהודי ועם האמונה היהודית, כאן במחנה, לאט לאט התחיל לחוש שבכל זאת הוא משתייך לצאצאי יעקב אבינו…

עדות נוספת על אותו רופא מפי ניצול (יד ושם):

…היה לנו גם רופא יהודי מברלין, ששמו היה הנס קנופף. הוא הסתובב במחנה עם מכנסי רכיבה שהיו לו עוד מימי היותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה… אבל בתחילה הוא היה רחוק מאד מאתנו, מ"אוסט יודן". לאחר שהמפקד החדש אמר לו שהוא מטונף ככל היהודים, הפך ל"יודה", ו"יודה" טוב.

עוד מספרו של הרב אהרונסון:

אכזבתו מהמולדת לה תרם, הצרות וחוסר הסיכוי, קשרו אותו לגורל עמו ולאמונתם. סבלו היה קשה ביותר: נפגע מיחס המפקד, שהנחית עליו עבודות מלוכלכות; דוכא מהידיעות על גרוש משפחתו, ובעיקר – סבל מרעב. הגיחוך שבמקצוע הרפואה ללא תנאים רוקן את עולמו. הוא הבין שגורלו כגורל היהודים. במילה אחת: במחנה הוא הפך להיות יהודי.

לא הפסיק להטרידני בשאלה "מה יהיה הסוף". תכופות היה משיח את לבו לפני, בציינו את מסירותו במלחמה למען ה"פאטערלאנד" – המולדת הגרמנית, ובמנותו את כל האירועים בהם זכה לאותות הצטיינות. בראותי אותו, מיואש ומאוכזב, קרע הדבר את לבי. היודנראט סייע לו כמיטב יכולתו. (שם, 175)

כעבור כשנה, בפרוש פסח תש"ג, אפשר הרופא לרב לאפות שש מציות קטנות לפסח בחדרו, למרות הסיכון הרב בכך, ועמד על כך שגם הוא יוזמן לסדר. לרוע המזל, בשעה שנקבעה נקראו למׅפקד קשה ולעבודת מיון תפו"א עד לאחר חצות, תוך הכאות. ולמרות זאת, לא ויתרו על הסדר: כמניין מהם עמדו על כך שהסדר ייערך, אף כי היה זה סדר "שהיה דומה יותר לסדר ט' באב". דווקא הרופא הגרמני "עמד על כך שיזמינו אותו לסדר וגם עתה דרבן אותנו לערוך את הסדר למרות עייפותנו הרבה והשעה המאוחרת. ואנו שאבנו מדבריו עידוד רב". הוא גם סיפר בגאווה כי היה עורך פעם סדר מסורתי. (שם 173)

שנה אחת עשה הרופא היהודי-גרמני בתוככי "בית העבדים קונין".

בחודש תמוז תש"ג, תשעה מראשי המחנה תלו את עצמם במהלך ניסיון התקוממות שנרקם בהתייעצות עם הרב אהרונסון, ולמרות שהרב התנגד בנחרצות למעשה התאבדות בפועל, ואף הצליח להציל שניים מהם, יחסו למתים בפעולה זו היה יחס של כבוד:

למחרת האירוע אספנו את העצמות והאפר של הקדושים הנשרפים וקברנו אותם במקום. היות וראשו של קאמלארז' וידו של גצל קליינוט לא נשרפו כליל, שמנו אותם בתוך צנצנת גדולה, בבחינת "תפילין של יד" עם "תפילין של ראש". בתוך הצנצנת הכנסנו פתק עם שמות הקורבנות הנספים.

באותו יום נעלם הדוקטור היהודי-גרמני, ולאחר חיפוש מצאוהו על מיטתו מורעל, אבל בהכרה מלאה. אנשי הגסטפו ניסו להציל אותו, אולם הוא התנגד באומרו בשארית כוחותיו:

עדיף המוות מחיים שכאלו. אין לי כל עניין בכך שאתם תצילו אותי.

הנאצים פתחו את מזוודותיו והתחלקו ב"ירושה" לנגד עיניו, שהיו עוד פקוחות. (שם)

מתוך 3,000 יהודי קונין שרדו את השואה רק 45.

חלקם ניסו לשוב אליה אחר השחרור אבל נתקלו ביחס עוין מצד שכניהם לשעבר, ומהר מאוד הם עזבו את קונין.

שמונים שנה אחרי העקדה הנוראה, בגנזך קידוש השם זוכרים את יהודי קונין, מתייחדים עם זכרם ומדליקים נר לעילוי נשמותיהם.