הסופרת שרה זיסקינד ע"ה, ניצולת גטו לודז', 30 שנה לפטירתה

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

בספרה "העטרה שאבדה" תיארה שרה, בגוף ראשון, את המצוקה והסבל, את הרעב ואת העוני שהיו מנת חלקה ושל בני משפחתה וחברותיה בגטו לודז'. בספר קראתי בנשימה עצורה על מסירות נפש למען ערכים, גם בתנאים המחרידים בגטו, ואפילו בגיהינום של אושוויץ.

שם הספר נגזר מהעובדה שאביה של המחברת היה תעשיין עטרות כסף לטליתות, אולם בספר מתוארת בכלל עטרתה של יהדות פולין המפוארת והקסומה, שאבדה…

שרה נולדה בשנת תרפ"ז בלודז' לאביה ר' אשר קלמן פלגר ואימה מינדלה לבית בידרמן.

שרה חוותה ילדות מאושרת עד לזקנה שקפצה עליה בגיל 12, בחודש אלול תרצ"ט, עת כבשו הנאצים את עיר מולדתה והחלו במסע העינויים וההרג.

אימה, מינדלה, נפטרה באותה שנה מרעב וחולשה, ושרה נותרה עם אביה, והם חיזקו זה את זו וניסו בכל כוחותיהם לשמור על צלם אנוש.

האב, אשר קלמן, סבל נוראות בגטו לודז' עד לפטירתו בערב פסח תש"ג. לאחר ששרה קברה את אביה במו ידיה גורשה לאושוויץ, שם קיבלה את המספר 55091 ומשם טולטלה למחנות עבודה אחדים שבהם שרדה בניסים.

בהשגחה פרטית קראתי היום קטעים מספריה, והינה מתגלה לי, ללא שהיה לי מראש שמץ של מושג על כך, שהיום חל יום פטירתה. לפני שלושים שנה בדיוק, ביום י"ג שבט תשנ"ד, נפטרה שרה זיסקינד לבית פלגר, והיא בת 66.

התרגשתי, הדלקתי נר ולמדתי פרק משניות לעילוי נשמת שרה בת ר' אשר קלמן.

אעתיק קטעים מספרה המרגש, מהם נלמד על מצוות כיבוד אב של ילדה בת 13 שחרב עליה עולמה במות אימה האהובה, ויהיו הדברים נר לזכרה ועילוי לנשמתה.

תרופה ושמה ויגנטול

אבא צמוד היה למיטה עתה הפסיד את מנת-המרק שהיה מקבל בעבודה. אובדת עצות הייתי. היאוש אכל אותי בכל פה. הרעב קשה היה מנשוא. הפעם יכולתי להתחלק עם אבי רק בחצי ליטר המרק שקיבלתי ברסורט (חייטות, י"ר). שבועות וחדשים של ייאוש ואין-אונים. הבגדים הוורודים והמבריקים שתפרתי בשביל הגבירות הגרמניות, מוכתמים היו מדמעות עיני.

יהודים בגטו לודז' נדחקים בתור כדי לקבל את מנת מרק היומית

השבועות האלה חרותים היטב בזיכרוני, כל פעם לקחתי בפחד את המרק שלי, ריחו שיכר אותי. לפני שהתחלתי לאכול, סופרת הייתי כמה קוביות תפוחי-אדמה נמצאות בו. היה עלי לחלקן לשנים, בשביל אבי ובשבילי. מתוך פחד התחלתי לאכול. המרק היה טעים, יותר מדי טעים. רציתי לאכול לאט, כדי להשהות את התענוג הזה. לא הספקתי ליהנות ממנו וכבר נאלצתי להפסיק. לקחתי עוד חצי כף, עוד טיפוף, ונחרדתי בראותי מה נותר. ריבונו-של-עולם, הרי כמעט שלא אכלתי וכבר נותר כל-כך מעט. מה אביא לאבי?…

אבא אף פעם לא אמר לי מלה. הוא הבין את מלחמתי, הוא הרגיש אותה. את עצמו היה מאשים: כי את מנתי שלי גוזל הוא ממני.

עתה נזכרתי ברחלקה במלחמה היום-יומית שלה עם הרעב. שוב לא האשמתיה על שלא השאירה יותר לחם לאחיה. (את התיאור על רוחלקה זו נביא בהמשך. י"ר) עתה הבנתי אותה, הייתי כמוה. אף אני ישבתי ובכיתי כשנשאר לי מעט מרק, כשלא הצלחתי להתגבר על עצמי ואכלתי כף נוספת.

המאבק הזה, היום-יומי, הוציא אותי מדעתי, כל יום כמו נדרתי שרק שלוש כפות מרק אוכל, אולי ארבע, אך לא יותר מזה. לפעמים הצלחתי לעמוד בהחלטתי ואז הייתי מאושרת, לפעמים לא הצלחתי ואז ישבתי ובכיתי.

שוב הזעקתי את דוקטור קשפיצקי. אבי הפסיק ללכת לחלוטין. "חוסר סיד בעצמות", קבע הרופא. גם מחלה זו נפוצה בגיטו, אף היא סיבתה הרעב, אך ישנה רפואה לכך, מזור-פלאים ששמו "ויגנטול". הוא מכיל ויטמינים, הרבה מאוד ויטמינים. יש בכוחה של הרפואה הזאת לעזור. הוא, הרופא, בטוח כי לאחר שאבי יגמור בקבוק אחד, הוא יתחיל שוב ללכת. הבעיה היא, כיצד להשיג את הרפואה. רק במקום אחד מחלקים אותה. במשטרה, בזונדאר-קומאנדו. בית-המרקחת בזונדאר-קומאנדו נפתח בשמונה וחצי בבוקר. אך התורים שם ארוכים מאוד, ומחלקים רק עשרים-וחמישה בקבוקי ויגנטול ליום. דוקטור קשפיצקי הסתכל בי ונאנח:

רופא בודק חולה במרפאה בגטו לודז'

"אינני מאמין שתצליחי לקבל את הרפואה, את כל-כך רזה וחלשה, אנשים מחכים שם מחמש לפנות בוקר. ואולי אף מלפני כן".

הרופא רשם לאבי את תרופת הפלא ויגנטול. שוב נתן לנו שני תלושים לשני קילוגרמים קליפות והלך לדרכו.

הבטתי לעבר אבי. ייאוש עמוק היה בעיניו והוא לחש: "המחשבה שאני עצמי אינני יכול ללכת להשיג את הרפואה היא איומה, עדיין צעיר אני, לא כואב לי כלום, רק ללכת אינני יכול, וישנה רפואה שיכולה לעזור לי ואני אובד עצות".

"אבא", אמרתי, "לו מסוגל היית ללכת ולהביא את הרפואה לא היית זקוק לה כלל. אבל אל תדאג, אני אשיג את הרפואה. מחר תקבל אותה". אבא הסתכל בי בעצב, ודיבר אלי מבעד לדמעות שנקוו בעיניו: "לא תוכלי להשיג אותה, בתי, שמעת את דברי הדוקטור קשפיצקי, רק עשרים וחמישה בקבוקים מחלקים ליום והתורים ארוכים מאוד. זה לא בשבילך, את כל-כך קטנה וחלשה".

לא עניתי לו עוד, אך החלטתי היתה להשיג את הרפואה ויהי מה.

אותו לילה קמתי לפני השעה ארבע. אבא התנגד ומחה:

"לא תשיגי, חבל על כוחותיך, עוד מוקדם מדי, חושך בחוץ, סערת שלג". "אבא, אל תפריע לי, אמרתי כי אני מוכרחה להביא את התרופה וברצוני להיות הראשונה".

"אבל את שוכחת שהשער סגור עדיין", הזכיר לי אבא, הוא התכוון לשער ברחוב זגירסקה.

הבתים ברחוב זגירסקה היו בתחום הגיטו, אך הכביש היה מחוצה לו. משני צדי הרחוב היו גדרי תיל. כדי לעבור מצד אחד של המדרכה לצדה השני היה גם צורך לעבור שני שערים, ששוטרים יהודים שמרו עליהם וכן כביש, בו שמר זקיף גרמני. היה גם גשר שחיבר את שתי המדרכות של רחוב זגירסקה, אך מאחר שהגשר היה מרוחק מאוד ממקום מגורי, נאלצתי לעבור את השערים. השערים היו סגורים בלילה ונפתחו רק לפנות-בוקר.

אבא הפציר בי שאקח אתי פרוסת-לחם – את מנתו או חצי ממנתו. הוא אינו רעב, הוא יוכל לישון ולא ירגיש רעב, ואילו אני אהיה רעבה מאוד, כי אצטרך לעמוד שעות בתור. לא שמעתי בקולו. הסברתי לו שאלה הן שעות של שינה ולכן לא מרגישים את הרעב, בלחמו לא אגע, אפוא, ואם אוכל את מנתי שלי אהיה רעבה כל היום.

לבשתי את מעילי, חבשתי את כובעו של אבא, כובע-מצחיה עם מגן לאזניים. בכובע זה לראשי, אי-אפשר היה להבחין כי ילדה אני. יצאתי לרחוב. סערת שלג עזה הקבילה את פני, הלילה היה חשוך, הרוח שהשתוללה, כמעט הפילתני. גיששתי את דרכי ברחובות החשוכים והגעתי לשער. פנס דלק מעליו. השער סגור היה עדיין. עמדתי לידו, אחזתי בו כדי שהסערה לא תפיל אותי. השוטר והזקיף, שנראו מבעד לשלג המשתולל הסתכלו בי בתמיהה. השוטר אמר לי כי מוטב שאלך לישון עד שהשער ייפתח. עניתי לו שאחכה לפתיחתו. עלי להשיג רפואה בשביל אבי וברצוני להגיע לבית-המרקחת לפני שיתאספו שם הרבה אנשים.

הזקיף הגרמני שצעד במגפיו הגבוהים, מכורבל במעילו, נעצר מדי פעם, כשהוא מטיל בי מבט. וכך עד שפנה לשוטר ושאל אותו מה עושה כאן הילד הזה בלילה. השוטר סיפר לו. החייל המשיך לצעוד הלוך ושוב. כעבור זמן-מה פנה לשוטר וציווה עליו לפתוח את השער כדי שאוכל לעבור. השער נפתח, אפוא, במיוחד בשבילי.

הגעתי לזונדאר-קומאנדו, ונתברר לי שלא הייתי הראשונה. בית-המרקחת היה בקומה הראשונה. עשרים-ושתים מדרגות הובילו אליו. על המדרגות, בחשכת הלילה, עמדו דמויות מכורבלות, רועדות מקור. היו אלה אנשים שגרו בצדו השני של הרחוב. הם לא הוצרכו לעבור שערים. ספרתי אותם. חמישה במספר היו. נשמתי לרוחה, אני הייתי השישית. התנחמתי בלבי, הן עשרים-וחמישה בקבוקים מחלקים.

השעה היתה ארבע וחצי. הסערה בחוץ לא פסקה. עמדתי רועדת ושיני נוקשות. דקירות עזות הרגשתי בקצות אצבעות ידי ורגלי. חשבתי על נעלי החדשות. איזה מזל, כי "ישנן לי נעלים כאלה למרות הסערה נשארו רגלי יבשות. השעות זחלו בעצלתיים. כל פעם הגיחה דמות נוספת מתוך האפלה, מכוסה שלג ורועדת מקור. הדמות נעמדה אחרי, אך היו גם שנעמדו לפני.

איש אחד טען שכבר היה כאן לפני שהגעתי אני, הוא טען כי הלך ועתה חזר. האיש שעמד לפני אישר זאת. הוא אף אמר שעוד אשה היתה כאן, ואף היא תורה לפני. לא האמנתי לו. כשהגעתי הוא לא אמר לי זאת, אבל גם אם אהיה שמינית בתור אין זה נורא. התור אחרי הלך וגדל. האשה הגיעה ונעמדה לפני. ירדתי שתי מדרגות אחורה. עוד שני אנשים הגיעו, וטענו שכבר היו כאן, ונדחקו על-כן לפני. מחיתי והתנגדתי. אמרתי שלא אסכים. הם דחפו אותי ושוב ירדתי שתי מדרגות. הייתי כבר העשירית. גם זה לא נורא, אמרתי בלבי.

האפלולית החלה להיפוג. האיש שעמד לפני הוציא פרוסת-לחם והתחיל לאכול. קינאתי בו. הרעב החל להציק לי. השעה היתה כבר שש. בעוד שעתים וחצי תתחיל חלוקת הרפואות. רגלי קפאו, שיני נקשו. מה לעשות למען ימהר הזמן לעבור? אולי אנסה להרהר בעבר, כשעוד היה לי טוב.

כיכרות הלחם שחולקו לתושבי גטו לודז', פולין

מעשה שהיה – גם אז קפאו רגלי, היכן היה הדבר? נזכרתי.

יום חורף. קיבלתי מחליקים להחלקה על הקרח. הדוד הרש הביא לי את המחליקים מבית-החרושת של גניה. חדשים היו ונוצצים – מחומר שאינו מחליד. שמחתי מאוד. התכונה מסביב למחליקים רבה היתה. קיבלתי "טרנינג", תלבושת מיוחדת להחלקה, ואף נעלים חדשות. אבא הלך אתי למגרש-קרח מיוחד בפארק פוניאטובסקי.

קיבלתי שיעור ראשון בהחלקה. אבא התיישב במזחלת ואני נאלצתי לדחוף אותו. זה היה קשה לאין ערוך ממה שדימיתי. קצות המחליקים היו דקים מאוד. 'היתה בי הרגשה שאני מהלכת על סכינים. כל פעם התעקמה אחת מרגלי, וכשעליתי על משטח-הקרח התחילו רגלי להחליק, אך כל אחת אל כיוון אחר. נפלתי. לא הספקתי לקום ושוב נפלתי. אבא צחק. נעלבתי מאוד, התביישתי והתעצבנתי. אבא הרגיע אותי, השמיע דברי עידוד ואמר כי יום יבוא ועוד ארקוד על הקרח. בסוף השיעור השתפרתי, אבי שיבח אותי, הוא אמר שבפעם הבאה לא אצטרך לדחוף מזחלת, הוא יחליק עמי, גם הוא ישיג מחליקים, ונחליק יחדיו. לא הייתי מרוצה מהישגי. בוכייה וקפואה חזרתי הביתה. רציתי לשמוע דברי עידוד גם מאמי, ביד רחבה קיבלתי את הדבר ממנה. אמי השכיבה אותי במיטה. היא הביאה קערה מלאה שלג, שפשפה בו את ידי ורגלי, חמימות פשטה בגופי. קיבלתי כוס קקאו חם. אמא ישבה לידי, ליטפה ופינקה אותי. כל כך טוב היה לי אז…

רחוב מושלג בגטו לודז'

שקועה בזכרונותי לא הרגשתי כיצד באו אנשים ונדחפו לפני וכיצד הוספתי לרדת מדרגות. עתה כבר עמדתי במקום השלושה-עשר, אך ידעתי כי עשרים-וחמישה בקבוקונים יחולקו ואין מקום, אפוא, לדאגה. קבל אקבל את התרופה.

כבר האיר היום, התור גדל והלך. אנשים באו ונעמדו לידי. הכול החלו להידחף, נתהווה תור כפול. בשעה שמונה הגיעו שני שוטרים. בידיהם אלות, והם התחילו "לסדר" את התור.

"מה זה? תור כפול? תור משולש? לרדת מדרגות, כל אחד לרדת. ילד, לרדת למטה!!" צעקו כלפי.

"אבל, אדוני, אני עמדתי שם, למעלה, באתי מוקדם. הייתי השישית"…

לא היה אל מי לדבר. רעש ודחף, צפיפות והמולה. כל פעם נאלצתי לסגת לאחור, עד כי מצאתי את עצמי למטה, בקומת הקרקע. הרעש גבר, השוטרים השתמשו באלותיהם.

"לא להידחף!" צעקו.

דלת בית-המרקחת נפתחה. המאושרים שהיו ראשונים, התחילו לרדת ובידי כל אחד בקבוק הויגנטול – הנוזל היקר. בקנאה הסתכלתי בהם.

השתררה דומיה. החלוקה התנהלה עתה בסדר. התחלנו לעלות מדרגות. שוב ירדו כמה אנשים למטה ובידיהם התרופה. מדי פעם התקדמתי ועליתי ובהימצאי ליד הדלת ממש, נסגרה פתאום בפני. השוטר שעמד ליד הדלת הודיע כי החלוקה ליום זה נסתיימה והיא תתחדש מחר. נצטווינו להתפזר.

רעדתי כולי. כמו חיה פצועה הייתי. זינקתי אל עבר הדלת, הלמתי בה, בנעלי החדשות בעטתי. זעקתי ובכיתי.

"לא אלך מכאן בלי הרפואה, אני הייתי השישית בתור", צעקתי, "אנשים נדחקו לפני ודחפו אותי למטה". האנשים כבר התפזרו מזמן ואני המשכתי להשמיע צעקותי ההיסטריות. השוטר נאבק אתי, הוא ציווה עלי ללכת. הוא ייעץ לי לבוא מחר. נאחזתי בידית הדלת.

"אני לא אבוא מחר, מחר יחזור אותו דבר! אף פעם אינני מצליחה לקבל מאומה! הפעם לא אוותר! אבי חולה מאוד והפסיק ללכת. הרופא אמר שרק ויגנטול יכול להצילו. אבא לא ירשה לי לבוא לכאן פעם שניה, אני עצמי חולה הייתי ורק זה עתה יצאתי מבית-החולים!"

אף פעם בחיי לא צעקתי ככה, לא ידעתי שאני מסוגלת לצעוק כל-כך. עד היום אינני מבינה איך יכולתי להשמיע צריחות כאלה, אבל היום בהיזכרי בכל אלה אינני מתביישת, להפך, מרוצה אני כי כך אמנם נהגתי.

דלת בית-המרקחת נפתחה. שוטר נוסף יצא אלי.

"אולי כבר תפסיקי לצרוח! תסתלקי מכאן מהר!!"

הוא דחף אותי, נפלתי. אך בנפלי הספקתי להכניס את רגלי בין הדלת לבין המזוזה. הם לא הצליחו לסגור אותה. הם ניסו למשוך אותי, נאחזתי במזוזה. המשכתי לצעוק:

"לא יעזור לכם! לא אחזור הביתה בלי הרפואה, אני אשאר כאן עד מחר בבוקר! הוספתי לספר כי הייתי הראשונה שעברה את השער, כי החייל הגרמני פתח בפני את השער, כי בשעה ארבע בלילה יצאתי מן הבית וכי הייתי השישית בתור. הוספתי לספר אגב צעקות, כי אבא שלי חולה מסוכן, כי אינו מסוגל ללכת.

קולי נצרד, אבל לא חדלתי מצעוק. איש בחלוק לבן יצא מבית-המרקחת. הוא נתקרב אלי וביקש ממני את המרשם של הרופא. בידו היה בקבוקון קטן. בידיים רועדות הושטתי לו את הפתק שדוקטור קשפיצקי נתן לי. חטפתי ממנו את הבקבוק ומיהרתי לשוב מאושרת הביתה. אבא לא האמין כי אמנם הצלחתי לקבל את הרפואה. לא סיפרתי לו כיצד קיבלתיה ומה עבר עלי. לא רציתי לצערו, אבל הכול היה כדאי. הרפואה אמנם עזרה לו. אכן היתה זאת תרופת-פלא.

כעבור ארבעה ימים, בשובי מעבודתי, פתח לי אבי את הדלת. הוא היה לבוש. כולו זורח ומאושר, הוא חטף אותי לתוך זרועותיו.

"תראי, אני כבר הולך! אני מסוגל אפילו לרוץ! יש לי כוח! אני חזק!" הוא צחק ובכה לסירוגין. כמו ילד קטן שמח.

הדוד אברהם, הדודה פייגה, סאלק, לולה, אברמק וגוציה, כולם באו לראות בפלא. אבא הדגים בפניהם את הליכתו. הייתי כמהופנטת.

(העטרה שאבדה, עמ' 107–113)

בהמשך מספרת שרה שכאשר מצבו של האב הוחמר, הוא אושפז בערב פסח בבית החולים במאריסין (בגטו). והיא, שהרגישה תחושה אופטימית שהוא יקבל טיפול נאות בבית החולים, התמלאה באושר והלכה לבית הקברות, לקבר אימה, כדי לשתף אותה בהרגשתה הטובה. לקרוא על המאמצים של הילדה הקטנה להציל את אביה ממוות… לקרוא ולדמוע:

(קטע זה מובא ב"האשה בשואה" – אייבשיץ)

באותו ערב ממש, כשלבי דופק בחזקה, נקשתי על דלת ביתם. בחיוך אדיב פתחה לי הגברת ליידר את הדלת. אמרתי לה בגמגומי-לשון, כי בקשה לי לבעלה.

הוזמנתי מיד להיכנס פנימה ולסעוד עמם פת-ערבית. מוכת תדהמה עמדתי בפתח, סבורה הייתי שפאטה מורגאנה לנגדי – שולחן ערוך, ועליו מפה לבנה – כיכר-לחם, גבינה, נקניק, מרגרינה, ריבה, קנקן קפה וסוכר!

כבר שכחתי מזמן שכל זה קיים. שולחן ערוך ובני משפחה מסובים אליו.

בחיוך סלחני הזמינתני הגברת ליידר לשבת. צלחת ועליה פרוסות-לחם הוגשה לי.

"תאכלי, בבקשה, מרחי מרגרינה, קחי משהו", הפצירו בי בני המשפחה.

בידיים רועדות מרחתי את הלחם. לא העזתי להושיט יד למטעמים, גם כשאשתו של הרופא הניחה פרוסת נקניק על לחמי, שריחו שיכר אותי ממש, לא הצלחתי לבלוע את האוכל כשנזכרתי באבי החולה השוכב לבדו. סנטרי התחיל לרעוד, פחדתי כי הנה אפרוץ בבכי. דוקטור ליידר בא לעזרתי בשאלו אותי על מצב הלימודים בבית-הספר. האוירה הנעימה ואדיבותם של בני-הבית הסיחו במקצת את דעתי מצרותי, ומילאוני אומץ לשטח לפניהם את בקשתי.

סיפרתי על מחלת אבי ושיננתי את דברי הדוקטור קשפיצקי, שרק בית-חולים יכול להציל את אבי. ופתאום, מבלי להרגיש, מצאתי את עצמי מספרת על הבית שלנו מלפני המלחמה, זיכרונות שמאז מותה של אמי לא העזתי אפילו לחשוב עליהם.

מארחי הקשיבו לי קשב רב. דוקטור ליידר הבטיח לי כי יטפל בענין. הוא עצמו ילך לבית החולים, כבר למחרת הבוקר. הודיתי לו כשעיני דומעות מרוב התרגשות. כפית אבקה מתוך צנצנת הוכנסה לתוך ספל הקפה שלי. האבקה הלבינה את הקפה והזכירה לי ריח של חלב. כלי הסוכר הוזז לעברי. לקחתי שלוש קוביות. אך בראותי שאף אחד אינו מסתכל, הכנסתי רק שתים, את השלישית שמרתי בשביל אבא.

נפעמת ומאושרת רצתי לספר לאבי על הבטחת הרופא ועל הערב הנפלא!

חושבתני שיותר משעה תיארתי לו בדקדקנות את השולחן וכיצד היה ערוך.

נשים מחפשות שיירי מזון בפחי אשפה בגטו לודז'

אבי הסתכל בי, ובהיותו מוצץ את קוביית הסוכר נאנח.

"ילדתי המסכנה, מי יכול עתה לחשוב, שרק לפני שנתיים רדפה אמך אחריך ובידה תפוח-עץ או לחמניה מרוחה בחמאה".

לחמניה עם חמאה? תפוח-עץ? הרי גם זה היה קיים! ורק לפני שנתיים!

שתי כיתות בלבד. וזה תמיד עבר כל-כך מהר: קיץ וחורף, קיץ וחורף. עתה נדמה לי כי יובלות שנים עברו מאז.

דוקטור ליידר קיים את הבטחתו.

בלב כבד הלכתי למחרת בבוקר אל אבי, מהרהרת הייתי בתלאות היום המזומנות לי: הבערת האש, בישול הקולרבי, והגרוע ביותר – הפחד שמא אסתכל מבעד לחלון ולא אמצא את אבי בחיים. מלאת פחדים הלכתי. לפני נסעה עגלה לבנה ועליה מצויר צלב אדום, היא נסעה אל כיוון ביתנו. לבי נתפעם מאוד – הייתכן, האומנם? התחלתי לרוץ כדי להקדימה. פרצתי הביתה. אבי שכב ער.

"אבא! אבאלה! אני חושבת שבאו לקחת אותך!"

לא הספקתי לגמור את המשפט, והנה נכנסו לחדר שני אנשים עם אלונקה. פני אבי קרנו מאושר:

"אכן אלוקים עזר לנו, אני אבריא, אהיה חזק, אשמור עליך, כל כך מיואש כבר הייתי, לא האמנתי שפעם אקום מחליי זה".

מאושרת חיבקתי את אבי, הודיתי לאנשים האלה.

העגלה הלבנה עם אבי נעלמה ואני מיהרתי לרוץ לבית-הקברות לספר לאמי על הניסים שהתרחשו מאתמול בערב. בטוחה הייתי שהשתדלותה במרומים, היא אשר עזרה.

בימים שלאחר מכן הרגשתי הקלה רבה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבי.

אבא נמצא עתה בידים טובות, מטפלים בו, והוא יבריא. הרי חזק הוא מטבעו וגם צעיר. שמענו כי למאושפזים בבית-החולים נותנים אוכל מספיק.

התוחלת שנכזבה

חיוכו של אבי ונפנוף ידו מילאו אותי תקווה. חזרתי, אפוא, מאושרת לרסורט. המחשבה שהוא יקבל טיפול נאות בבית-החולים, כי עוד יספיק להגיע לבית-החולים לפני ארוחת-הצהרים ויקבל מנת מרק חמה, מילאה אותי אושר אין קץ. הייתי עליזה כל-כך, שהתחלתי לשיר. מצב-רוחי בימים האחרונים מדוכדך היה. מחלת אבי דיכאה אותי מאוד, ועכשיו הייתי אני הראשונה שהתחילה לשיר. בטוחה הייתי שאבי יחלים. הבנות חייכו כלפי והצטרפו גם הן לשירתי.

בגמר העבודה עטפתי את מנת-הלחם שלי ומיהרתי לבית-החולים. הפעם לקחו את אבי אל בית-החולים מאריסין, בו גם אני הייתי מאושפזת. איש המודיעין הכיר אותי, והוא זכר גם את אבי. בשמחה דיברתי אליו כאל מכר וסיפרתי לו איזה בני מזל אנו, שעוד הספקנו לקבל גם מצות וגם את המנה החדשית, כי גם לחם יש לנו לעוד שלושה ימים, עד חג פסח ממש.

"כל יום אבוא לבלבל לך את הראש", אמרתי בחיוך לאיש-המודיעין, "כעת הבאתי בשביל אבי מנת-לחם אחת, אולי יאכל אותה בערב, כדי שלא יירדם רעב. גם מחר ומחרתיים אביא לו לחם, ובחג הפסח אביא לו מצות".

האיש הקשיב לדברי הנרגשים. חשתי שאף הוא שמח בשמחתי. הוא הבטיח לי כי ימסור את הלחם לאבא, במו ידיו ימסור לו וגם יספר לו ששוחח אתי. הודיתי לו. כולם נראו לי פתאום טובים, כל-כך טובים, את האנשים שלא הרשו לי להיפרד מאבי שכחתי כמעט.

(העטרה שאבדה, עמ' 124–125)

…למחרת גדל אשרי עוד יותר כשאיש-המודיעין הודיע לי, שאבא מרגיש טוב ואיננו רעב יותר. לא כך היה ביום השלישי. עוד מרחוק ראיתי את איש-המודיעין והוא עומד מאחורי הדלפק, חייכתי אליו ונפנפתי בידי לשלום. כמעט בטוחה הייתי שאף הוא ראה אותי, אך בניגוד לחביבותו התמידית כלפי, לא ענה לאותות השלום שלי, כאילו התעלם ממני. הדבר התמיה אותי.

אולי לא הבחין בי, אמרתי בלבי. אבל גם כשקרבתי אליו ובירכתיו שוב, הסיט האיש את ראשו והמשיך לעמוד כשגבו אלי. אולי עצבני היום האיש, המשכתי להרהר.

"אדוני", אזרתי עוז, "רק היום מביאה אני לחם בשביל אבי, מחר יהיה כבר פסח ואביא לו מצות".

השוער התכופף, הוא הוציא משהו מתחת לשולחן, פנה אלי בפתאומיות ומבלי לומר דבר, הניח על הדלפק שתי חבילות. נחרדתי. הכרתי את החבילות. היו אלה שתי מנות-הלחם שהבאתי בשביל אבי שלשום ואתמול. במבט מלא רוגז הסתכלתי באיש. מדוע?… מדוע לא מסר את הלחם לאבי?… הרי הבטיח לי למסור. הבטיח שבמו ידיו ימסור. הן רק אתמול אמר לי כי מסר. ובכן שיקר לי. מדוע שיקר? מה רע עשיתי לו? ואני הן חשבתיו לאדם נחמד…

"אדוני!" פרצה צעקה מפי, "מדוע לא מסרת את הלחם לאבי?! אבא שלי רעב, הוא מחכה ללחם הזה! אני הבטחתי כל יום להביא לו את מנת הלחם, הרי סיפרתי לך שנשארו לנו עוד שלוש מנות-לחם ושגם את המצות הספקנו להוציא. אבא יחשוב שקרה לי משהו, כי אולי חליתי. מחר לא יוכל כבר לאכול מן הלחם, כי מחר חג הפסח". התחלתי להתייפח.

העברת ככרות לחם לתחנות החלוקה בגטו לודז', תחת משמר

"מדוע שיקרת לי?"

האיש לא הביט בי. הוא דיבר אלי בשקט, כשעיניו תקועות בדלפק:

"תקשיבי, ילדה, אני יודע שאינני בסדר. כי שיקרתי לך".

"אבל מדוע? מה עשיתי לך?!" השמעתי קול צעקה.

"כי לא יכולתי אחרת", אמר האיש, "כי ריחמתי עליך. אביך מת. עוד באותו יום שהובא לבית-החולים, מת אביך. לא יכולתי לספר לך. את באת עם הלחם והיית מלאת תקווה ושמחה, שלא יכולתי לספר לך. זכרתי אותך מן הימים ששכבת כאן ולחמת על חייך. זכרתי את אביך כשעמד כאן כל הלילה, בליל החורף הקר, והתפלל לשלומך… לא היה בי העוז להפר את שמחתך, ולספר לך על מות אביך".

ברגע הראשון לא הבנתי את דברי האיש. ופתאום פילחה מחשבה את כולי: אבא שלי מת! הוא לא הספיק אפילו לאכול את המרק של בית-החולים… אבא שלי איננו… לא אראה אותו עוד… אף פעם לא… האיש המשיך לדבר:

"אני יודע שלא הייתי בסדר כלפיך, אך חשבתי עצמי – תשמחי עוד יום או יומיים. תחשבי שאביך עדיין חי. עוד תספיקי להתאבל. היום מוכרח הייתי לספר לך. כי מחר בבוקר בשעה תשע יביאו את אביך לקבורה. תחכי ליד שער הכניסה לבית-הקברות"…

אלוקים, קח ממני את בינתי…

…מוקדם בבוקר כבר הייתי על יד שער בית הקברות, זמן רב חיכיתי עד שהגיע העגלה השחורה, המת הראשון שהוצא ממנה היה אבי. לרגליו היתה קשורה פחית קטנה עם השם אנשל קלמן פלגר…

שני קברנים הורידוהו על אלונקה. פניו השתנו מאוד, עיניו פקוחות היו ובהן שאלה ופחד. הקברנים נענו לבקשתי, הם עטפו את אבי בטליתו וסגרו את עיניו. אבל הם לא עטפוהו היטב. רגליו חשופות נשארו. הלכתי אחרי הקברנים. לא בכיתי עוד. לא יכולתי לבכות. הקברנים הורידו את אבי לתוך הקבר. גם עתה לא בכיתי. רק גרוני חנוק היה. הנה אנו נפרדים לעולמים, ואני שכל-כך אהבתי את אבי, איני בוכה אפילו.

אחד הקברנים הוציא אולר ועשה "קריעה" בסוודר שלי. אחר-כך זרקו לתוך הקבר כמה רגבי אדמה וכבר ביקשו לעזוב את המקום וללכת. מחיתי. תבעתי מהם, כי יגמרו את הקבורה. חג הפסח היום, היתה תשובתם. יומו הראשון של החג ואין הם עובדים בו יום שלם. נוסף על כך מחכה להם עבודה רבה. עליהם לקבור את יתר הגופות. לא הועילו תחנוני. הייתי בשבילם אחת מני רבים. ואבי שלי – רק גופה שהיה צורך להורידה אל תוך האדמה.

עמדתי חסרת-אונים. חשתי שאסור לי להשאיר כך את אבא, להשאירו בלתי-מכוסה ומבויש. אני עצמי כל-כך זקוקה הייתי אותו רגע לעידוד ולתמיכה, הרגשתי פתאום שאבא זקוק לעזרתי שלי, אסור לי על-כן ללכת מכאן.

רק עכשיו התחלתי לבכות. אחד הקברנים חזר אלי. הוא נתן לי את אתו לרגעים מעטים בלבד, עד שיטמינו את יתר הגופות. התחלתי לכסות את אבי באדמה. איום היה הדבר לזרוק אדמה על אבא שלי…

"אלוקים, תן לי כוח. קח ממני את בינתי, אלוקים, שלא אבין ולא אדע מה אני עושה". כל רגב נוסף הפריד בינינו. עוד מעט ייעלם לגמרי, לתמיד. לא לחשוב, רק לא לחשוב. עלי לגמור מהר. לפני שלוקחים ממני את האת…

פתאום נזכרתי. הרי יום-הולדתי היום. יום ראשון של פסח. איזו תכונה היתה תמיד לקראת היום הזה. יום של חג ומתנות.

"אבא! אבא'לה שלי, האם זוכר אתה שיום-הולדתי היום. יום-הולדתה של בתך היחידה?" לא, גם על אודות זה אסור לי לחשוב. אסור לי לרחם על עצמי. אני עודני חיה ואילו אבי איננו עוד בחיים.

סיימתי את מעשה-הקבורה. גם תל קטן הערמתי על הקבר.

(העטרה שאבדה, עמ' 130)

רוחלקה – תיאור קורע לב

מימיני ישבה רחלקה. בחורה כבת שמונה-עשרה שקצות שערותיה השחורות נגעו בתחבושת של צווארה. תחבושותיה היו תחילה לבנות, אחר-כך האפירו ולבסוף השחירו.

עיניים גדולות שחורות היו לרחלקה והן יקדו באש מוזרה. ריח לא נעים נדף ממנה. ריח, שבמשך הזמן הלך והתחזק. בראשית היכרותנו שאלתיה אם כואב לה הגרון. היא התחמקה מתשובה. גברת פרנקל רמזה לי לא לשאול שאלות, לאחר מכן סיפרה לי, שרחלקה נגועה במחלה איומה, "שחפת דוהרת" שם המחלה. התגברתי על סלידתי והתיידדתי עם שכנתי. עגום היה סיפורה. מוצאה מבית עשיר ועד המלחמה נתונה היתה בלימודים בלבד. אמא שלה, גם היא מבית עשיר, אשה מפונקת היתה. את רחלקה ואחיה הקטן, חיימקה, גידלו משרתים. עם פרוץ המלחמה קיבל אביה צו-גיוס, ומאז נעלם ולא שמעו עליו דבר. אמה ושני ילדיה עברו לגיטו, אך האם נשברה מהר, שעות היתה יושבת ליד החלון ומסתכלת נכחה בעיניים מזוגגות. לא הגיבה אפילו כשילדיה דיברו אליה. נעשתה אדישה לכול ונתונה במרה שחורה. גם לאכול הפסיקה.

כל המעמסה נפלה עתה על רחלקה. היא טיפלה באם ובאחיה הקטן, וכך עד שמצאה יום אחד את אמה יושבת ללא רוח חיים. מעתה נשארו רק היא ואחיה. רק היא קיבלה עבודה. אחיה היה בן שבע, אך מראהו היה כשל ילד בן ארבע או חמש.

יהודים חולים ותשושים שגורשו לגטו לודז' ועכשיו מגורשים להשמדה

יום-יום, לאחר שהיינו מקבלים את מנת-הלחם בעבודה, ראיתי את רחלקה נאבקת עם עצמה. היא היתה מניחה את לחמה בצד, ניגשת ותולשת ממנו כל פעם פירור אחד בלבד. עז היה רצונה להשאיר משהו לאחיה אבל רק לעתים רחוקות הצליחה בכך, כי לא יכלה לגבור על הרעב. וכשלא הצליחה להשאיר לו מאומה ראיתיה יושבת ובוכה.

היא שיבחה לפני את אחיה, הילד הטוב, המנקה את הבית וגם עומד שעות בתורים הארוכים. היא הזמינה אותי לבוא אליה, ופעם אף נעניתי לה ובאתי לבקרה. מרגע כניסתי לחדר-המדרגות הגיע אלי הריח המוכר והאיום, אשר התחזק עוד יותר כשאחיה פתח לי את הדלת. נרתעתי לאחור בראותי את הילד, כאילו מפלצת עמדה לפני. ראש גדול היה לחיימקה, שבשום אופן לא התאים לגופו הכחוש והקטן. שתי עיניים גדולות ושחורות ולוהטות כמו עיני אחותו. לימים נודע לי שלחולי שחפת ברק עיניים כזה. הוא לבש מכנסים קצרים, בלים ורחבים מכפי מידתו, המכנסים קשורים היו בחבל למותניו.

רחלקה הגישה לי כסא. שוב התגברתי על הרצון לא לשבת. ישבתי ודיברתי עם הילד. גם קולו כמו לא שלו היה. קול מבוגר ועבה דיבר אלי. הילד ידע שמחרתיים צריכים לקבל ראציה. מפי השמועה גם ידע כי נקבל 100 גרם ריבה. רוח לי מאוד כאשר עזבתי את ביתם.

כמה ימים לאחר הביקור לא באה רחלקה לעבודה, ניגשתי לביתה. כשפתחה לי את הדלת, היכתה עלי צחנה איומה. עצרתי את נשימתי. על הרצפה ראיתי משהו עטוף בשמיכה. לשאלתי המבוהלת ענתה רחלקה בקול יבש: "אחי מת אתמול אחרי הצהרים".

בפחד הסתכלתי בשמיכה.

"ומדוע לא הודעת להם שיבראו לקחת אותו? מדוע את משאירה אותו בצורה זו?" צעקתי.

"תראי סאלוסיה" (סלה, שמה הפולני של שרה. י"ר) אמרה רחלקה בקול צרוד, "הוא כבר מת בין כך ובין כך, ומחר הן מחלקים לחם. לו הודעתי אתמול היו לוקחים ממני את כרטיסו. וכך עוד אספיק להוציא את מנת-לחמו".

"את תחזיקי אותו כאן עד מחר?" שאלתיה בבהלה.

"מה לעשות? להפסיד את הלחם?" שמעתי תשובתה-שאלתה.

בריצה מטורפת ברחתי משם.

(העטרה שאבדה, עמ' 62)