הפטירה הפלאית
תיאור פטירתו והלויתו של מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל
במלאת תשעים שנה לפטירתו
הרב דוד אברהם מנדלבוים בלאאמו"ר הגה"ח רבי בן ציון משה מאיר זצ"ל תלמיד "ישיבת חכמי לובלין"
רבינו מהר"ם שפירא זצ"ל, שעמד בראש שני האירועים הגדולים ביותר שהיו במדינת פולין בין שתי מלחמות העולם, אירוע "אבן הפינה" לישיבת חכמי לובלין בל"ג בעומר תרפ"ג, ואירוע "חנוכת הבית" לישיבה בכ"ח סיון תר"צ. אירועים שרבבות אלפי ישראל השתתפו בהם ובראשם כ"ק אדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל וכ"ק אדמו"ר מוהר"י מצ'ורטקוב זצ"ל, כל יהדות פולין ששה ושמחה בכבוד התורה העצום שהתגלה בהם.
מאות המשתתפים במעמד הנחת אבן הפינה לישיבת חכמי לובלין בפולין
ולצד זה, היה רבינו ז"ל יוזם ומייסד מסגרת לימוד ה"דף היומי", בכנסי' הגדולה הראשונה "אגודת ישראל", שלימודו החל בר"ה תרפ"ד, והתפשט כבר אז בממדים ענקיים בכל קצווי תבל, וכל זה נזקף לזכותו של רבינו זצ"ל, והוא אברך כבן מ"ו שנים.
אך אם הצליח רבינו לגייס את הכספים האדירים שעלתה בניית הישיבה הגדולה, תוך תלאות רבות וקשות, אך עם החזקתה היום-יומית, לא הצליח רבינו זצ"ל לעמוד.
והחל מתחילת שנת תרצ"ב, המצב החמיר יותר ויותר. על הישיבה רבץ חוב עצום, ורבינו הרגיש חוסר אונים מוחלט. גם הוא, שהיה מטבעו אדם אופטימי, מלא שמחה, שהשרה תמיד שמחה על כל הסובבים אותו, לא יכל להחזיק בלחץ היום-יומי שהלך וגבר.
רבנות לודז'
באותם ימים, בתחילת חודש חשון תרצ"ג, הגיעה לראשונה אל רבינו פניה מטעם ראשי קהילת לודז', הם פנו לרבינו בבקשה שיטול על עצמו את עטרת רבנות העיר הגדולה לאלוקים, העיר לודז'.
כדי לתת את הרקע לענין, נקדים לספר, כי בעיר הגדולה לודז', התגוררו באותה עת יותר מרבע מליון יהודים, העיר היתה עיר תעשייתית, וגרו בה גבירים גדולים מכל החוגים. אך משום מה, מאז פטירתו של הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שכיהן כרבה של העיר ביד רמה משך כארבעים שנה, ונלב"ע ביום י"ד אייר תרע"ב, לא הצליחו אנשי העיר להגיע למכנה משותף בנוגע לרב שימלא את מקומו. החלל שנפער הי' ענק, הי' חסר לעיר ואם בישראל כלודז' אישיות רבנית סמכותית, שתמלא את החלל הגדול.
במקום זה הוקם בעיר "ועד רבנים", שכלל כעשרים רבנים, תלמידי חכמים וגדולי תורה והלכה מכל החוגים, אך רב ואב"ד כללי לא היה.
בית הכנסת הגדול בלודז'
כשהגיע ההצעה לראשונה לשולחנו של רבינו, הוא דחה אותה בחיוך גדול, כשנשאל לפשר הדחייה, ומדוע אין רבנות לודז' נושאת חן בעיניו, השיב רבינו במשל: "לצעיר אחד הוצע שידוך עם בת למשפחה מיוחסת, בעלת מעלות ומידות רבות, ובנוסף לכך – נדוניה גדולה. אולם הצעיר דחה את ההצעה. כששאלו אותו לסיבת דחייתו השיב: 'אמנם הכל בסדר, אבל בעצם… אני נשוי…' והמשל כמובן דומה לנמשל. לודז' הינה אכן עיר גדולה וכלילת המעלות, אך מה לעשות, ואני קשור כבר עם לובלין, ע"י הישיבה"…
אך עסקניה הנמרצים של העיר לודז' לא וויתרו, הם ניסו שוב ושוב להשפיע על רבינו שיטיל את אדרתו הגדולה על העדה ביודעם נאמנה, כי חיי היהדות בעיר לודז' יקבלו תנופה אדירה כאשר בראשות העיר יעמוד רב בעל שיעור קומה כרבינו.
כשנודע לעסקני העיר המצב הכספי הנורא בו נמצאת הישיבה, העבירו לרבינו הצעה מדהימה, ההצעה כללה תנאים בלתי יאומנו, כשהסעיף הראשון בהם הוא כיסוי כל חובות הישיבה שעמדו אז על סכום דמיוני של 30.000 דולר דאז, כשלצד זה משכורת חודשית ענקית, מתוכה יוכל הרב להפריש להוצאות השוטפות של הישיבה סכום ענק. לצד זה הסכימה קהילת לודז', שרבינו יוכל לשהות בין כתלי הישיבה בלובלין עם תלמידיו האהובים, שבוע אחד כל חודש.
רבינו התהלך בספיקות עצומים, היה קשה לו להשלים עם מצב בו יעזוב את העיר לובלין אותה אהב מאוד, ואת תלמידיו שהשהיה איתם היתה עבורו חמצן חיים.
רבי מאיר שפירא בקבלת פנים עבורו בתחנת הרכבת בלובלין
בפתק שכתב רבינו באותם הימים כתוב וז"ל:
"אמת ניתן להאמר כי בכל פעם שאני בא הביתה וקול התורה יקיפני מכל צד הגעגועים מתרבים ולא אדע האפשרות בקרבי לעזוב כרגע את כותלי הישיבה. כבוא אמנם יום פרעון לשטרות והריני מוכרח לקחת המקל נדודים בידי וללכת, שוב בא רעיון לאדז' ומנקר את מוחי".
על פי עדות תלמידו של רבינו, הרה"ג ר' משה יואל לעבל ז"ל שהיתלווה לרבינו בנסיעתו לגור לכ"ק אדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל, בפניו שטח רבינו את ספקותיו בנידון, הרי שדעתו של כ"ק אדמו"ר זצ"ל היתה "שב ואל תעשה עדיף"… אדמו"ר זצ"ל הוסיף מילים שהוכחו כנבואה: "נראה עוד שנה מה שיתפתח"…
יצויין בזה מה שמביא הרה"ח ר' יאיר שוורצמן ז"ל בספרו "יהי אור" (ע' רעג) שהיה נוכח בעצמו בדרשה שהשמיע רבינו זצ"ל בביקור בלודז' למטרת גיוס כספים עבור הישיבה בפני בני הקהילה, וסיפר אז רבינו, שחלם, שבא אליו יהודי ואמר לו שמוכן לסלק את כל חובות הישיבה, בתנאי שימכור לו חלקו בעולם הבא, והסכים רבינו בחלומו לתנאי זה, כשהוא מוסיף תנאי, שאת חלק העוה"ב שמגיע לו על המעשה הטוב הזה של מכירת חלקו בעוה"ב לטובת הישיבה, ישאיר אצלו…
סיפור זה המחיש לכל השומעים, עד כמה רבינו שקוע במצבה של הישיבה גם בשנתו.
יש לציין, שבישיבה בלובלין היה חדר שנינדב ע"י יהודי לודז', ובחדר זה ישנו תלמידים מהעיר לודז' (מעדות תלמיד הישיבה, הרה"ח ר' יהודה מאיר אברמוביץ ז"ל ספר "איש חי רב פעלים" ע' 66-7).
אירועים נוספים
הצעת הרבנות הנ"ל הגיעה לרבינו כאמור, בחודש חשון תרצ"ג. באותה תקופה עשה רבינו בהפתעה "בטוח חיים" על שמו בפירמה ידועה בפולין על סך 30.000 דולאר. שזה הי' אז סך עצום, וזה היה הסכום שהיתה הישיבה חייבת באותה תקופה.
בד בבד, החל רבינו לדבר עם תלמידיו הקרובים על עליה לארץ ישראל, וכפי שמתאר תלמידו הקרוב הבחור טוביה ברייטמן הי"ד ("טאגבלאט" – י"ג כסלו תרצ"ד) הרי שמתחילת שנת תרצ"ג, לא הי' יום, שרבינו לא דיבר על אר"י ומעלותיה, היה מתאר לפני תלמידיו את תשוקתו העצומה לחונן את עפרה, כששאיפתו היתה להקים שוב את ישיבת חכמי לובלין בעיר צפת או טבריה, מקום מושבו וקבורתו של זקינו הרה"ק ר' יעקב שמשון משפטיקווה זצ"ל. התלמיד הנ"ל מספר במאמרו שם, שרבינו קיבל מכתב מעסקנים חרדיים באר"י, שהודיעו לו שיסייעו בידו בהקמת "ישיבת חכמי לובלין" בארה"ק.
* * *
מאז ג' שבט תרצ"ג, יום עלות הצורר ימ"ש לשלטון במדינת גרמניה, ירדה קדרות על פני רבינו זצ"ל, רבינו בעיני הנשר שלו, הרגיש וחש בסכנה המרחפת על העם היהודי כולו, וארשת קדרות אפפה אותו מאז, היו רואים אותו מהלך בחדרו שעות הלוך וחזור, דומם ומהורהר, כאוב ודואב.
גם בפורים, לא הרשה רבינו לערוך את "משתה היין" כרגיל בכל שנה, וכולם ראו באופן ברור, שמחשבותיו של רבינו נתונות במקום אחר.
בתוך כל הים הגועש רועש הזה, הבחינו הסובבים את רבינו, כי הוא מתכנס הרבה בתוך עצמו, כשהוא נראה כאוב ומיוסר באופן בלתי רגיל. המצב החומרי בישיבה הלך והחמיר, הנושים לחצו ודחקו, והמצב היה בכי רע.
במכתב מהתאריך ט"ו תמוז תרצ"ג אל ידידו כ"ק אדמו"ר בעל ה"באר משה" מאוז'רוב זצ"ל כותב רבינו בתוך הדברים:
"מה אעגם נפשו הטהורה, המצב בהול מאוד, אנו מפרפרים בין הקיום וההעדר ח"ו, ואין לנו מושיע"…
גם פטירתו של רבינו בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל ביום כ"ד אלול תרצ"ג, אשר זיעזעה את כל העולם היהודי, הוסיפה רבות לתחושה הנוראית שריחפה באויר, וכל תלמידי הישיבה זוכרים היטב את הספדו המזעזע של רבינו זצ"ל בהיכל הישיבה, כשהוא פותח את דבריו בקול בוכים נורא:
הנביא אומר (יחזקאל כא, לא) "כה אמר ה' הסיר המצנפת והרים העטרה", ודרשו חז"ל וכי מה ענין מצנפת אצל העטרה, אלא בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם, נטלה המצנפת מראש כהן גדול אין עטרה בראש כל אדם.
כאן הרים רבינו את קולו בבכי וזעק:
"רבינו החפץ חיים כבר איננו עמנו, נלקחה מאתנו המצנפת של הכהן הגדול, ונשארנו ללא כל עטרה לראשינו, גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוקים"…
בסיום ההספד בו טבל בית המדרש של הישיבה בים של דמעות, ציווה רבינו על כל הנוכחים לשבת דקות ספורות על הקרקע כ"אבלות" על רבינו החפץ חיים זצ"ל.
ההצעה שהתעוררה מחדש
בחודש האחרון לחייו של רבינו, בעוד רבינו מדבר עם תלמידיו ומקורביו על תוכניותיו לעלות לארה"ק, התעוררה שוב הצעת הרבנות בעיר לודז'.
וסיפר תלמיד רבינו, כ"ק אדמו"ר מוהר"א מסטריקוב זצ"ל ("דברות קודש" – פסח תשפ"ג);
באותם הימים, שהה רבינו בש"ק בלודז', במסגרת נסיעותיו עבור הישיבה. ורבינו התאכסן באותה שבת, בביתו של נשיא הקהילה בלודז' שהיה נמנה על אנ"ש חסידי סטריקוב.
ובאותה שבת, במוצאי שבת קרא האדמו"ר הזקן מסטריקוב זיע"א לבנו ממלא מקומו כ"ק רבינו מהריי"ד זיע"א הי"ד, וציוה עליו ליסוע ללודז' לביתו של נשיא הקהילה ושימסור בשמו להרב מלובלין זצ"ל שלא יסכים להצעה זו ליטול את עטרת הרבנות בלודז'.
וכ"ק רבינו אדמ"ר מהריי"ד זיע"א יצא מיד במוצאי שבת ללודז', וסיפר שהיה זו פעם יחידה שנאלץ ללבוש בגדי חול במוצאי שבת מחמת הנסיעה, וכשהגיע ללודז' הלך לביתו של נשיא הקהילה בלודז' ופגש את הרב מלובלין זצ"ל כשהיה אז באסיפת עסקנים משם לצרכי הישיבה, ומסר לו שיש לו שליחות מרבינו זיע"א לצוותו שלא יאות לקבל על עצמו את עול הרבנות בלודז'.
והרב מלובלין השיב לו ע"ז ואמר, מה אעשה במצב זה, הרי יש בדבר זה הכרעה של יחיד ורבים שכנגד דברי רבינו זיע"א שהיה יחיד יש רבים, שהם אנשי קהילת לודז' וצרכי ישיבת יח"ל…
* * *
חודש תשרי תרצ"ד עבר גם הוא, כאשר חדי העין מבין התלמידים הקרובים לרבינו, שמו ליבם בהזדמנויות רבות להתנהגויות שונות ולא שיגרתיות מצד רבינו, שהטרידו מאוד את מנוחתם ושלוות נפשם, אך כמובן שהם לא חשבו ולא עלה על ליבם ומחשבתם שום ענין רציני וממשי.
תלמיד הישיבה הרה"ג ר' ישראל אברהם שטיין ז"ל (אב"ד פאלטישאן) מספר בספרו "איש על העדה" (ע' נט) כי באותה תקופה, בסעודת מצוה עם התלמידים דיבר רבינו על ענין השמחה, ואמר בתוך דבריו: וכי מתאים שברגע הגדול והמיוחד של התדבקות הנשמה והחזרתה למקור מחצבתה לבורא העולם נהי' בעצב ואנחה? הלא צריכים להחזיר את הנשמה בחגיגיות בשתיית לחיים ועם ניגונים, ובעבודת ה' בשמחה וטוב לבב…
התלמידים שמעו ולא הבינו…
בן דודו של רבינו, הר' פנחס הלוי הלר-בקנרוט ז"ל, שהיה אז בישיבה, מספר בזכרונותיו, שזמן קצר קודם לכן נפטר סבא שלו, רבי אברהם יוסף בקנרוט ז"ל שהי' דודו של רבינו, וכאשר ניסה הר' פנחס הנ"ל להראות לרבינו את קטע העתון שהי' כתוב על פטירתו, סרב רבינו לראות את העתון והדבר הי' בלתי מובן אז, כנראה מזלייהו חזא…
והנה הגיע יום ראשון בשבת, ב' מר-חשון תרצ"ד, לבנין הישיבה הגיעה משלחת מכובדת של עסקנים מראשי קהילת לודז' המעטירה כשבראשם ראש הקהילה רבי לייבל מינצברג וסגנו רבי חנוך העניך ברגר, הם באו כדי להגיש לרבינו כתב הכתרה לרבנות לודז', כפוף לתנאים שצורפו לכתב ההכתרה.
למרבה הפלא, בתיזמון פלאי ושמיימי בעליל, החל רבינו באותו יום ראשון בשבוע, ב' מר-חשון, ללמוד בחדרו הפרטי שיעור עם קבוצה של הבחורים המקורבים אליו ביותר, השיעור החל כל יום בשעה 4:30 לפנות בוקר, וכלל לימוד משניות מסכת פאה עם הראשונים.
רבינו אמר לתלמידיו:
איך ננסע לחונן את ארץ הקודש בלא שנלמד קודם הלכות התלויות באר"י…
רבינו היה הראשון שישב ליד הספרים והמתין לתלמידים, ולמד עמם בנעימות מופלאה ובעיון מעמיק את המשניות עם הראשונים. כך למדו ביום ראשון, שני, ושלישי, וסיימו בסוף פרק ד' בדברי ר"מ שס"ל דספק לקט לקט. ורבינו סיים בדברי הרמב"ם הפוסק: הלכה כרבי מאיר.
ביום רביעי, כשהגיעו התלמידים לחדרו של רבינו, היתה הדלת סגורה.
אחד התלמידים המקורבים ניגש למעונו של רבינו והקיש על הדלת. לשאלתו השיבה הרבנית שרבינו לא חש בטוב, בלילה חש צמרמורות בגופו והמדחום הורה על עליה ניכרת בחום, לכאורה הצטננות שגרתית.
הוא נכנס לחדרו של רבינו ונדהם לראותו שוכב, פניו נפולות ורוחו שפוף ושחוח.
ובינתיים, העיר לובלין כמרקחה, אמנם זה מכבר היה ידוע לעסקני וראשי קהילת לובלין שיש משא ומתן עם קהילת לודז', אך כעת, כשנוכחו לראות את משלחת ראשי קהילת לודז', הם הבינו שהענין רציני יותר מכפי שחשבו. ראשי קהילת לובלין התכנסו בבהילות תוך סערת רוחות נוראית, ליבם נחרד מהמחשבה שרבינו ינטוש את כסא הרבנות בעירם לטובת קהלה אחרת, והם החליטו לעשות מגבית חירום בעירם, כדי לסייע לרבינו ולישיבה ולגרום שהצעת לודז' תרד מן הפרק.
ראשי קהילת לובלין הכינו הצעה מפורטת בכתב, ובה הציגו לפני רבינו את אפשרויות התמיכה והעזרה שיועמדו לרשות הישיבה לשיפור מצבה הכספי, ובלבד שרבינו לא יעזוב את לובלין.
רבי מאיר שפירא, יושב בעגלה בלווית בחורים
ידידו ומקורבו של רבינו, רבי שמואל איכנבוים, הובהל ללכת במהרה לבית רבינו להציג את ההצעה הנגדית ולדבר על לבו שישאר בלובלין.
רבי שמואל מיהר לעשות כן בהוסיפו לרבינו: הרי לא נשמע כדבר הזה, מלובלין לא עבר מעולם רב לכהן בעיר אחרת בפולין אלא לירושלים, כמו הגה"ק בעל ה"תורת חסד" מלובלין או הג"ר אליהו קלצקין, וכיצד יעזבנו רבינו לקהלת לודז'?!
רבינו שמע את הדברים וחייך והרגיע את רבי שמואל באמרו: כאשר הענינים יסתדרו קימעה, נחזיר את החובות והמצב בישיבה יתייצב, אשוב מ"גלות" לודז', ואהיה רק שלכם…
אך כל זה היה עד יום ד' בבוקר, מאז, החלו הענינים להתגלגל בקצב בלתי נשלט ובלתי מובן בעליל.
כלפי חוץ, היה נראה לכל, שכל הענין עם רבינו הוא הצטננות גרידא. אכן רבינו ידע מרת נפשו וחש שהדברים חמורים מאוד, והתכנס בתוך עצמו כשמצב רוחו שפוף מאוד.
רבינו ציוה לקרוא לרופא יהודי, הרופא הגיע וקבע שזו דלקת רגילה בגרון, רשם איזו תרופה שגרתית והסתלק. אבחנתו לא הניחה את דעתו של רבינו, כדי להרגיע את רוחו של רבינו הוזמנו רופאים נוספים מהעיר לובלין, אך אבחנת כולם היתה שוה – יש לו דלקת רגילה בגרון.
התלמידים שעמדו ליד מטתו בתורנות קבועה הבחינו שהמצב חמור, חרדתם גברה והלכה, אך גם ההסתר התגבר, התלמידים חשו וראו כיצד רבינו שוכב ונאנק ונאבק על חייו, אך לא היה בהם את העוז לקרוא תגר כנגד הרופאים שעמדו בשלהם וחזרו ואמרו שאין זו אלא דלקת קלה…
ביום ה' כבר לא היה כח לרבינו להניח תפילין, תלמידיו עטפוהו בטלית ועטרוהו בתפלין, הוא עצם את עיניו ושקע בתפילתו, שפתותיו נעו וקולו לא נשמע, כך שכב שקוע ברעיוניו ושרעפיו שעות ארוכות.
במשך שעות הבוקר ביקרוהו הגאון מטשעבין זצ"ל והמשגיח הרה"ק רבי שמע'לה מזליחוב זצ"ל, שניהם יצאו מחדרו מזועזעים עד עמקי נשמתם, ולא הסכימו לבטאות את רגשותיהם לפני התלמידים, ולו במילה אחת.
מספר בן דודו של רבינו, הר' פנחס הלוי הלר-בקנרוט ז"ל:
"הרופאים דיברו ביניהם בלטינית, ואיש לא הבין את שיחם ושיגם, אך אני הבנתי לטינית והטיתי אוזן, היה לי משום מה הרושם שבעצם הרופאים אינם עומדים על טיב מחלתו, החלטתי ליטול יוזמה רצתי לטלפון ורציתי לקרוא לרופא פולני שהתגורר ליד הישיבה, חשבתי שהוא ייטיב לדעת ולאבחן את מחלתו של רבינו והטיפול הנאות בהתאם, אך לפתע בא מאחורי מנהל הישיבה רבי השל שצרנסקי ואמר לי בקול:
"האם לא שמעת מרבינו שאין הוא מסכים שרופא ערל יטפל בו"…
סיים הר' פנחס הלר-בקנרוט ז"ל:
"עד היום אינני סולח לעצמי על שנכנעתי ולא נסיתי אפשרות אחרת להביא את הרופא הפולני לרבינו, כל הזמן נדמה לי שיכולתי להציל אותו, למרות שהאמונה החזקה אומרת שהימים של כל אחד קצובים ואי אפשר לשנות עובדות"…
התלמידים הקרובים החלו להרעיש עולמות ויצאו לשפוך שיח לפני קברי גדולי הדורות הטמונים בלובלין.
כמו כן נשלחו קוויטלך דחופים לגדולי האדמורי"ם בפולין להעמידם על חומרת המצב.
תלמידו הקרוב רבי אהרן לעבוואהל כתב קויטל דחוף למורו ורבו של רבינו הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זצ"ל, בו תיאר את חומרת מצבו של רבינו. הוא הראה את תוכן הקויטל לרבינו, אך רבינו מיאן לצער את רבו וקרע חלק מן הגלויה ברמזו שלא לשלוח אותה כלל.
תלמידו, רבי ישראל אברהם שטיין ז"ל שלח מברק דחוף לויזניץ למו"ר הרה"ק רבי ישראל מויז'ניץ זצ"ל, וכפי שמעיד הגה"ח ר' מנחם מענדל שנעלברג ז"ל בספר "שיח זקנים" (כרך ה' ע' קלא) הגיע המברק לויז'ניץ באמצע עריכת השלחן הטהור ונתנו אותו להרה"ק מויז'ניץ, הוא עיין בו ולא הגיב כלום…
בערב כבר התקשה רבינו להתפלל ערבית בעצמו, וביקש שמנין בחורים יכנס לחדרו להתפלל בקול ולהוציא אותו ידי חובתו. נראה היה בעליל כי יסוריו קשים מנשוא, אך שכב בשקט ורק פניו האירו בנהירו עילאה.
בחצות הלילה קראו לישיש רבי רפאל פעלדשער מלובלין לעשות אדים בחדרו של רבינו, האדים הקלו מעט על נשימתו, הוא ביקש כוס תה ושתה.
הרבנית נכנסה ובראותה שמצבו הוטב מעט ניסתה לעודדו ואמרה:
נו, על שבת מקוה אני שהרב יבריא לגמרי ותהיה לנו שבת שמחה.
כן, השיב רבינו, בשבת תהיה לנו השמחה האמיתית…
כשראה רבינו את הרבנית נעמדת בצד כשהיא בוכה ומתפללת, ביקש שתתקרב אליו ואמר לה:
דעי לך, כל מה שנבנה ונעשה כאן הוא בכוח מסירות הנפש שהראת… (מרשימות תלמידו וש"ב של רבינו הג"ר מרדכי הארליג ז"ל).
לפי בקשת רבינו, הועברה מיטתו מדירתו הפרטית לחדר האורחים הגדול שהיה סמוך לבית המדרש, סביב המיטה עמדו תלמידיו הקרובים כשהם בוכיים וחרדים, ואילו רבינו שכב ופניו האירו בזוהר שלא מעלמא הדין.
לפתע כתב רבינו על פתק בכתב מרוסק וקטוע:
"כולכם שתו נא לחיים".
כהרף עין הובאו כוסות יי"ש, הבחורים לגמו קימעה מהמשקה שנמהל בדמעות הזולגות, וכך נגשו אחד אחד למיטתו, רבינו הושיט ידו ולחץ בחיבה ובחום ידי כל תלמיד ותלמיד והביט בכל אחד בעינים שופעות אהבה.
מספר רבי בנימין מינץ ע"ה בקונטרס "מאיר באהבה":
עמד שם יהודי פשוט אחד שהיה מוכר תמיד לתלמידים עוגות וביצים וכדומה ממיני תרגימא והיה עומד מן הצד שלא היתה בו העזה להתקרב אל ר' מאיר ולברכו בלחיים, תלה בו ר' מאיר את עיניו ברחמים רבים רמז לו שיתקרב אליו לקח את ידו לידו הקדושה והחזיקה חמישה רגעים.
ומסיים רבי בנימין ע"ה:
"מי יודע איזה כוונות כיוון בזה ברגעיו האחרונים לימי חייו, מי יודע איזה מחשבות עברו אז במוחו הקדוש כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו".
כאשר גמר, ביקש שיתחילו לשיר "בך בטחו אבותינו" בלחן שחובר על ידו.
באמצע השיר רמז שירקדו סביב מיטתו בעיגול, בהוסיפו בכתב "רק בשמחה" התלמידים רקדו, כאשר דמעות זולגות מעיניהם, רקוד ובכה, רקוד ובכה. ההרגשה היתה משונה, תערובת של ליל כל נדרי וליל חג, אוירה עילאית של יום דין יחד עם שמחה נטולת פשר הגואה ועולה, כאשר בתווך שוכב רבינו, עיניו בורקות ופניו קורנות כפני מלאך, ומדי פעם מעודד את השירה והריקודים בתנועות ידים כפי שהיה נוהג בכל עידנא דחדוותא.
הריקוד הסתיים, רבינו שכב במיטתו רגוע.
ליד רבינו ניצב כעת לבדו תלמידו הקרוב רבי דוד ויסברוד-הלחמי ז"ל, רבינו אוחז בידו, מחזיק חזק חזק.
לפתע לערך בשעה 3.15 רואה התלמיד כי אגלי זעה קרה מכסים את רבינו, אחיזתו רפתה והנה נשמטה ידו.
הוא פלט צווחה נוראה:
"דער רבי איז נישטו"…
התלמידים שישבו בחדר הסמוך שמעו את הזעקה ומיהרו למקום.
היה זה כבר לאחר יציאת נשמה…
באותה שעה היה היכל הישיבה מלא מפה לפה תלמידים מתייפחים וספרי תהלים בידם ומרעישים עולמות לבטל את רוע הגזירה.
לפתע נכנס מנהל הישיבה רבי השל שצרנסקי לבית המדרש ובקול רועד זעק:
"אִמרו ברוך דיין האמת"…
כל התלמידים התנפלו מיד על הקרקע, קרעו בגדיהם, הטיחו ראשיהם בכותל, ובכיותיהם עלו עד לב השמים, זעקות אימים פילחו את החלל, למה?… למה?… קול נהי אפף את כל הבנין הענק שרבינו הקימו ויסדו בתמצית דם לבו ממסד עד הטפחות, וכל הישיבה הפכה לעמק בכא…
הבכי נמשך שעה ארוכה עד שחרב מעיין הדמעות, וכך שכבו כולם על הרצפה חציים מעולפים ועיניהם בוהות באויר. לפתע הגיע לישיבה הרה"ק רבי שלמה אייגר ידידו הנאמן של רבינו, כשראה את עמיתו ורעו שוכב על הארץ מכוסה סדין פרץ בבכי כילד קטון, ועמו התלמידים ששבו והצטרפו לבכייתו ויללתו.
בינתיים הוצבו נרות על הקרקע והתלמידים נעמדו עם ספרי תהלים ומשניות קראו ולמדו פרקי משניות קרוא ובכה קרוא ובכה, עד שהאיר הבוקר.
כרעם ביום בהיר פגעה בלובלין הבשורה האיומה על פטירת רבינו, איש לא יכול היה להעלות על הדעת ולהאמין בכך. אדם צעיר כמותו… בקושי הגיע לגיל ארבעים ושבע… עזב את העולם…
בוקר חדש עלה על לובלין הבוכיה והשכולה, תושבי העיירה שהשכימו פג ליבם ולא האמינו לבשורה המרה שמעתה תמשיך השמש להאיר על שמי לובלין ללא ה"אור המאיר"… בוקר של אבל ויתמות…
כותב הסופר רבי יחיאל גרנטשטיין ז"ל איש לובלין:
העיר כולה נתחלחלה. יהודים קמו בבהלה בשמעם את הידיעה המרה. מכל הרחובות, מכל הסימטאות דהרו לישיבה. בעיני ראיתי יהודים מטיחים ראשם בקירות-בתים ומייללים כילדים.
והעיר לובלין בוכיה.
ויהודיה מתהלכים בתרעומת על עצמם. כיצד נתנו לאור זה שייכבה במהירות כזאת? בפתאומיות כזאת? מדוע לא הרעישו עולמות בידעם כי הרב חולה? מדוע לא זעזעו את שבעת הרקיעים בתפלות ובתחנונים?
יום ששי מר ונמהר.
הידיעה החלה להתפשט בכל רחבי פולין, התגובה הראשונה היתה חוסר אימון מוחלט, איש לא האמין למשמע אזניו, כיצד יתכן שאיש צעיר לימים ששנות חייו הגיעו בקושי לגיל ארבעים ושבע, ואשר קולו המהדהד הזרים זה עתה מרץ וחיות נעורים בלבבות רבבות יהודים עזב את העולם בחטף, במלוא כוחו ובשיא פריחתו, "פשוט לא יתכן!" – אמרו איש אל אחיו – "זוהי קרוב לוודאי ידיעה לא מוסמכת שניתנה ע"י אדם לא אחראי"… איש לא רצה ולא היה מסוגל להאמין לבשורה מרה ונוראית זו.
אך אט אט נקלטה הידיעה המרה, הנהלת הישיבה הודיעה בצער נוקב על האסון הנורא לכל מערכות העתונים, הרדיו הפולני מוורשא שידר על כך בראש מהדורות החדשות, טלפונים החלו להגיע מכל קצווי תבל כדי לוודא את נכונות השמועה, עם אישור הידיעה נשמעים מכל עבר זעקות שבר מעברו השני של הטלפון.
אבל כבד ירד על יהודי פולין ועל יהדות העולם כולו. מליוני לבבות התכווצו מכאב, אנשים חרדים ושאינם חרדים בכו ברחובות כתינוקות, הלא כאבא היה לכולם… יוצאי לובלין זוכרים כיצד הגוים שגרו בסביבת הישיבה בכו כילדים, היה זה מחזה שלא יאומן.
בכל חלקי פולין מודפסות מהדורות-עתון מיוחדות המפרטות את קורות חיי רבינו ופעליו הרבים למען הכלל והפרט, גם העתונות הפולנית יוצא מגדרה ומתארת בהערצה את ה"קרול זשידובסקי" – המלך היהודי, ששבק חיים במלוא פריחתו.
כדי לתת תמונה לקורא היום על הפיתאומיות שבידיעה, נספר כאן, כי בגליון ה"טאגבלאט" של לובלין, מיום ו' עש"ק לך ז' מר-חשון תרצ"ד, שהכותרת הראשית שלו הוחלפה באמצע הלילה לאותיות שחורות גדולות המכריזות על פטירת רבינו, הרי שבעמודים הפנימיים יש כתבות שלמות הדנות בביקור המשלחת מלודז' וכתב הרבנות שהביאה איתה לרבינו, והכותרת זועקת "לא ניתן להרב ללכת ללודז'" (מ"אוצר העתונות" בתוכנת מורגנשטרן-אשדוד).
לפי פסקם של גדלי התורה והחסידות, לא התקיימה ההלוויה ביום ששי, אלא ביום ראשון שלאחריו, כדי לאפשר השתתפותו של הקהל הרחב. נערכות כל ההכנות להלוויה, והישיבה נערכת לקבל את השבת הראשונה ללא רבינו —
הידיעה המרה מתפשטת
סיפר הרה"ח ר' אהרן נח בלסבלג ז"ל:
זוכר אני את אבי הרה"ח ר' בנימין זאב ז"ל בימי אבלו על אמו ע"ה. זוכר אני אותו בימי אבלו על מורו החפץ חיים זי"ע. אולם לא הרי אלו כהרי האבל הקשה שירד על ביתנו כאשר הגיעתנו הבשורה המרה מפטירת הרב מלובלין זצ"ל. במשך יומיים תמימים לא פסק אבי ע"ה מדמעה ובכי, וכשבועיים ימים לא יצא כלל מהבית. בעיניו היה נראה כאילו העולם חרב ושמם. אבי ז"ל לא היה מתלמידיו של הרב מלובלין זצ"ל, אלא אגודאי מהשורה, אשר מאז ראה לראשונה את הרב זצ"ל נתדבק בו בלב ונפש, עד שלא היה מסוגל להבין איך יתקיים עולם התורה והיהדות לאחר פטירת הרב מלובלין זצ"ל.
העסקן הידוע, תלמיד הישיבה, רבי יוסף פריינדזון ז"ל סיפר בזכרונותיו:
הדבר חרות בזכרוני עד היום. זה היה ביום שישי, מיד אחר השעה 6 בבוקר. אבי [רבי אליעזר גרשון הי"ד מחשובי העסקנים בלודז'] לא התעורר עדיין כדי לצאת לתפילת שחרית בשטיבל, כפי שהיה רגיל תמיד. ביום הקודם הוא התעלף ונפל לאין-אונים, הגם שהיה אז בסך-הכל בן 33, ורק בקושי עוררו אותו. הרופא שבא לבקרו לא איבחן שום דבר, אבל ציווה עליו להאריך בשינה ולא להתאמץ לקום. אני, בעודי לפני גיל בר-מצוה, ישבתי בחדר-העבודה של אבא ז"ל, ולפתע הופרה הדממה ע"י צלצול הטלפון. אבא ניתר ממיטתו תוך שניה, כשהוא מלווה באיזו תחושת-פחד נסתרת, הרים מיד את השפופרת וכשהוא אך בקושי קלט משהו, פרץ בבכי-תמרורים ובצעקה: לא, לא! קרוב לשעה הוא לא הפסיק מבכיו, כשהוא פוכר את ידיו מרוב צער. לבסוף, כשלמולו ניצבה אמא ע"ה בחיוורון פנים, הוא סיפר לה: הרב מלובלין, רבי מאיר שפירא, נפטר. אמי אמרה מאוחר יותר, כי לא ראתה אותו בוכה כל כך גם כאשר נפטרה אמו, כמה שנים קודם לכן, כשהיא עדיין במיטב שנותיה והותירה אחריה בית עם ילדים קטנים.
ותלמיד הישיבה, כ"ק אדמו"ר מוהר"א מסטריקוב זצ"ל שהיה באותו יום שישי בלודז', לרגל שמחה משפחתית, סיפר, שזוכר את אותו יום שישי, כאשר הגיע הידיעה ללודז' הסמוכה לזגערז', זו העיר אשר קיבלה עליה את מהר"ם שפירא לרב, וכבר החלה בהכנות ל"קבלת פנים" מפוארת, מה רבה היתה התאניה והבכיה, והתבטא שהיתה זו "א שוַוארצע שבת" לתושבי לודז', אשר ימים רבים אח"כ עוד לא קיבלו תנחומים על פטירת הגר"מ זצ"ל.
האבל והכאב הקיפו את כל שדרות העם, היטיב לבטאותם בעל העגלה מלובלין שפגש בסופר החרדי רבי משה פראגר ז"ל בעת שמיהר לבוא ללובלין. מששמע מפיו על האסון – תיאר רבי משה – "קפץ ממקומו כנושך נחש וצעק: שמעו יהודים, רק פעמיים ראיתי את הרב מלובלין. פעם אחת בשעה שנסע לתחנת הרכבת בכרכרה ופעם שניה כשהלך חבוש שטריימל לבית הכנסת של המהרש"ל, השכינה היתה שרויה על פניו.
אומר לכם יהודים, אב הנני לשבעה ילדים – שבעה אפרוחים, אם יגידו לי: "תהא כפרתו של הרב" – הייתי משכיב את עצמי על הארץ ובלבד שיחיה רבינו הקדוש, כשם שאני יהודי תאמינו לי!".
מכתבו של הגאון רח"ע גרודזינסקי זצ"ל
בעתונות התקופה ("טאגבלאט" – י"ג כסלו תרצ"ד) נדפס מכתבו המרגש של גאון הדור, הגרח"ע זצ"ל מווילנא שכתב מדם לבו, ואלו דבריו:
נזדעזעתי ונדהמתי מאוד לקראת השמועה לא טובה הפתאומית אשר הודיעוני בהטלגרם מהשריפה הגדולה אשר שרף ה' בהסתלקות הגאון ר' מאיר שפירא, בעת שהמת מוטל לפנינו, לא נתפס כי איש חי ורב פעלים שכמותו בכח המרץ הכביר שלו, עזב בדמי ימיו את הישיבה, משאת נפשו וחיי רוחו.
אין מילים בפי לנחם את תלמידי הישיבה והקהילה החשובה, המאור חשך נגהו ונאסף כשמש בצהרים, אין אתי מילים לתאר את האבידה הגדולה שאבדה לבית ישראל בכלל ולקהל לובלין ולישיבה בפרט. מי יביא לנו תמורתו. רב גדול וגאון רב העלילי' שכמותו.
ובלב קרוע ומורתח הני משתתף בצערם ויגונם,
כותב בדמע, יום ו', ז' מרחשון תרצ"ד.
שבת קודש פרשת לך לך
שבת פרשת "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך" פרשה את כנפיה על לובלין המיותמת, הרוחצת ומוחה את דמעותיה לכבוד שבת המלכה.
המחשבות אצל תלמידי הישיבה מתרוצצות ומבולבלות, עצם הרעיון מבהיל. שולחן השבת בישיבה שהתקיים עד עתה כל השנים בשמחה רבה ובהתעלות רוחנית בלתי-מצויה – ייערך בלעדי הרב. לא! התלמידים אינם יכולים להשלים עם מחשבה זו…
השמש שוקעת אט אט. התלמידים מחליפים את לבושם בבגדי שבת והולכים לתפילה כרגיל. מפאת קדושת השבת נדחק האבל לפינה. במיוחד אמיצה ואבירית היתה התנהגותה של הרבנית. היא כבשה את מעיין דמעותיה, לבשה בגדי שבת, ונכנסה למטבח להשגיח על המבשלות שתדאגנה לארוחותיהם המסודרות של התלמידים שצמו כל היום, ונכנסה להדליק נרות שבת בחדר בו שכוב גופו הקדוש של בעלה הגדול. לאחר ההדלקה ניגשת היא לנפטר ואומרת:
"רבי הקדוש! תמיד קיוויתי שאפרד מן העולם לפניך, כי מה ערך יש לכל חיי אל מול יום אחד בלבד מחייך… אולם קרה אחרת. ההשגחה רצתה כך. אני מבקשת ממך איפוא, רבי, התאמץ נא שאותה מלכות-התורה שיצרת תוסיף להתקיים, שחלילה לא תושבת ולא תופרע כמלוא הנימה. וזו תהיה הנחמה היחידה שלי"…
גם התלמידים הבוכיים מתנערים מאבלם. צוואתו האחרונה של רבינו "רק בשמחה" מהדהדת בחלל, האח! כמה קשה הדבר, אבל "רק בשמחה"! מחליפים את הבגדים ומתיצבים בבית המדרש.
המשגיח הרוחני הרה"ק רבי שמעל'ה מזעליחוב זצ"ל נכנס לבית המדרש הגדול, פנה אל הרה"ח ר' משה דוד ויצמן ז"ל שהגיע ללובלין יחד עם אביו, הגה"צ ר' בצלאל מחבר הספר הנפלא "שלום רב" עמ"ס זבחים, שרבינו זצ"ל הביא אותו לפיעטרקוב כדי שיכהן כראש השוחטים.
ואמר לו:
אנחנו כאן כולנו אוננים ואיננו יכולים להתפלל לפני העמוד, במטותא ממך, נא לגשת להתפלל קבלת שבת לפני העמוד… (מפי נכדו הגה"ח ר' מאיר יוסף שליט"א ששמע מפי זקנו ז"ל).
בחור נושא דברי הספד בהלוויתו של רבי מאיר שפירא,.
אחרי התפילה שהתקיימה באוירת "כל נדרי", נכנסו כל תלמידי הישיבה בשורה ארוכה לחדר האורחים הגדול, שם היתה מונחת גופתו של רבינו זצ"ל כשהיא עטופה בטלית ולמראשותיו שני נרות גבוהים דולקים. ועברו לפניו כשהם אומרים לו ודמעות זולגות מעיניהם בפעם האחרונה: "גוט שבת – רבי"…
איה הוא המשורר שיתן ביטוי לאותו מעמד מזעזע ואפוף צער עולמים?
תלמידו של רבינו, הגר"י פלקסר ז"ל, בעת שתיאר מחזה זה היה אומר, שאלמלא ראה זאת בעיניו לא היה מאמין למי שהי' מספר לו כזאת, והיה מחזה זה מעיד כאלף עדים על ההתקשרות הבלתי נתפסת של התלמידים לרבם האהוב.
משם פנו התלמידים האבלים לחדר המגורים של הרבנית – אמה של מלכות, שישבה ליד שולחן השבת הערוך ולפניה נרות דולקים, הכאב והיגון חתומים בלב כמכוות אש, זעקה אילמת תלויה באויר, אך הרבנית התגברה על עצמה ובירכה אותם בפנים שמחות בברכת "שבתא טבא".
שולחנות השבת ערוכים, הרבנית עצמה מפקחת על חלוקת האוכל לתלמידים, ממש כבכל שבת. שרים זמירות… אך אבוי אֵילו זמירות הן אלו… הפה אמנם שר, אך הלב בוכה, בוכה. כל נעימה טובעת בים של דמעות הזולגות מהעיניים ומרטיבות את הפנים. מספיק רק לחטוף מבט כלשהו לעבר המקום בו זרח תמיד קלסתרו של רבינו, ועתה, אבוי, רוצים לשכוח, להתעלם – הרי שבת היום! אולם איך אפשר לשכוח אפילו לרגע?! התלמידים מדברים בינם לבין עצמם בלחש כיצד לא רצה רבינו לעזוב את לובלין. אכן, הוא ישאר לעולם בתודעת כלל ישראל כמהר"ם השני מלובלין…
התלמידים מתחלקים למשמרות. כל שעה לומדת משמרת אחרת פרקי משניות בחדר בו מונח גופו של רבם הקדוש.
המונים משתתפים בהלוויתו של הרב מאיר שפירא.
כך עברה השבת, באוירת נכאים של "תשעה באב" על תלמידי הישיבה, שהיו קשורים לרבם בלב ונפש ולא יכלו להכיל את כל המתחולל סביבם.
מוצאי שבת קודש…
מוצש"ק פרשת לך-לך. הנרות הענקיים, שדלקו בבית המדרש ובמסדרונות הישיבה משך עשרים וארבע שעות, מתחילים לדעוך. הכוכבים מתחילים לנצנץ על פני הרקיע. מתפללים תפילת ערבית, ונחשולי האבל, שנדחקו לקרן זוית בשל קדושת השבת, שוב פורצים וסוחפים עמם את הכל. שוב עוטה הישיבה מעטה של אבל. קבוצות קבוצות מיהודי לובלין מתחילות להגיע לישיבה, ההרגשה כבידה ואיומה, מסדרונות הישיבה הומים תלמידים וידידים הנוהרים בהמוניהם לבנין, בכל פינה ניצבים תלמידים, נכבדי העדה וסתם "עמך" הממררים בבכי ללא הפוגות.
הבכי אופף את כולם, כל העיר מתאבלת, מגדול ועד קטן. כל המפלגות והזרמים. כולם שבורים ורצוצים מהאסון הגדול, וכולם מופיעים כדי להיפרד מרבינו ולחלק לו את הכבוד האחרון.
ובינתיים דרכי פולין אבלות, עם צאת השבת עושים רבבות רבבות יהודים את דרכם ללובלין. רשות הרכבות מעמידה רכבות מיוחדות למען המוני היהודים הנוהרים לובלינה לחלוק ל"מדברנא דאומתיה" את כבודו האחרון.
גם בלודז' מתארגנת רכבת עמוסה מיוחדת לצאת למסע ההלויה. לודז' החרדית לקתה בהלם עם הישמע הבשורה המרה, זה עתה החלו לעסוק בשערי הכבוד והשלטים החגיגיים לקראת קבלת פני רבינו בבואו לכהן פאר בעירם, והנה עכשיו צריכים הם לצאת וללוותו בדרכו האחרונה.
כל הדרכים מובילות לובלינה. איש אינו יכול שלא להיזכר בהזדמנויות קודמות שבהם היו דרכים אלו שוקקות אדם. היה זה בימים שקדמו למעמדי השמחה להנחת אבן הפינה, לחנוכת הבית, לסיום הש"ס בדף היומי. אך אהה, אז ידעו כולם שהנה כי כן עוד מעט יזכו לחזות באור פניו של רבינו ולהאזין לקולו הנישא והמלבב, ועתה "בעל השמחה" בעצמו איננו, וכולם נקבצו לו ובאו לספוד לו ולבכותו.
בנין הישיבה הולך ומתמלא עד אפס מקום, רבנים ואנשי צורה מסתובבים אנה ואנה בפרוזדורים הארוכים – שבורים ומזועזעים, פוכרים ידיהם ביגון ובעצב – איך יכול היה לקרות דבר כזה? למה לא הזעיקו עולם ומלואו?…
מכל קצוות פולין זורמים המונים אשר הלם תקף אותם למשמע הבשורה המרה, וכל אחד הרגיש חובה קדושה להיות נוכח כאן ולחלוק לרבינו את כבודו האחרון.
ההלויה
שעת הטהרה מתקרבת. הוחלט להטביל את גופו של רבינו במקוה של הישיבה. לפני כן טובלים שם כל התלמידים. לפי פסק בית הדין המיוחד שהושם לשם כך נקבע, שרק הם רשאים לשאת את ארונו של רבינו, בשעת הטהרה נשמעות החוצה יללות קורעות לב, ובתוך כך גם דבריו של התנא הקדוש ר' עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים…"
בהלבשת רבינו מורשים לטפל רק רבנים ותלמידים. כפי הידוע לנו, השתתפו בעריכת ה"טהרה" כ"ק אדמו"ר מסוקולוב זצ"ל וכ"ק אדמו"ר מראדזין זצ"ל [הוא גם הי' זה שחגר לרבינו את האבנט – הגרטל ="תפארת ראדזין" פר' לך לך תשע"ח ע' 14].
אחר כך נישא הארון עטוף שחורים לתוך האולם הגדול על כתפי תלמידיו, יללה קורעת שחקים בוקעת לתוך החלל. כל האורות דולקים, הפרוכת מוסרת מארון הקודש והאולם כורע תחת עומס ההמונים הממלאים את כל החלל סביב הבנין.
גדולי התורה והתלמידים שנכחו בהיכל הישיבה עורכים הקפות סביב הארון, ההקפות נערכו עפ"י קבלה לפי צרופי שמות ואותיות עפ"י הוראותיו של המשגיח המקובל רבי שמעל'ה ז'ליחובר זצ"ל.
אז מתחילה סדרת ההספדים המזעזעים.
ראשון המספידים היה המשגיח הרה"ק רבי שמעל'ה זצ"ל, הוא פתח בדברי המשנה: "בז' במרחשון שואלים את הגשמים", הצדיק נקרא גשם בהיותו משפיע ברכות והשפעות טובות לעולם. והנה בז' במרחשון שאלו ולקחו מאתנו את הגשם, את הצדיק שהשפיע עלנו טובה וברכה.
הוא פורץ בבכי קורע לב ומסיים את דבריו.
לאחריו מספיד במילים קצרות הרה"ק רבי פנחס (פיני'ע) מאוסטילה זצ"ל ידידו הנאמן של רבינו.
רבי פנחס מאוסטילה משמאלו בנו, הרב זאב, כשהם משתתפים בהלוייתו של רבי מאיר שפירא מאחורי רבי פינעל'ה עומד תלמיד הישיבה יהושע יאלעס הי"ד. היהודים הלבושים במדים הם חברי בית"ר בעיר לובלין שהתנדבו להיות סדרנים.
אך שפתיו נעות וקולו לא נשמע, עומד הוא ליד הארון מתכופף וגוהר לעבר רבינו, ונראה כמשוחח עמו, ומעיניו נושרות דמעות חמות.
ואז עולה על הדוכן הגאון האדיר רבי מנחם זמבא זצ"ל הנושא דברים בשם מועצת גדולי התורה, בקול רווי דמעות הוא קורא:
"מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" – הרב טרם הספיק לחנך כראוי את הישיבה והנה הגיעה הוראה משים כי "ילך וישוב אל ביתו" – שיחזיר את נשמתו לכסא הכבוד, ממקום שהיא באה לעולם…
רש"י אומר שם על אותו פסוק: "ודבר של עגמת נפש היא". היש לנו דבר של עגמת נפש יותר מזה???
חז"ל אומרים "אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה" (שבת ק"ו.), היכן אפשר למצוא חבורה כזאת, שתוכל לדאוג למלא את אותם הדברים שהרב דאג להם?
איתא בגמרא "תלמיד חכם שמת הכל קרוביו" (שבת ק"ה ע"ב), הכל קרוביו קא סלקא דעתך" אלא מבאר החתם סופר – "תלמיד חכם, הוא חלק מלבו של כל יהודי, ולכן נחשב כקרוב, שיש לו עמו קשר דם, והדברים אמורים כלפי כל תלמיד חכם, קל וחומר כלפי הגר"מ שפירא שהיה חדור באהבה יתירה ובמסירות נפש לכל יהודי, בוודאי נחשבת הסתלקותו לכל יהודי כאילו עקרו נתח מליבו"…
בתורתו של רבי מאיר היה כתוב "כתנות אור" במקום "כתנות עור" (מדרש ב"ר פרשה כ'), וזו היתה גם עבודתו של הגר"מ שפירא בכל מהלך חייו, להפוך מ"עור" ל"אור", להאיר את גופם וכל נפשות בנ"י אפילו עד לשכבה התחתונה של בני ישראל, באור התורה.
מרגלא בפומי' היה: "השמע עם קול א' מדבר מתוך הא, כאשר שמעת אתה – ויחי" (דברים ד', ל"ג), היש לך עם כזה – מתוך האש הבוער, מתוך השריפה והכליון, הרי הוא ננער ועומד ומתחזק – ויחי!
חז"ל אומרים "כי נח נפשיה דר' אבהו אחיתי עמודי דקיסרי מיא (מו"ק כ"ה ע"ב): כותלי הישיבה מורידים נחלי דמעות על האבדה הגדולה.
ותיאר תלמיד יח"ל, הגאון רבי פנחס הירשפרונג ז"ל, שכשאמר הגרמ"ז זצ"ל את דבריו הנ"ל הקים קולו ואמר בקול בכי נורא:
ווענט, ווענט, ווינט מיט מיר מיט.
[קירות, קירות, תבכו יחד עמי], והיתה התעוררות נוראה בקרב השומעים.
והמשיך הגאון רבי מנחם ואמר:
בגמרא (ראש השנה ל"ד.) "אתקין ר' אבהו בקיסרי לתקוע תשר"ת תש"ת ותר"ת". וידועים דברי רבינו האי גאון (הובא בר"ן שם) שהיו מנהגים שונים בזה, ור' אבהו קיבץ ואסף את כל המנהגים ביחד. מי לנו גדול כרבינו, שבמקום זה, בהיכל התורה הזאת, קיבץ וריבץ תורה לתלמידים מכל העולם, ועל כן עמודי דקסרי – אחיתי מיא!!!
הכאב הוא כה גדול, והצער כה עצום, כי רק לפני ששה שבועות נלקח מאתנו הגאון הצדיק הקדוש בעל ה"חפץ חיים", ועתה מביא כלל ישראל קרבן חדש…
רבונו של עולם! אנו מבקשים ומתחננים – עליה השלם כל הקרבנות כולם (יומא ל"ג.), שנצא ידי חובה עם שני קרבנות ציבור גדולים אלה – עליה השלם כל הקרבנות כולם!
הספדו של הגרמ"ז השאיר רושם שלא ימחה על כל הקהל העצום.
הבחור יעקב האס, אחד מצעירי תלמידי הישיבה שניחון בקול ערב ומיוחד במינו, קם לומר את תפילת "א-ל מלא רחמים", ברם, לא עמדו לו כוחותיו לסיים את התפילה, וכשהגיע לתיבות: 'את נשמת מורינו הרב רבי מאיר' פרץ בבכי עז, ואיתו עמו כל התלמידים שנסחפו בבכי סוער וקורע לב.
ההספדים במרפסת הישיבה
התלמידים הקיפו את הארון ונשאוהו על כתפיהם החוצה, הארון הונח ברחבת חצר הישיבה, מתחת לגזוזטרה שממנו נישאו לפני שנים ספורות נאומי הברכה לחנוכת הבית וכעת ניצבו שם גדולי תורה להמשיך ולספוד לרבינו מייסד הישיבה.
הגאון רבי אהרן לוין ידידו ועמיתו של רבינו ושותפו לפעילותו הציבורית העניפה התחיל את הספדו בבכי רב במלים:
"צר לי עליך אחי, נעמת לי מאד!… ועקב בכיותיו לא יכל להמשיך.
הוא סיים את דבריו, בהקראת נוסח ההחלטה של אסיפת הרבנים והעסקנים שהתכנסה לפני ההלוויה בה נקרא כל יהודי לתרום לישיבה לפחות זלוטי אחד, וכל אלו שהשתתפו בלויה והתחייבו לתת סכומים גדולים יותר עליהם לתיתם תוך חודש ימים.
אחריו הספידו הגאון רבי יצחק מאיר קנאל זצ"ל בשם "אגודת הרבנים" דפולין, הגאון רבי משה חיים לאו ז"ל אב"ד פרשוב בן דודו של רבינו, ולאחריהם רבי אליהו מאזור ראש קהילת ורשא ומנהל הישיבה.
את שורת ההספדים חתם התלמיד אהרן לעבוואהל שנפרד מרבינו בשם התלמידים, נאומו זיעזע את כל הנוכחים, בלב קרוע ומורתח פתח בזעקה:
"רבינו הקדוש, על מי נטשת את הצאן! בידי מי השארת אותנו? הלא כשני גופים ונשמה אחת היית קשור אלינו תלמידיך, אהוביך!
לא פעם הצלת חולה מסוכן, ממש בצפרניך, והנה כאשר אתה חלית לא עמדה זכותינו להצילך. כשיהודי הולך לעולמו רחמנות על ילדיו, והרי אב היית למאות תלמידים, מדוע כה נחפזת לברוח מאתנו? על מי נטשת את הצאן?
התלמיד המשיך בדבריו, כשגלים עצומים של בכיות נשמעים מכל עבר:
רבנו! אל נא תשכחנו! דע כי כלל ישראל טובע בים צרות ויסורים. מסרת חייך ונפשך, מסור הלאה נשמתך למען הכלל, לך ותבע ובקש רחמים לפני כסא הכבוד כי נגאל מים הצרות וכי נזכה לישועת ד'"…
נשבענו, כי אם כמצביא נפלת בשדה המלחמה לא נעקור אנו מהחזית, בכל מצב שנימצא נמשיך בתורה שקיבלנו ממך, קרבן קדוש מקריבה היהדות, תזכור נא יהדות זו את החוב המוטל עליה לפרנס את היתומים ולא לשכוח מהם, תדע נא היהדות כי יח"ל – הבן היחיד של רבינו זצ"ל חיה תחיה! גם אם נדע רעב ומחסור נישאר בין כתלי הבנין הזה, וקול התורה ימשיך להישמע בו ברמה!
אין אפשרות באמצעות מילים, לתאר איזה גלי בכי סוערים עוררו דבריו של התלמיד הקרוב והנאמן לרבינו.
מסע ההלויה זז ממקומו, הרחוב הארוך בן שלשת הקילומטרים היה שחור מאדם. רבבות רבבות איש צעדו אבלים ושפופים אחר הארון, אלפי איש ניצבו על המרפסות והגגות וצפו במסע ההלויה, זאת מלבד הנשים והילדים שהמשטרה אסרה על השתתפותם בהלויה.
מבעוד מועד אורגנה שמירה קפדנית על הסדר, הארגון החרדי שמר בשרשרת פנימית, ואילו השרשרת החיצונית הורכבה מחברי "ברית החייל" ופלוגות שוטרים רבים שהתפרסו לכל אורך הדרך.
ההלויה עוברת לרחוב לובראטאוסקא דרך בית הכנסת של המהרש"ל, שם הפסידו הגה"ק רבי מנחם מנדל מפאבניץ, בקול בוכים נרגש קרא הרב מפאבניץ זצ"ל לעבר הארון:
"רבה של לובלין! הלא כל התנאים והאמוראים יצאו היום לקראתך ויכניסוך בשמחה לגן עדן, כי מי כמוך הרבה והפיץ תורה שבע"פ באמצעות ה"דף היומי", אין לך רב וגדול בישראל שהחיה כמה מסכתות מהתלמוד כמוך, מיותמות ומבוישות עמדו מסכתות אלו בארון ואין פונה אליהן אלא יחידי סגולה שבכל דור, עד שבאת רבי מאיר והחייתן, ונעשו לקנין לכל בית ישראל, לכל לומדי "דף היומי", כל אותן מסכתות, רבבות דפי הגמרא שנלמדו בזכותך יצאו להקביל את פניך".
בינתיים כבר באה השמש, צללי הערב הוסיפו לתחושת התוגה ששרתה על פני רבבות המלוים, מסע ההלויה נמשך שעות ארוכות, וכאשר הגיעו ראשוני המלוים לחלקת הקבר כבר ירד החושך על לובלין.
ליד הקבר הפתוח נשא הספד תמרורים הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל גאבד"ק לוצק ידיד נפשו של רבינו. אחרי הספידו מספר רבנים ממיודעיו של רבינו, פרנס קהילת לובלין רבי הרשל זילבר נפרד בשם תושבי העיר.
מכל הבניינים והמרפסות מלווים קולות בכי ויללות את מסע-ההלוויה הארוך והקודר.
מתקרבת הדקה האחרונה שלפני הטמנת הגופה הקדושה בקרקע, שולחים עוד מבט חטוף לעבר פניו המאירות של רבינו, שלמרות שעברו שלושה ימים מאז פטירתו הוסיפו לזרוח כאור החמה. פעם נוספת רואים התלמידים את רבם האהוב ומחנכם האבהי, ומיד תנתק סתימת הגולל לנצח את המבטים האחרונים. הרגע האחרון-אחרון מגיע.
תלמידו הקרוב של רבינו, הרה"ח ר' דוד ויסברוד ז"ל אשר אחז בידו של רבינו בעת פטירתו, אומר באותם רגעים קשים:
"כי בשמחה תצאו", המילים האחרונים שאמרת בחיים היה "בשמחה", "ובשלום תובלון", המילים האלו יובילו אותך, "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה", כל אותם הרים גבוהים וקשיים עצומים שעמדו לפניך בעת בניית הישיבה יפצחו לפניך רינה ויסוללו את דרכיך… ולקול בכיות התלמידים סיים במילים: "לך בשלום ותנוח בשלום על משכבך"…
רבינו הוטמן ליד קבריהם של שני תלמידיו שאותם הביאו לקבורה בחייו. גושי עפר נופלים על הארון, התלמידים קורעים קריעת אבל, ובכל רחבי בית הקברות מהדהד קול הקדיש המושמע על ידי מאות התלמידים:
תלמידיו של רבי מאיר שפירא מלובלין מלווים את ארונו. בתמונה נראים מנדל וייץ, יוסף הוכברג, משה אוקונובסקי. לפני הארון נראה הרב שמואל אייכנבוים
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"—
* * *
התלמידים ניתקים בקושי רב מעל הקבר וחוזרים מזועזעים לבנין הישיבה המיותם. הם מתיישבים על הקרקע, ויושבים ישיבת "שבעה". מאות ואלפים באים לנחם את הבית השכול ואת הרבנית הצדקנית השכולה. היא אינה מוציאה הגה מפיה משך ארבעה ימים רצופים. צערה לוחץ ולוחץ והיא נאבקת עם מר כאבה, עד שכעבור חצי שנה בערב חג השבועות, הסתלקה אף היא לבית עולמה בדמי ימיה ומנו"כ בבית הקברות גענשא שבווארשא.
* * *
בעיירה גור, שהה בש"ק פר' לך הרה"ח מו"ה ר' שמעון נפתלי אלטר ז"ל, נכדו של כ"ק אדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל. הוא התכונן לנסוע להלויה לעיר לובלין, ונכנס לזקינו, לקבל ברכת פרידה.
כשנכנס, הבחין בכאב ובעצב הנורא שהיה שרוי על פניו הקדושות של אדמו"ר זצ"ל, אדמו"ר זצ"ל נפרד ממנו ובירכו לשלום כשהוא מוסיף מילים סתומות:
"כשתהי' בלובלין, כדאי שתלך לבנין הקהילה ותראה את פנקס הקהילה"…
רש"נ ז"ל נסע ללובלין, השתתף בהלויה ההמונית והלך אח"כ לבנין הקהילה, שם היו כמו בכל קהילות פולין פנקסי הקהילה ממאות השנים האחרונות שנשמרו דור אחרי דור.
במחיר זלוטי אחת, קיבל רז"נ ז"ל כרך אחד מתוך הכרכים הרבים שהיו שם לעיין בו, הוא פתח, ולתדהמתו נפתח מולו דף בו הי' מסופר באותיות מודגשות, על תקנה ישנה שתיקנו בעיר לובלין, שלא ילך רב שכיהן כרב ואב"ד בעיר לובלין לכהן בעיר אחרת… (מפי הרה"ח ר' שלמה פרנקל ז"ל והרה"ח ר' חיים צבי אבוביץ שיחי' ששמעו מפיו של רש"נ ז"ל).
ואכן יש לציין, שלמעשה מבחינה היסטורית, מזה מאתיים שנה אף רב בלובלין לא עזב את העיר כדי לקבל משרה רבנית אחרת, פרט לאלה שעלו לארץ ישראל כמו הרה"ק בעל "תורת חסד" והגאון רבי אליהו קלצקין זצ"ל.
בשנים עברו, כיהן כרבה של לובלין הגאון רבי שמחה בונם רפופורט והוא נבחר לרב בלבוב, ויצא לשם לקבל את התפקיד, ובהיותו באמצע הדרך בשברשין נפטר, מבלי שראה אפילו את העיר לבוב…
* * *
באותם ימים של פטירת רבינו, היה מורו ורבו, כ"ק אדמו"ר מוהר"י מצורטקוב זצ"ל שוכב על ערש דווי, וכמובן שלא העיזו להגיד לו על פטירת חסידו הגדול. אך כמה ימים אחרי האסון הנורא, החל אדמו"ר זצ"ל לברר על שלומו של רבינו, המקורבים ניסו להתחמק מהענין, האדמו"ר ביקש כל יום שיביאו לו את ה'יודישע טאגבלאט', וילדיו ענו שכל בתי הדפוס בווארשא שובתים ולא יצא לאור ה'טאגבלאט'. ביום חמישי קרא לילדיו ושאלם באיזה יום אירע האסון. כשבניו ניסו להתחמק מלענות לו, אמר 'הרי אני יודע הכל'. וביקש מילדיו לשבת מסביב לשולחן ודיבר מגדלותו של הרב מלובלין זצ"ל.
השיחה ארכה שעה שלימה.
[מתוך מאמרו של הסופר ר' אבא רייכמאן ז"ל, "דאס יודישע טאגבלאט" = וורשא, ירחון "בית רוז'ין" גליון ה' ע' ה'].
ובספר "שיח זקנים" (ח"ד ע' שעב) מביא:
בשלהי חודש תשרי תרצ"ד חלה הרה"ק ר' ישראל מטשארטקוב זצ"ל והובא לבית החולים. אבי ע"ה … נסע לוויען כדי להיות אצל הרה"ק מטשארטקוב, והיה שם עד לאחר פטירתו [י"ג כסלו תרצ"ד].
"וסיפר לי אבי, ידוע שהגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל אבד"ק לובלין נסתלק ביום ז' חשון שנת תרצ"ד, ולא גילו דבר פטירתו להרה"ק מטשארקטוב, באחד מימי השבעה נתעורר הרה"ק מטשארטקוב בבוקר ואמר, מאיר שלי כבר אינו (בעולם) [מיין מאיר איז שוין נישטא] … שאל אותו הרה"ח ר' דוד זיידמאן ע"ה, מדוע אומר הרבי כן? וענה הרה"ק, הוא היה אצלי עכשיו [ער איז יעצט געווען בא מיר], ונתן לי סימן שע"י סימן זה אפשר לדעת שכבר אינו בעולם הזה.
"אחר כך אמר הרה"ק, אומרים שמאיר היה פיקח, אבל אינו כן, שולחים אדם לעולם הזה כדי שיעשה את המוטל עליו לעשות, אם הוא חכם, עושה את המוטל עליו לאיטו, ואז מאריך ימים, אבל הוא (ר' מאיר) מיהר את עצמו [די וועלט זאגט אז מאיר איז געווען א פיקח, ניטע (היינו אינו כך, בלשון רוסי), מ' שיקט אראפ א מענטש אויף דער וועלט אז ער זאל טאן וואס ער דארף טוהן, האט ער שכל טוט ער אס פאוואליע איז ער מאריך ימים, ער האט זיך אונטערגעאיילט]". עכ"ל.
* * *
קול התורה המשיך להשמע ברמה בישיבה הקדושה עד לאותו יום מר ונמהר, בו קרא הצורר ימ"ש מלחמה על השם ועל תורתו ועמו.
ביום ו', עש"ק פר' כי תבוא, י"ז אלול תרצ"ט, פרצה מלחמת העולם השניה. גרמניה פלשה לגבולות המדינה הפולנית. צרה גדולה התרגשה ובאה על עם ישראל. ראשי הישיבה החליטו, כי אין להמשיך בלמודים בבנין הישיבה, והמליצו לבחורים לנסוע לבתיהם.
על אירוע פרידה זה של הבחורים מכותלי הישיבה האהובה עליהם, שמעתי מאבי מורי זצ"ל, תלמיד הישיבה אז, היה זה אירוע מזעזע ביותר. הבחורים נפרדו מהבית הגדול הזה מתוך בכיות נוראות. חיבקו את הקירות ונישקו את אלפי הספרים שלמדו ועיינו בהם. אח"כ יצאו לבית העלמין על מנת להפרד מרבם האהוב והחביב. ומשם הלכו גולה אחר גולה, דרך וילנא, קובה ושנחיי עד שחלקם הגיע לחוף מבטחים בס"ד.
* * *
בתיזמון הנראה בלתי יאומן בעליל, ביום השנה העשירי לפטירת רבינו ביום ז' מר-חשון תש"ד (5 בנובמבר 1943) סיימו חיות הטרף הנאציות את החיסול המוחלט של שארית גיטו לובלין, ביום זה הועברו אחרוני היהודים, כשבע עשרה אלף יהודים תמימים וישרים, צדיקים וחסידים ואנשי מעשה להשמדה.
הנאצים הארורים, שהשמידו כל זכר יהודי, חרשו את בית העלמין היהודי עתיק היומין מקום שם נחו קדושי עליון תרשישי האומה ואראליה, אולם רק קבר אחד נשאר עומד על תלו וזהו קברו של רבינו, רבי מאיר שפירא…
זכותו תגן עלינו.
