הרב אברהם שלמה לויסון זצ"ל

מחשובי רבני הולנד, שכונה "רבי שמחה" אף על פי ששמו מעולם לא היה שמחה…

שורות לזכרו של הרב הנערץ שנספה ב"רכבת האבודה", ביום י"ב אייר תש"ה.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

הרב אברהם שלמה נולד בשנת תרס"ב. הוא היה ירא שמיים ותלמיד חכם מופלג שבצעירותו כבר זכה להגיע להוראה, ובשנת תרצ"ה מונה לכהן כרב העיר ליוורדן והרב הראשי של כל מחוז פריזלנד. במקביל כיהן גם כרב מחוז דרתנה, שניהם בהולנד.

אגב, בליוורדן, העיר עתיקת היומין, לא נותרו לאחר השואה יהודים, וחסידי אומות העולם שמרו על בית הכנסת העתיק לבל יחולל. לימים הועברו הרהיטים שלו וכל תכולתו לארץ ישראל, שם נקבעו בבית הכנסת בכפר בתיה שבשרון.

בשנת תרצ"ח-תרצ"ט שוכנו בידי השלטונות יהודים שנמלטו מגרמניה להולנד בעיירה וסטרבורק, שבתחום רבנותו של הרב לויסון. או אז התגלה הרב בתפארת הנהגתו האצילית והרחימאית. הוא היה שוהה עימם, עם הפליטים, בשבתות וחגים, ובכל עת מצוא, והיה מנעים להם ככל שהיה יכול. במחנה כונה הרב בשם "רבי שמחה", וזאת כי בבואו אל הפליטים עם כל ליבו הענק והרחום היה מביא להם נהרות של שמחה ושלווה.

הרב לויסון היה אישיות דתית אדוקה, אבל הוא "סבל" כל אדם באשר הוא, והזליף על שבורי הלב טללי תחייה.

אחרי הכיבוש הגרמני חילץ במהירות 700 משפחות פליטים מהמחנה ושיכן אותם בבתים ברחבי עירו, אולם שלוותם לא ארכה זמן רב שכן לאחר כחודש גורשו היהודים לאותו מקום, שהוסב למחנה ריכוז.

כרב ראשי קיבל סמכויות, ובמשך תקופה ארוכה שימש בנאמנות את יושבי המחנה. הוא היה דואג להם כמו אב רחום ומספק את כל צורכיהם. באותה תקופה הרבה לכתוב תשובות להיתר עגונות.

בלונדון שמורים גיטין שכתב באותם ימים עבור יושבי המחנה.

בשנת תש"ג גורש בעצמו למחנה, ומשם לברגן בלזן.

היה אות ומופת ביראת שמיים וקדושה עליונה. הוא לא הסכים לאכול אוכל לא כשר אף כשנחלש וחייו היו בסכנה.

בתשובה שכתב בקיץ תש"ב לאחד מרבני האג לגבי העברה מקבר אחים לקבורה בבית קברות כתב לא לקבור בארונות ולא לבצע טהרה, אלא לקבור בתכריכים בלבד.

באחת העדויות על ליל סדר שהשתתף בו הרב מסופר שהוא מסר את תפוח האדמה שלו לאביו הקשיש. כאשר נשאל מה יאכל הוא, ענה: "לא כדאי לדבר על כך, אבא לא אכל מימיו אוכל לא כשר, האם אוכל לראותו בזקנותו אוכל חמץ בפסח?", והוא, הבן, אמר שיאכל חמץ בלית ברירה. ככל הנראה הוא השתתף בחיבור התפילה המיוחדת שליוותה את אכילת החמץ.

הבל הרצברג, שהיה בין אלה שתיעדו את החיים בברגן בלזן, העיד עליו: "גיבור היה הרב לויסון מליוורדן, שסירב לאכול חזיר אע"פ שהיה צפוי למות ברעב".

למרבה הצער, אחרי שהרב כה התמסר לעם ישראל בשנים הקשות, רגע לפני השחרור הוא מצא את מותו מתוך ייסורים ועינויי גוף ונפש ברכבת הידועה כיום בשם "הרכבת האבודה".

המסילה השבורה בה נעצרה הרכבת האבודה. יד ושם.

הרכבת האבודה

בחודש אייר תש"ה, ימים מספר לפני שחרור מחנה ברגן בלזן על ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל 1945, החליט מפקד המחנה יוזף קרמר לשלוח את כל היהודים שהיו במחנה לתאי הגזים בטרזיינשטט. החל מינואר 1945 רוכזו 3,724 יהודים הולנדים ב"שטרנלאגר" (Sternlager) לצורך "תוכנית ההחלפה" של הימלר. כ-2,000 מביניהם נחשבו "מיוחסים" משום שהיו בעלי סרטיפיקטים או הגישו בקשות לסרטיפיקטים או ויזה למדינות אמריקה. קרמר הורה לאנשי האס אס לשלוח כ-7,000 אסירים יהודים בשלוש רכבות לטרזיינשטאט. הרכבת הראשונה עזבה את ברגן בלזן ב-6 באפריל 1945 ועליה היו 400 אסירים מ"מחנה הכוכב" ו-2,100 אסירים נוספים. הרכבת שוחררה ב-13 באפריל 1945 על ידי האמריקאים בעיר Farsleben. הרכבת השנייה יצאה מברגן בלזן ב-7 באפריל 1945 והגיעה לטרזיינשטט. הרכבת השלישית יצאה מברגן בלזן ב-10 באפריל 1945 ועליה היו כ-2,500 יהודים מהולנד, חלקם מ"מחנה הכוכב", מהונגריה ומיוגוסלביה. הרכבת הגיעה לטרביץ אך לא ליעדה, לימים נודעה בתור "הרכבת האבודה" או "הטרנספורט האבוד".

קורות הרכבת

הגרמנים דחסו את האסירים היהודים בקרונות משא של בהמות ובקרונות פחם. רובם היו חולים בטיפוס, שחפת או מחלות אחרות וסבלו מרעב ומתשישות. הרכבת החלה מסע קשה אשר נמשך 13 ימים. היא נסעה בכיוון מזרח גרמניה וחיפשה נתיבי מסילות שלא הופצצו על ידי כוחות הברית, ולא היו באזורים שנכבשו, כדי להגיע דרומה, לאזור פראג וטרזיינשטט. גם לאחר שמחנה ברגן בלזן שוחרר ב-15 באפריל על ידי הבריטים נותרה הרכבת בשליטת האס אס והמשיכה לנסוע. הרכבת נקלעה לחילופי אש בין כוחות הצבא הגרמניים לבין כוחות הצבא האדום והייתה נתונה להפצצות מהאוויר של כוחות בעלות הברית.

כנראה הממונים על הרכבת היו נבוכים ולא ידעו לאן לנסוע. מן המערב התקדמו האנגלים, מן הדרום האמריקאים ומן המזרח התקרבו הרוסים. האמריקאים הפציצו מהאוויר מסילות ברזל וגשרים, וזה גרם לכך שהרכבת "שלנו" נעצרה פעמים רבות.

(יונה עמנואל, יסופר לדור, עמ' 166)

במהלך המסע מתו אסירים רבים. בכל פעם שהרכבת עצרה, אפשרו הגרמנים ליהודים להוריד את המתים מהקרונות ולקבור אותם בשולי המסילה. חלק מהיהודים שירדו ניסו גם לחפש אוכל בשדות שליד הרכבת. ברכבת היו שני עורכי דין, יהודים הולנדים, יצחק דה פריס ויוסף וייס, שערכו רשימות של כל מי שמת בדרך ובאיזו תחנה לאורך המסע הוצאה גופתו ונקברה, וציינו את סימני הדרך שעל גבי פסי הרכבת. יום לפני סיום המסע ברחו החיילים הגרמנים מהרכבת והיהודים נותרו ברשות עצמם. ב-23 באפריל 1945 הגיעה הרכבת לתוך יער עבות במזרח גרמניה ועצרה מחוץ לכפר טרביץ על ידי חיילים קוזקים רוסים מהצבא של המרשל ז'וקוב, והם שחררו את הניצולים היהודים.

לפי מקור המובא בוויקיפדיה באנגלית: בהדרגה נטשו הסוהרים את השבויים כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו, והותירו לרוסים לגלות קרון רכבת מלא בגופות ההרוגים ואחרים הקרובים למות, כאשר כמה אסירים נוספים מחפשים מחסה בבתים נטושים בסמוך. מבין האסירים, 198 כבר מתו מתת-תזונה ומחלות; 320 נוספים היו עתידים למות עקב סיבוכים מתשישות ומחלות.

חלפו שמונה שבועות עד שמגפת הטיפוס נעצרה. עד אז מתו עוד 320 גברים, נשים וילדים. האחרונה שמתה בטרנספורט, קלרה מילר מהולנד, נקברה ב-21 ביוני 1945 בבית הקברות היהודי.

שני אסירים, מנחם ומרים פינקהוף, ששרדו את הטרנספורט, יצאו מטרוביץ ב-13 במאי 1945 על אופניים כדי לחזור להולנד. עוד לפני שחצו את הגבול ההולנדי ב-9 ביוני 1945 הם מסרו לאמריקאים תזכיר עבור משרד החוץ בהאג ב-18 במאי 1945 בדליטש, סקסוניה, ובו דיווחו על הרכבת השלישית ועל מצבם של הנוסעים. דרכם נודע לבעלות הברית המערביות על "הטרנספורט האבוד" ממחנה הריכוז ברגן בלזן. קציני קישור אמריקאים יצרו קשר עם משרדי הצבא הסובייטי והם נסעו לטרוביץ כדי לבדוק את אמיתות הדיווחים וליזום החזרה. ב-16 ביוני 1945, לפני תום ההסגר בן ארבעת השבועות, החלה החזרת הניצולים לארצם.

בין ניצולי הרכבת האבודה נמנים יהודים מפורסמים, ביניהם חנה גוסלר, שנפטרה השנה ועל אודותיה כבר נכתב באתר גנזך קידוש השם.

(מקורות: ויקיפדיה, ספרות, אתרי הנצחה)

היום, ביום הזיכרון של הרב הנערץ, נתייחד עם זכרו של הרב אברהם שלמה בן ר' שבתאי, ואולי נזכיר אותו גם בשמו השני, "ר' שמחה"… ונתפלל לעילוי נשמתו של הרב שנתן את כל עצמו למען עם ישראל הסובל והנדכה, והוא, רגע לפני האור, לא זכה לראות את הסוף ונפטר מתוך צער ועינויים.

"כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא…"

במאמר הבא בעז"ה נפרסם את שמותיהם ופועלם של עוד אישים מהנספים ומהניצולים.