השביעי באוקטובר 1944 – שמונים שנה

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

צלקת בלב העולם

מאורעות השביעי באוקטובר 2023 התרחשו לפני שנה בדיוק. הזוועה שהתחוללה אז היא צלקת בלב העולם כולו, ואין מילים לבטא אותה.

מי האמין שבימינו אנו, בדור שעדיין חיים בו שרידי השואה, תתרגש על ישראל טרגדיה בסדר גודל כזה. מי דמיין שבימינו יתחולל טבח כזה לאור יום, ואין מציל.

אולם, אם כי ברור הדבר שאין להשוות את הזוועה הזו לשואה, משום שהשואה אין לה אח ורע בתולדות האנושות, אבל רבים, בייחוד אלו שזיכרון השואה צרוב בחייהם ובחיי משפחתם, כן ראו דמיון רב בין המעשים המפלצתיים של המוסלמים הרדיקליים לבין אלו של שטני הס.ס. הנאציים. התחושה, לנוכח היצרים האפלים שבאו לידי פורקן באותו בוקר שמחת תורה אשתקד, התקבעה גם בליבם של שוחרי השלום השמאלניים הקיצוניים ביותר, ששנאת ישראל תהומית היא זו שמכתיבה את רמת השטניות הרצחנית של בני ישמעאל ולא כמו שדימו המה, מאבק טריטוריאלי או התקוממות של עם מדוכא השואף לחופש.

ולכן, ביום שבו יציין העולם כולו שנה לרצח הנתעב שהתחולל בתוככי מדינת היהודים, אנו בגנזך קידוש השם נזכור גם את הרצח הנורא שהתחולל בבירקנאו בשביעי באוקטובר, ליל הושענא רבה שנת תש"ה, לפני שמונים שנה בדיוק.

סלקציה באושוויץ

בעולם לא נהוג לציין אירועים נקודתיים שהתרחשו בשואה, וזאת אף על פי שאירועים דומים שהתרחשו בתקופות אחרות קיבלו מקום הרבה יותר רחב ויסודי בהיסטוריה ובספרים המתארים אותה. לדוגמה אנקוט את זוועות קישינב שהתרחשו בעיצומה של השואה וכמעט אינן ידועות, אף על פי שהן היו קשות פי אלף מפרעות קישינב שאירעו ארבעים שנה קודם לכן ופרטיהן ידועים לכול ואף מתועדים בספרי ההיסטוריה.

השואה צרובה בלבבות, לעולמי עד, כגזרה ארוכה וממושכת שבמהלכה נטבחו שישה מיליונים – שליש עם ישראל. עובדה זו טראומטית יתר על המידה מכדי להיכנס לפרטיה, לאירועיה ולתאריכים המדויקים שלה. מסיבה זו, גם, ה"שביעי באוקטובר" 1944 הוא תאריך שכמעט אינו ידוע. זאת לבד מהסיבה הנוספת, הכללית, לחוסר העניין הציבורי בתאריך זה או אחר, והיא העובדה שלמרבה האסון, מהשואה ואירועיה המרכזיים כמעט לא נותרו ניצולים, ולא היה מי שיציין אותם כפי שנהגו לציין שרידי טרגדיות היסטוריות אחרות, ובניהם אחריהם.

ליל הושענא רבה תש"ד

למרות זאת, דומה כי אירועי השביעי באוקטובר 1944, ליל הושענא רבה שנת תש"ה, באושוויץ בירקנאו, יוצאים מהכלל. לכן, לנוכח החומר יקר הערך שמצוי במקומות שונים על כמה מראשי המרד, יהודים קדושים וטהורים הי"ד שניהלו יומן באותו גיא צלמוות ורשמו בו תיעוד יקר ערך על הימים המרים ההם, בעלות הכורת על יהדות הונגריה וצ'כוסלובקיה, דווקא בין דמדומי החמה, כשכוחות בעלות הברית כבר היו על סף ניצחון – הבה נצלול לתוך אפלת אותו לילה שחור ונהרהר מעט על גבורתם וקדושתם של יהודים שבורי לב שנותרו בודדים מכל בני משפחתם ומכל מכריהם, וככה, עם חור שחור של יגון ואנחה, קידשו שם שמיים בחייהם ובמותם ולא איבדו את צלם האלוקים גם בתוך הגיהינום של אושוויץ וגם בעומדם על סף תהום.

הזונדרקומנדו הייתה הקבוצה השמורה ביותר באושוויץ, והיחידה שהייתה באה במגע עם האסירים. תפקידיה היו פינוי תאי הגזים, איסוף חפציהם ותשמישיהם של הקדושים ושרפת הגופות במשרפות.

פנים צריף המגורים של אנשי הזונדרקומאנדו במחנה בירקנאו

הקבוצה, בשיאה, בשנת תש"ד, מנתה מעל אלף אסירים, יהודים מיוון ומפולין. כמעט לא נותר שריד ופליט מבין אנשי הזונדרקומנדו. הנאצים היו מוציאים אותם להורג כפעם בפעם. אכן, לפני שהיו אנשי הס.ס. משליכים אותם לתאי הגז, לפעמים אחרי סיום ה"טיפול" במשלוח גדול של יהודים, היו הזונדרקומנדו זוכים לתנאים משופרים בהרבה מיתר האסירים. הם קיבלו מזון רב ויכולים היו ליהנות מהשלל שהותירו שרופי הכבשנים.

תפקידם היה בלתי אפשרי, ובלתי אנושי בעליל. הם נאלצו לבצע משימות ששיבשו את דעתם. רק לדמיין את ההלם שתוקף אדם שהגיע ברכבת יחד עם אהוביו – אשתו וילדיו – ולאחר פחות מיממה הוא עומד מעל גופותיהם ונאלץ לטפל במטלטליהם, לפעמים – לעקור את שיני הזהב שבפיהם… ולכן, ידוע היה שאנשי הזונדרקומנדו לא תואר להם ולא הדר. הם היו עוטים ארשת חייתית ועבדו כמעט באוטומטיות, בלי לחשוב ובלי להתעמק. כך היה נהוג לחשוב, לפחות עד שהתגלו כתבי היד של בודדים מבין אלו, יהודים מהזונדרקומנדו שמצאו את מותם במהלך המרד של השביעי באוקטובר 1944. כתבי היד של שלושה יהודים קדושים ממארגני המרד שופכים מעט אור, עד כמה שניתן להשתמש במילה הזאת בסיטואציה זו, על התקופה הזו ועל הלך הרוח של גיבוריה.

למעשה, מעיון בחומרים ובספרי התקופה, אלו שזכו לאמונם של ההיסטוריונים ושל ניצולי אושוויץ ובירקנאו, נמצאנו למדים שההאשמה המלגלגת על שרופי הכבשנים ש"הלכו כצאן לטבח", זו שהייתה שנים רבות טענתם של רבים מאלו שלא היו "שם" ולא הבינו אל נכון עם מה התמודדו אסירי אושוויץ, היא האשמה של הבל ושטות, שכן כל ניסיון של התקוממות ומרידה, והיו אינספור כאלו, נענו מייד בקטל אכזרי בין של המעורבים ב"מזימה" ובין של חבריהם ושכניהם החפים מפשע.

המרד וכישלונו

כזו גם הייתה התוצאה של המרד המדובר, המרד של השביעי באוקטובר 1944. לא נותר ממתקוממי הזונדרקומנדו שריד ופליט, ולולי התגלית החשובה של כתבי היד הטמונים שלהם גם היום לא היינו יודעים עליהם ולא כלום.

תוכניות למרד באושוויץ בירקנאו כבר התחילו להתגבש במהלך שנת 1943 (תש"ג). הוקם ארגון בשם קבוצת המאבק של אושוויץ Kampfgruppe Auschwitz)) ובארגון זה נטלה חלק קבוצה מהזונדרקומנדו.

בתחילת חודש אוקטובר התחילה הדאגה לכרסם בליבם של הזונדרקומנדו. המשלוחים מהונגריה פסקו וההיגיון אמר שבזמן הקרוב יבוא גם הסוף שלהם, שכן כבר לא היה בהם כל צורך. יחד עם זאת, הוקל מצבם בהרבה משום שהמפקד הסדיסט, מול ימ"ש, הוחזר לגרמניה ובמקומו מונה הרמן בוך, שהיה נהנתן ושתיין ופחות התעסק בהשגחה על האסירים ובעינוים.

יהודים שהגיעו לאושוויץ מהונגריה

באותה תקופה שימשו בזונדרקומנדו 663 איש, לפי פילוח זה: 169 איש במשרפות 2, 3 ו-4, ובמשרפה 5 – 156 איש. המספר הזה היה נמוך מהרגיל, שכן בחודש ספטמבר 1944 (אלול תש"ד) הוציאו הנאצים 200 יהודים מהזונדרקומנדו ושלחו אותם למוות בגז. עובדה זו הגבירה את המוטיבציה של הנותרים בחיים. הכלל שהנחה אותם היה, לפי ספרו של צל מארק, מאמר חז"ל: "אם לא עכשיו, אימתי?…"

תוכניות שונות נרקמו בסתר ותאריכים נבחרו ונפסלו, עד שנפל הפור על השביעי באוקטובר 1944. בסופו של דבר, עקב סיבות לא ברורות, מכל קבוצות המחתרת שהיו בחוד החנית של תכנון וארגון המרד, ברגע האמת נותרו רק אנשי קבוצת הזונדרקומנדו. כל היתר נעלמו ביום פקודה.

ביום השביעי באוקטובר התאספו מנהיגי הזונדרקומנדו לאחר ידיעות מהימנות שהגיעו אליהם בדבר תוכניות הס.ס. לחסל אותם סופית. ההחלטה נפלה להתקומם מיידית. הנשק (שבחלקו הגדול הושג בידי אסירות יהודיות עובדות מפעל אוניון) הוצא מבטן האדמה, וההתקפה החלה.

תחילה הותקפו שומרי הס.ס. הקרובים, ורימונים הושלכו למשרפה מס' 4. בה בעת, יהודי גיבור מלומז'ה ושמו פאניץ תפס את האוברקאפו והטילו לתוך כבשן האש, אחרים פתחו באש על הזקיפים הגרמנים, בעוד אחרים חותכים את חוטי התיל המחושמלים ובורחים לכיוון היישוב בודי.

מראות הקרב והאש הבוערת פעלו חזק מאוד על רגשותיהם של אסירי אושוויץ. מהם ששרדו והעלו את זיכרונותיהם על הכתב, העידו שמראה הארובה הבוערת, הצונחת כלפי מטה ומתרסקת על האדמה הספוגה בדם, נסכה בהם עידוד ותקווה.

אולם המרד, כיוון שפרץ במפתיע, לא פעל כצפוי, ואם לפי התוכנית היה אמור להינתן אות ע"י המשרפה מס' 3 ואז יפרוץ המרד במס' 2, 3, 4 ו-5, בסופו של דבר לא התרחשה כל פעולה במשרפות 3 ו-5.

בינתיים, אנשי הס.ס. התעשתו והשתלטו על "קומנדו" הזונדרקומנדו מס' 3 ואסרו את כולם באולם שבו היו הרופאים הגרמנים מנתחים את האסירים. במקביל, הנהגת הס.ס. הזעיקה תגבורת בת כ-3,000 אנשי צבא חמושים בנשק משוכלל, כך שיחסי הכוחות היו ברורים לטובתם, ואפילו אלו מבין המורדים שכן הצליחו לברוח לנהר הוויסלה, מרחק 8 ק"מ, כותרו בידי הנאצים ונהרגו ביריות. בסופו של דבר כשל המרד, והרוב מבין 663 אנשי הזונדרקומנדו נהרגו בקרבות הקשים, חסרי הסיכויים.

המשך יבוא בעז"ה.

ביריעה הבאה: על ארבע היהודיות הגיבורות שסיפקו חומר נפץ למרד, נתפסו ועונו בברוטאליות, אך לא סיפקו ולו בדל של מידע על אחיהן ואחיותיהן, ולבסוף נתלו במעמד פומבי ומתו על קידוש השם,

ועל היומנים מרטיטי הלב שהתגלו בחורבות אושוויץ. שלושה יומנים שנכתבו בידי משתתפי המרד, יהודים בעלי אמונה ויראת שמיים, ביניהם "הדיין ממאקוב" הקדוש רבי לייב לאנגפוס.