ועיניו של רבי חיים זלגו דמעות

ליום השנה הראשון של מרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

רבי חיים קנייבסקי בשעת לימוד

רבי הלל מן שליט"א היה תלמידו ומקורבו של רבי חיים קניבסקי עשרות שנים. הוא ראה אותו בכל המצבים והכיר את תגובותיו לכל מצב ולכל שאלה, אולם תגובה רגשית אחת שבקעה מעומק ליבו של הרב חרוטה בליבו, ועליה סיפר בהזדמנויות שונות.

"בא אליי יהודי שמתגורר באנגליה ובפיו שאלה חשובה שאימו הישישה מבקשת לשאול את הרב, והוא, הבן, אינו מסוגל לשאול אותה. הוא מבקש שאני אשאל את השאלה".

האם, זקנה מופלגת אך צלולה בדעתה, עברה את השואה וסבלה בה את הגיהינום. פעמיים (!) הייתה באושוויץ במשך תקופות ממושכות, והסבל שלה היה נורא.

הדבר היחיד שהחזיק אותה היה הקשר עם הקדוש ברוך הוא, עליו שמרה דבר יום ביומו בלי הפסק. "הרגשתי כל הזמן שיש לי אבא והייתי מתפללת אליו במילים שלי, והייתה תפילה אחת שעליה חזרתי ללא הרף. הייתי אומרת את המילים:

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם, נֶחְשַׁבְנוּ כַּצֹאן לַטֶּבַח יוּבַל לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ, נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ…

ובכל זאת, הייתי אומרת להקב"ה, אף על פי שאני רואה כל כך הרבה מוות מול עיניי, בכל זאת, למרות כל הסבל, שמך לא שכחנו, אני לא שכחתי אותך, ולא אשכח אותך, אבל אני מבקשת ממך, נא אל תשכחנו.

אל תשכח אותי, אבא בשמיים, תוציא אתי מכאן, לא אמות כי אחיה… אני רוצה לצאת מכאן ולהיבנות מחדש, לפתוח בחיים חדשים. לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה. נא אל תשכחני, אבא!

זו התפילה שהחזיקה אותי בכל אותם ימי בלהות, אחרי שאיבדתי את כל היקרים לי והמוות ריחף לי מול העיניים".

"זכיתי", סיפרה האם, "ויצאתי מהתופת, והקמתי משפחה לתפארת, אבל אני יודעת שלא אחיה לעולמים ואני רוצה דבר אחד". וזו השאלה שביקש הבן לשאול את הרב:

"אני רוצה שכשתקברו אותי באדמה, תכתבו על דף את המילים האלו, מילות התפילה שהחזיקו אותי בימי הרעה: וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ, נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ, ועם התפילה הזו אני רוצה לעלות למעלה. עם תפילה זו דיברתי עם אבינו שבשמיים בהיותי למטה, והיא הצילה אותי בגיהינום התחתון, עם תפילה זו רצוני לבוא לאבינו שבשמיים – לפני כיסא הכבוד, ואולי בקשה ותפילה זו תצילני מגיהינום של מעלה".

האם דבר זה יהיו ביזיון לתיבות התפילה?

מספר הרב מן:

מסרתי את השאלה, ככתבה וכלשונה, לידי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי, ובחדר שרר שקט. פתע אני רואה את פני הרב והינה הן רטובות מדמעות. העיניים זלגו כמו מים, והרב שתשובותיו היו מהירות וקולעות, ותמיד היו מהולות בהומור ובשנינות אופיינית, פשוט דמם, ודמע.

הוא ביקש כרכים ספורים מהתנ"ך, עלעל היכן שעלעל ופסק שאין זה פסוק ואפשר לעשות זאת (והורה להניח, בבוא היום, את הדף בכלי שבתוך כלי אחר), ולפתע הרעים בקולו ואמר, בעיניים אדומות מדמע:

'אבער דער ריבונו של עולם דארף ניט קיין צעטלאך'…

(אבל הריבונו של עולם אינו צריך פתקאות כאלו… כלומר: וכי יש שכחה לפניו?)

ולשאלת הרב מן אם לומר לה את הפסק הזה שהקב"ה אינו זקוק לפתקאות ענה: אומנם, כיוון שזה נותן לה הרגשה טובה, יש לעשות את בקשתה ולומר לה שהדבר מותר בהחלט.

(פורסם לפני 3 שנים בעיתון "יתד השבוע" וצוטט באתר "דרשו").