זאקופנה, עיר הקיט הפולנית
זיכרונות נוגים לקראת עונת החופש
בשנת 1946 טבחו הפולנים בשארית הפליטה. שרידי המלחמה שניסו לחזור לבתיהם חוו פוגרומים נוראים. דם יהודי נשפך בחוצות פולין, ולא היה מי שיגן עליהם.
גם בזאקופנה, עיר הנופש הקסומה, הוכו יהודים ונרדפו. שרידי חרב שנותרו בודדים מכל משפחתם וקהילתם לא מצאו מנוח בעיר הסקי היפהפייה. נזכרתי בזה כשראיתי את הפרסומת שקוראת לקהל חרדי לנפוש בזאקופנה.
אני זוכר את עצמי בספריית גנזך קידוש השם, קורא על ההיסטוריה המדהימה הזו של תקופת בתר- השואה; קורא ונסער, קורא ודומע.
הייתי חושב אז מה, למען ה', זרם להם בעורקים, לפולנים האלה, שחמסו, ללא מחיר, את בתיהם ורכושם של היהודים ועוד העזו לרדוף אותם עד מוות כשהם חזרו חולים, בודדים, מוכי אסון וחסרי כול.
היו יהודים שניסו לברוח מהגורל המר. הם קפצו מרכבות דוהרות או נמלטו ממחנות וגטאות בכל צורה שהיא. בודדים היו, חולים וחלשים, אבל חייהם ניתנו להם לשלל, עד שנתגלו בידי שכניהם הפולנים, ואלה לא היססו למסור אותם ברשעות ובאכזריות לידי הגסטאפו בעבור קילו סוכר או ליטר שמן.
מה המחיר ששילמו הפולנים הללו בעד רוע צרוף זה?
כשראיתי את המילה זאקופנה נזכרתי בבית הילדים של לנה קיכלר-זילברמן, שבו מצאו מחסה מעל מאה ילדים יתומים וחולים, אבל גם שם לא מצאו מרגוע. הם נאלצו להימלט באישון ליל מאימת הפורעים הפולנים!
בית הילדים ז'אקופנה. (לוחמי הגטאות)
"הבתים בזאקופנה ובראבקה היו כמעט מוכנים… כשאספנו את הרישומים של מאה ושבעים ילדי דלוגה הבנו שאלה, בעצם, כמעט כל הילדים היהודים ששרדו ממאות אלפי היהודים באזור. מאה ילדים מתוך אוצר אדיר זה הופקדו בידי"…
מתוך ספרה של קיכלר, על המפגש הראשון שלה עם הילדים בבית הוועד היהודי בקראקא:
נשארתי לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם? הם התרוצצו על פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה. הרביצו זה בזה וסחבו בשערות, ולאחר שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא… בפינה אחת היו מוטלות על הרצפה כמה שמיכות מלוכלכות, ובשמיכות אלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה במחנה… עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק!" ילדה קטנה שרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, שרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק!"… פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אלי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק". אבל שום ילד לא שלח לי יד… לא היתה שום תועלת בזה שאנסה לשחק עם הילדים האלה. הם היו רעבים.
(לנה קיכלר-זילברמן, מאה ילדים שלי, 1961, עמ' 146–147)
יוסף פרבר, חייל יהודי שלחם בשורות הצבא האדום ושוחרר, היה מפקד ההגנה העצמית היהודית בבית הילדים בזאקופנה. הוא סיפר על הנסיבות שאילצו אותם לעזוב את המקום:
עמדנו יום ולילה ושמרנו על חייהם של היתומים היהודים. הסכנה גברה מיום ליום. הפולנים זרקו עלינו עלונים בהם איימו שיהרגו אותנו כמו שהרגו יהודים לא רחוק מזאקופנה בנובי טארג (Nowy Targ)… זה יהיה גם גורלכם, כתבו. היינו חייבים לברוח משם.
השמירה על בית הילדים בזאקופנה, מפני רדיפת הפולנים. (יד ושם.)
בתיה קרמיש (בובקר), אחת המטפלות בבית הילדים בזאקופנה, סיפרה על הגעתם לצרפת:
את הבריחה מימנה "אגודת ישראל". הילדים הובאו לעיירה ברביזון (Barbizon) ושם התנהלו חיי בית הילדים תחת שרביטם של האברכים. קיכלר התרוצצה ימים שלמים בפריס בחיפוש אחר אכסניה מתאימה יותר להשקפותיה. היא חששה שהילדים יישלחו לארצות הברית ולא לארץ ישראל…
(מתוך גיליון יד ושם)
בספר "מאה ילדים שלי" לנה קיכלר מספרת על האימה והפחד שהיו מנת חלקה עת הצליחה להימלט מזרועות הגסטאפו. שנים חיה בפחד נורא שמא יגלו אותה הפולנים וימסרו אותה לידי הנאצים, דברים שהיו "מעשים שבכל יום", והלא זה היה גורלה של אחותה פייגלה, ימים ספורים לפני השחרור. פולנים רעים מסרו אותה בעד פרוטות!
בכלל, באיזה יומן של ניצול שואה לא מופיעים תיאורים מקוממים על בוגדנותם של השכנים הפולנים הגויים?
הינה קטע קורע לב מספרה של לנה קיכלר-זילברמן שבו היא מספרת על היהודי החרדי שהסתתר בזבל, בכפר אולחובק שבו התחזתה לנה ל"ארית", באיזו צורה הוא התחבא ומה היה סופו משהתגלה בידי פולנים.
בפרק הקודם לנה מספרת על היהודי שנמלט מהרכבת לטרבלינקה, את אשתו וילדיו לקחו ל"מקום שעד עכשיו אף יהודי לא חזר משם"… והוא, מתפלש באשפה, מסתתר בכפר הנידח היכן שהיא עצמה חיה בפחד שמא יגלו שהיא יהודייה, כי אז יובילוה הפולנים אל הגסטפו. בהמשך שבה לנה ומתארת את חייה ואת געגועיה, עד לאותו יום שבו היא מצליחה לשוב למחבואו של אותו יהודי שאליו היא הולכת במסירות נפש.
בשעה אחת בלילה יצאתי בזהירות מהבית, ובידי שני בקבוקי מים, לחם וכסף.
נכנסתי אל אחורי הרפת והתחלתי קוראת
יהודי! יהודי!
רעדתי בכל גופי, שמא ישמע אחר את קולי (…)
רב יהודי!
הוספתי וקראתי לו
שום תנועה לא נשמעה
האם אפשר שברח?
כבר רציתי לשוב
והנה, זז משהו בתוך הזבל
שוב התחיל הפחד חונק אותי בגרון.
נלחצתי אל דלת החצר, דבוקה כצל.
זה היה הוא.
זחל בשארית כוחו.
זזתי ממקומי. הוא לא נבהל.
פנה לאיטו אלי.
מראהו היה נורא, ארובות עיניו עמוקות ושחורות, זקנו מובלט מפניו, כמו אצל מת
הביט אלי בחורי העיניים השחורים ומלמל משהו, אבל לא הבינותי
הגשתי לו את הלחם והמים
לא שלח ידו לקחת
התחלתי מתחננת לפניו: קח! אכול ושתה!
הבאתי לך גם מעט כסף, ולך מפה
התגנב בלילה, ולך אל הכפר
בבית השלישי מצד ימין של הדרך גר גוי הגון, תתן לו את הכסף והוא יחביא אותך אצלו.
היהודי לא השיב ולא כלום, כאילו לא שמע כל מה שאמרתי אליו.
פתאום נתן דעתו על בקבוק המים, הרים אותו כלפי מעלה והתחיל אומר בנעימה של שבת ובקול מאוים:
"יום השישי ויכולו השמים והארץ"…כמי שמקדש על היין.
שעה ממושכת מלמל ואח"כ שתה מעט מן המים
לאחר ששתה התחיל שופך מהבקבוק על סביבותיו, על האשפה ואמר
זה בשבילך רחל'ה. וזה בשבילך, יענק'לה, וזה בשבילך חיה'לה
שתו מיין הקידוש ותיכף תקבלו גם המוציא, חלה של שבת
חזרתי אליכם, חזרתי אליכם לשבת!
נורא הפרק הזה. היהודי שנטרפה עליו דעתו, היה הוזה על אשתו ועל ילדיו, ולנה עומדת לידו וגועה בבכי.
רחוב בזקופנה פולין
בהמשך, לנה מספרת על הדיבורים השקטים ששמעה איזה בוקר, על היהודי שנמצא שם, "חי אבל השתגע"… הם דנו בינם לבין עצמם, הפולנים הרשעים, באיזה אופן הכי כדאי להעביר אותו למשטרה…
לאחר השואה, כאמור, חיפשה לנה קיכלר את אחותה פייגל'ה (פלה) ואז, בקראקא, מצאה את "מאה הילדים שלה", אותם גידלה באהבה ובמסירות עד שנאלצה להימלט עימם מזאקופנה, עיר הקיט המופלאה הסמוכה לגבול פולין.
היא נאלצה להימלט מאימת הפולנים שרצו פשוט לרצוח אותם.
הנה קטע מהספר:
הלכתי הביתה בעיניים דומעות. הלכתי מכיכר-השוק דרך רחוב דלוגה, הרחוב הארוך והאפל. עד עתה הייתי נמנעת תמיד מלעבור שם, וידעתי היטב מפני מה… ידעתי כי במפנה של הרחוב הזה, ממול תחנת החשמלית, עומד בית נורא, הוא בית "הוועד היהודי" בקראקוב, ובו סובבת ונוהמת כל היום טחנה של רוח… והיא טוחנת את צערם וצרותיהם של שרידי המלחמה היהודיים. נמנעתי מלעבור לפני הבית הזה, משום שלא היה בכוחי לשוב ולחיות בתוך מהומה סיוטית של הסבל היהודי המרוכז בין הקירות האלה.
אבל עכשיו נשתנה משהו בקרבי, והלכתי בדרך ההיא…
פתאום נתעוררה תנועה לפני פתח השער. מישהו פרץ במרוצה מבפנים, וצעק משהו בקול. בהמון באה חיות, הכול התחילו צועקים ומודיעים זה לזה וממהרים להיכנס בשער. הבחנתי רק במילה אחת: "רשימות".
מישהו הופיע בחלון של קומה ב', והתחיל מכריז ומודיע בקול רם:
– רשימות
הגיעו! באו! רשימות של ניצולים חדשים מבוכנוואלד וממאוטהאוזן! עכשיו קמה אנדרלמוסיה גמורה. כולם יחד התחילו נדחקים אל השער.
כבר עמדתי סמוך לשם גם אני, להתבונן מקרוב אל המתרחש כאן. פתאום הגיע אליי, מבעד לצעקות ולמהומה, קול בכיו של ילד. תחילה חלוש, ואחר מתחזק. ומיד נתברר, שלא קול אחד הוא הבוכה אלא כמה קולות, וצוויחה דקה ילדותית השמיעה מילה אחת: הרגל!
מיד נדחקתי ונכנסתי פנימה, ומצאתי ילדים בוכים במעבר. הם היו ארבעה, כולם בנים. שלושה מהם באותו גובה בערך, כבני שלוש, ואילו אחד צעיר יותר בהרבה, והוא שכב על רצפת האבן בתוך שלולית שתן. ראשיהם היו מגולחים עד לעור, הם החזיקו זה את זה בכותנותיהם הרטובות, וכולם בכו יחד. אחד מהם, שחור ומלוכלך ביותר, החזיק ברגלו וצעק בבכיו:
– הו, כואב! מאוד כואב!
מראיהם היה נורא. היו להם מורסות מוגלתיות על הראש, ידיהם ורגליהם היו ככפיסים יבשים, ורק כרסם הייתה נפוחה. את פניהם אי-אפשר היה לראות היטב, כי הדמעות ומיץ-האף הירוק כיסו אותם.
ניגשתי אל אישה אחת במטפחת ושאלתי: מי הם הילדים האלה?
– אינני יודעת – השיבה לי – הם עומדים פה ואינם מניחים להזיזם ממקומם. רציתי להכניס אותם אל הוועד, אבל התחילו לצרוח, כאילו רציתי לדחוף אותם לתוך התנור…
– מישהו השליך אותם פה – נענה ואמר יהודי אחר בעברו – זה היה מישהו ממנזר…
בנות בית יעקב שבאו למקום נופש בזקופניה
עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק!" ילדה קטנה סרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, סרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק!" נער קשיש ממנה דחף אותה מעליי והתחיל בודק את כיסיי, כשהוא מושך את מעילי בכל כוחו למטה. רציתי להוציא מידיי את הילד המוטל על זרועי בלא תנועה ולהניחו באיזה מקום, אבל לא יכולתי לצעוד צעד אחד קדימה, כל עוד סבוני הילדים. הם נפנפו לפני עיניי בסיריהם הריקים, וצעקו בכל כוחם: "מרק! מרק!"
…לאט ובלי חיפזון, בלטפי את ראשי הילדים המכוסים פצעים ומורסות, נדחקתי ועברתי עם פלוש שלי אל קרן-הזווית, ושם הנחתי אותו על שמיכה. אחר כך פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אליי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק"? אבל שום ילד לא שלח אליי יד… הילדים לא ידעו מה אני רוצה מהם. לא ידעו מה זה לשחק… "ובכן" אמרתי להם, "נשב יחד על השמיכות, ואני אספר לכם מעשייה. פעם אחת היה מלך גדול…" אבל הילדים לא הקשיבו.
– לאכול! לאכול! – הפסיקו את דבריי – לחם תני לנו! מרק! מרק!
פילסתי לי דרך בין כל הנדחקים בחצר והתחלתי רצה בכל כוחי הביתה. מאז שגרתי בקראקוב לא רצתי הביתה מהר כל כך. תמיד הייתי גוררת רגליי כזקנה, ועתה הייתי קלת-רגליים וזריזה. בחנות קטנה, לא הרחק מן הבית, קניתי כמה כיכרות-לחם ב"שחור".
…אך נכנסתי, נתגלו לעיניי שנית אותה ערבוביה ואותו לכלוך, ואותם הקולות והצווחות החרישו את האוזניים. לא האמנתי שאצליח להתגבר על המהומה הזאת. אבל מיד העליתי על דעתי את כוח-הקסם הצפון עמי בילקוטי.
– ילדים! – צעקתי בקול רם – הבאתי לכם לחם!
הילדים הביטו בי תחילה באי-אמון, אך מיד ניגשו כמה מהם אל ילקוטי, והתחילו ממשמשים בו. שמתי את הילקוט על השולחן, פתחתיו והראיתי מה שיש בתוכו. אותו רגע התחילו הילדים נדחקים ונדחפים אליי בכוח.
– מי שיתיישב על השמיכה בשקט, הוא יקבל ראשון – הכרזתי.
כל הילדים מיהרו להתיישב על השמיכות. פקדתי שיהיה שקט. בחרתי שתי ילדות קשישות לעזור לי, והתחלנו מחלקים לילדים את הלחם. אוי לעיניים שראו באיזו רעבתנות בלעו המסכנים את פרוסותיהם. בהרף-עין אחד נעלמו הכריכים. אחדים החביאו חלק מפרוסתם האכולה מתחת לכותונת וצעקו: אני עוד לא קיבלתי!
– בבקשה, גברתי, היא חטפה לי את חצי הפרוסה מן הפה! קבלה נערה אחת.
– בשביל כל הילדים יש עוד פרוסה שנייה! – הרגעתי אותם – אכלו לעט, כל אחד יקבל עוד! ואחר-כך דברים מתוקים! במקום לאכול מהר כל-כך, מוטב שתביטו ותראו מה יש על הלחם. לא כל אחד יש לו אותה מריחה, רק עכשיו התחילו הילדים פותחים את כריכיהם ומציצים פנימה:
– הו, לי יש ריבה מתוקה!
– ולי יש חמאה לבנה!
– ולי יש חמאה צהובה עם פירורים (שומן עם שוויסקים).
– תן לי פירור אחד, ואתן לך ללקק פעם אחת את הריבה שלי – התחיל מקח-ומחלף ביניהם.
– כל ילד יאכל את לחמו שלו, ואל ייגע בלחמו של אחר! – הכרזתי – ומי שיהיה ילד טוב, יוכל בעצמו לבחור לו את הפרוסה הנוספת באיזו מריחה שירצה. הילדים התאמצו להיות "טובים". הרשות לבחור הייתה עניין חשוב; כדאי היה להתאמץ למענו. לבסוף נגמרה האכילה והתחילה חלוקת הממתקים. הילדים נרגעו מעט. הם החזיקו עתה את סוכריותיהם בפיהם ומצצו לאט ובנחת, שתספקנה לשעה ארוכה.
אותה שעה, הושבתי על ברכיי בזה אחר זה את הילדים הרכים ביותר והאכלתי אותם. וכן עשו הילדות העוזרות על-ידי. אף את פלוש המסכן שלי האכלתי. עכשיו מן הראוי לרחוץ את הילדים, הרהרתי בלבי, ולנקות מעט את החדר. בפינת החדר היו הברז והשוקת. הזזתי לשם ספסל. הוצאתי את מגבותיי ואת הסבון.
מי מן הילדות הקשישות תוכל לרחוץ ילד, כמו שאימא רוחצת את ילדה?
– שאלתי.
– אני – התנדבה נערה נקייה לא-גדולה.
– אבל עדיין את קטנה, לא תוכלי. בת כמה את?
– בת שמונה – השיבה הנערה – אך תראי, הגברת, שאני יכולה. אני גם לגברת בלה תמיד עוזרת.
– גם אני יכולה לעזור – נענתה בענווה נערה קשישה, בעלת ידיים אדומות ותפוחות. הצצתי בידיה אלה ורציתי לדחות אותה. אבל היא הקדימתני ואמרה:
– אני בידיים האלה עשיתי כביסה גדולה אצל הגברת שלי, ואת כל הרצפה שטפתי. זה לא כלום שהן אדומות. הן רק נקפאו פעם. זה כבר לא כואב.
– איך קוראים לכן, ילדות?
– אני שמי האנקה פדר – ענתה הנערה הצעירה יותר.
– ואני שמי מאריה קובאלסקה – אמרה הקשישה.
– האם זהו שמך האמיתי?
כן, אני קיבלתי אפילו תעודת-לידה מן הכומר.
– אבל פה כבר לא דרושה לך תעודת-לידה זו של הכומר. פה לא צפויה לך שום סכנה, אם תאמרי מה שמך באמת.
– אבל אני אינני יכולה.
– מפני מה?
– אינני יודעת…
– ובכן, טוב, עכשיו ננסה לעבוד יחד. ניקח תחילה את הילדים הצעירים ביותר.
– פה מחביאה הגברת בלה את המסרק – אמרה האנקה.
– יש לכם בשביל כל הילדים מסרק אחד?
– כן.
האנקה הקטנה עבדה במהירות ובזריזות להפליא. ו"מאריה" גילתה מיד כוח השפעה על הילדים.
– שירתי אצל ילד גרמני – הסבירה לי.
(…)
בסוף הפרק לנה מספרת:
– אלי, אלי! – התפללתי בלבי – עזור לי שאוכל לעזור לילדים הללו! שאוכל להחזיר אותם אל החיים ואל הבריאות, שאוכל להמציא להם את כל הדרוש: את התרופות, את המזונות, את ההלבשה ואת ביתם שאבד להם. שיהיו שוב ילדים ככל הילדים! עזור לי שאוכל להיות להם לאם ולאב! שבמקום ילדתי האחת שאבדה לי אהיה אם למאה ילדים! אלי, אלי, תן לי את הזכות הזאת, את האושר הזה.
