ח' אב תש"ב – האקציה הגדולה בגטו ורשה

מוצאי תשעה באב תש"ב – המשלוח הראשון מגיע למחנה ההשמדה טרבלינקה.

שמונים שנה לזוועת טרבלינקה, ועדיין קשה להפנים מה היה שם. הלב נקרע: אוי מה היה לנו.

"משלוח" לטרבלינקה… משלוח. מילה כה נפוצה שכל כך מתקשרת לארגזי מזון הנחים במפתן הדלת ישר מהצרכנייה, או ארגז דגים מצוננים שמגיע בטמפרטורה מבוקרת ישירות מהחנות.

אבל המשלוח לטרבלינקה לא הכיל דגים, וגם הטמפרטורה שם לא הייתה מבוקרת. חלק גדול מה"משלוח" לא שרד את תנאי הדרך, וכלל לא הגיע ליעד.

כשאנחנו רוצים להבין מה בין טרבלינקה לשאר המחנות, נאמר שהחילוק הוא שטרבלינקה לא הייתה מחנה לעבודת כפייה כשאר המחנות. היא הייתה מחנה שכל תכליתו מוות.

ערימת אפר במחנה טרבלינקה

מפקדי המחנה היו צריכים לעמוד בקצב מטורף ומסחרר של עשרות אלפי הרוגים ליום, ומשכך התחלפו המפקדים שם בזה אחר זה כי הם התקשו לספק את שאיפתו ותוכניותיו של הפיקוד העליון.

את גדר התיל שהקיפה את טרבלינקה הסוו הנאצים ועוזריהם האוקראינים בשורת עצי אורן צפופה וניסו בכל דרך לשוות למחנה תדמית של תחנת רכבת תמימה. תחנת רכבת דמה נבנתה בטרבלינקה, שילוט מתאים נקבע במקום ואף כרטיסים זויפו. כרטיסי "תחנת טרבלינקה".

שער הכניסה למחנה ההשמדה טרבלינקה

לא רצו הנאצים שמישהו מהסביבה ידע מה קורה בפנים, והרבה מוזיקה הייתה בוקעת מגיא המוות בכל שעות היום, אבל כשמפקדי המחנה לא עמדו בקצב שרפת הגופות והצחנה נדפה למרחק של עשרה קילומטרים, החלו תושבי הסביבה לחשוד שמשהו נורא קורה שם בפנים.

ברכבת הראשונה שהגיעה לטרבלינקה, במוצאי תשעה באב תש"ב, שרר חום כבד, והייתה שם צפיפות בלתי אנושית. רבים מהמשולחים מתו מהחום והצפיפות ששררו בקרונות הבקר.

בטרבלינקה נהרגו בין תשעה באב תש"ב ליום הכיפורים תש"ג, בערך חודשיים, למעלה ממאתיים וחמישים אלף יהודים ששולחו לשם מוורשה תוך הבטחות שווא שהם מובאים למחנות עבודה.

במשך תקופת הפעלת המחנה נהרגו בו מעל שמונה מאות אלף יהודים.

על טרבלינקה אין מה לכתוב, זו הייתה הזוועה בהתגלמותה.

כיתוב על סידור שנמצא בכפר קטן הסמוך לטרבלינקה תוכן הכיתוב אבי שבשמים תנקום את נקמת בתי הקטנה שרה לאה ואת נקמת אשתי שיינדל, משה קאמינקע, טרבלינקה.

אבל גם בטרבלינקה נצצה הנשמה היהודית, זרחה והבהיקה. מעשי החסד שגמלו יהודים אומללים בתחנת חייהם האחרונה, כשכבר ידעו טוב מאוד שמכאן יש יציאה אחת בלבד, דרך ארובות המשרפות.

בית הכנסת בטרבלינקה

השמש נוטה לערוב. עצי טרבלינקה עוטפים צל כהה הנופל על צריפי העץ הלבנים והמבהיקים בקרני האור האחרונות.

העבודה נגמרה זה עתה, והבחורים זבי-דם, שבורים ורצוצים, צמאים ורעבים הוחזרו לצריפיהם. אין כוח להוציא אנחה, הראשים מורדים – כמתביישים להסתכל אחד בפני רעהו.

מנחם קופץ לפתע מהמיטה, מכסה ראשו בידיו ומכריז: יהודים! דומני כי שבת קודש היום, אכן שבת קודש היום!

הכל שותקים, קופאים, כאילו אין בכוחם להגיד ולשמוע כי שבת היום, אך מנחם פותח: מזמור שיר ליום השבת…

כהרף עין מתרוממים כולם ממיטותיהם, מתחילים אף הם באמירת "מזמור שיר ליום השבת". אך מנחם מפסיק פתאום, כאילו נזכר במשהו. הוא מוציא מתחת לכותנתו שני נרות קטנים וגפרור, מעמידם על הרצפה ומדליקם.

מנחם מצמיד מבטו לזוג השלהבות. הכל ניצבים סביב הנרות, מכסים ראשיהם בידיהם ומסתירים בגופיהם את הנרות, למען לא יבקיע אורם החוצה. מנחם מכריז בהתלהבות: חברים, שבת היום! הבה נקבל את פני השבת כהלכתה!

והנה מפנה מנחם את פניו כלפי מזרח ופותח בקול נוגה, כשהבחורים אומרים אחריו: לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה… קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא…

(אתר "שם עולם")

מאמע, טאטע, שמע ישראל!!!

"כשהקורבנות היו בפנים [בתאי הגזים], הראשונים לא ידעו איפה נכנסים, לא ידעו מה מצפה להם בפנים. אבל כשכבר התמלא התא, התחלתי לשמוע מצד שני בכי איום, צעקות איומות "מאמע, טאטע', אמא, אבא, שמות של ילדים. היה חושך בפנים, לא ראו שום דבר… הצעקות היו איומות הבכי היה איום. 'מאמע, טאטע… שמע ישראל'. וכך זה קרה… אחרי עשרים רגע השתתק הכול והתחלתי לשמוע גניחות של אנשים, ואז לאט לאט הכול השתתק". (עדות אליהו רוזנברג, פסק דין דמיאניוק, עמ' 67)

70 יהודים זכו לשרוד את טרבלינקה, ועוד בודדים שהצליחו לקפוץ מהרכבת בדרך לטרבלינקה ולהישאר בחיים.

אני מאמין…

"שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר' עזריאל-דוד פסטג, היה על הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר' עזריאל-דוד פסטג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל-דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו.

חייו החומריים היו צנועים למדי. את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר – מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטווצק, אל בית מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ', אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. החסידים בסביבתו של הרבי כבר ידעו כי יום שבו הגיע לחצר ניגון חדש של ר' עזריאל-דוד, הוא יום חג לרבי.

כעת נדחס ר' עזריאל-דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים, נדחסו באכזריות על ידי החיות הנאציות. קודם לכן הופרדו זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל-דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן, השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.

מול עיניו של ר' עזריאל-דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן…". ("שיחת השבוע")

"על פי המסופר על ידי החזן בן-ציון שנקר, חסיד מודזיץ', כך התגלגל הניגון: כאשר נשלחו פסטג ובני משפחתו בשנת תש"ב (1942) אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, דחוסים אל תוך קרונות משא ללא אוויר ומים, החל פסטג לשיר בשארית כוחותיו את "אני מאמין" בלחן זה. בעוד יושבי הקרון מצטרפים אליו ומדקה לדקה התגברה השירה, הכריז פסטג כי מי שינצל מהתופת ויעביר את הניגון לרבי ממודז'יץ השוהה באמריקה, יזכה בחצי מחלקו בעולם הבא. אחד היהודים שהצליח להינצל ולברוח לשווייץ רשם את תווי הניגון וסיפורו, ושלחם לרבי ממודז'יץ בניו יורק, ככל הנראה מבלי לציין את שם החזן.

במהלך סעודת ברית מילה שנערכה בחודש ניסן תש"ה (1945) הראה הרבי את המכתב לרב יצחק הוטנר ולרבי יעקב חיים מסטולין, ובן ציון שנקר החל לשיר את הניגון מתוך הכתב בליווי הקהל הרב שנכח במקום. לאוזני המשתתפים במעמד כבר הגיעו באותה עת הידיעות על אודות האסון שפקד את אחיהם באירופה, ובן ציון שנקר העיד כי "עין אחת לא נותרה יבשה לשמע הניגון וסיפור הצלתו". הרב הוטנר, ששהה רבות במחיצתו של פסטג לפני המלחמה בוורשה, זיהה את התבנית המוזיקלית ואת המחבר האלמוני של הניגון. הרבי ממודז'יץ, שזיהה והכיר אף הוא את ניגוניו של פסטג מימי שהותו באוטבוצק, התבטא לפי המסופר כי "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח-צדקנו […] כאשר ר' עזריאל דוד שר את ה'אני מאמין' בוודאי נעו אמות הסיפים בעולמות העליונים". (ויקיפדיה)

אלה דברי הקודש האחרונים של כ"ק האדמו"ר הקדוש מגראדז'יסק מוהר"ר ישראל שפירא הי"ד זצ"ל:

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ"ק אדמו"ר: "רבינו מה הוא אומר עכשיו?" אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: "שמעו אחי ואחיותי, עם ה', לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהי' הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז"ל אמרו "ייתי ולא אחמיניה", היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון 'אני מאמין' וכר' עקיבא בשעתו תסתלקו ב'שמע ישראל', ב'אחד' ".

הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון "אני מאמין" ובקריאת "שמע ישראל" קידשו שם שמים ברבים. הי"ד ויהי זכרם ברוך.

(הקדמת הספר "אמונת ישראל")