טרגדיית ההתבוללות מחד גיסא, וקידוש שם שמיים מאידך גיסא
ג'ון לגוואי
בסוף חודש תמוז תשמ"ט הודיע בית המשפט הצרפתי כי מעורבותו של ג'ון לגוואי בפשעים נגד האנושות (קרי: רצח בין 13 ל-20 אלף יהודי צרפת ב-16 ביולי 1942) הובררה מעל לכל ספק.
ג'ון לגוואי היה מפקד בכיר במשטרת צרפת הכבושה. הוא היה שני בהיררכיה הפיקודית של צמרת המשטרה, ואחראי ישיר על אזורי הכיבוש.
בסוף חודש תמוז תש"ב, לפני שמונים שנה בדיוק, בשיתוף הפעולה ההדוק הידוע לשמצה בין ראשי השלטון הגרמני הנאצי לבין ראשי משטר וישי בצרפת, תוכנן גירוש מיידי לעשרות אלפי יהודי צרפת למחנות ההשמדה. רובם המוחלט של המגורשים לא שבו.
שנים רבות ניסו בפריז להתנער מאחריות מדינת צרפת על אירוע אכזרי זה, אך בשנת תשנ"ה, בנאום שנשא נשיא צרפת ז'אק שיראק (16 ביולי 1995) הוא הודה באחריות ואמר:
אלה שעות שהותירו כתם שחור בהיסטוריה שלנו לנצח. הן פגעו בעבר שלנו ובמסורות שלנו. כן, הטירוף הנפשע של הכובש נעזר בידי הצרפתים, על ידי המדינה הצרפתית. לפני חמישים ושלוש שנים, ב-16 ביולי 1942, 4,500 שוטרים וז'נדרמים צרפתים, תחת סמכות מנהיגיהם, צייתו לדרישות הנאצים. באותו יום, בבירה ובאזור פריז, כמעט 10,000 גברים, נשים וילדים יהודים נעצרו בביתם בשעות המוקדמות של הבוקר והתאספו בתחנות המשטרה… צרפת, הבית של ההשכלה, הצהרת זכויות האדם והאזרח, ארץ מקלט, ביצעה ביום הזה פשע בלתי ניתן לתיקון…
ובשנת 2017 אמר עמנואל מקרון, נשיא צרפת, בטקס הזיכרון:
באחריותנו לדעת היכן כשלנו. אי אפשר לבנות גאווה על שקר… יש האומרים כי וישי לא הייתה צרפת. נכון שווישי לא הייתה כל צרפת, אבל וישי הייתה ממשלה, היא הייתה ממסד. וישי הייתה משטרה…
אכן, כתם שחור בהיסטוריה של צרפת מהווה אותו יום מר שבו המיט השלטון הצרפתי אסון מדהים בהיקפו על רבבות יהודי צרפת שנלקחו למותם אך ורק משום שהם יהודים.
ביום ה-16 ביולי, ב' אב תש"ב, יצא לדרך המבצע שזכה לכינוי "רוח האביב". 9,000 שוטרים צרפתים בסיוע "מתנדבים" פאשיסטיים ואנטישמיים לרוב פשטו על בתי היהודים לפי רשימה מפורטת שנערכה בידי הרשויות, עצרו בין 13 ל-20 אלף יהודים, ודחסו אותם בתוך מתחם ספורט אדיר ששכן לא הרחק ממגדל אייפל. המתחם שכן בשדרת גרנל ושימש תחומי ספורט רבים, ביניהם הוקי קרח, היאבקות, אגרוף, החלקה, קרקסים ועוד.
באותו יום הוכן המתחם ל"אחסנת" כמות אדירה של יהודים, שלכבודם גם הרסו את בתי השימוש באמתלא שלא ישמשו לבריחה.
התכנון המקורי היה, כפי שסוכם בין ראשי המשטרה בפריז לבין אדולף אייכמן בפגישתם ביום כ"ד תמוז תש"ב, להסיע 22 אלף יהודים מפריז לכיוון מחנות ההשמדה, אולם בפועל הצליחו באותו יום כמה אלפים להימלט.
את הסבל שחוו האומללים באותם ימי המתנה מורטת עצבים אין להעלות על הדעת. מלכתחילה לא הורשו לקחת עימם מאומה מביתם כי אם שמיכה, סוודר, שתי חולצות וזוג נעליים.
ברז מים אחד היה שם עבור כל האלפים, ובני אדם נורמטיביים, מכובדים, הורים לילדים ובעלי מעמד מכובד בחברה הפכו ברגע אחד לעלובי חיים, מושפלים ומעונים, אינם יודעים מה הרגע הבא טומן עבורם בחובו.
ארבעים ושניים אלף איש הובלו בשנת תש"ב (1942) לאושוויץ. מתוכם שבו 811. בערך רבע מארבעים ושניים האלף האלה נעצרו באותו יום נורא והוסעו למחנה דראנסי, ומשם לאושוויץ.
יהדות צרפת העתיקה והשורשית, ערש רבותינו רש"י, בעלי התוספות וגדולי הפוסקים מלפני מעל אלף שנה, שלמרבה הטרגדיה החלה להתבולל בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, התבוללות שחוללה שמות בקרב הקהילה הענקית בת מאות אלפי היהודים, שתתה את כוס התרעלה בימי השואה ורבבות יהודים עלו על המוקד, מחלקם הגדול לא נשאר שם ושארית.
אותו ג'ון לגוואי, מפקד אזור פריז ומבכירי המשטרה הנאצית, היה מאדריכלי אותו "מבצע רוח אביב" הידוע לשמצה.
למרבה התדהמה היה ג'ון נשוי לאישה יהודייה מבואנוס איירס, אב לשני ילדים יהודים. בתו הייתה נשואה אף היא ליהודי, ומשום מה לא ראה בנתון זה כל סתירה למזימה האיומה נגד יהדות צרפת.
בקור רוח ישב עם חבריו ימ"ש הצרפתים והגרמנים וטווה את התוכנית, ואף היה אחראי ישיר למימושה בפועל.
אחרי המלחמה התנער ג'ון באלגנטיות מחלקו המכריע בהשמדת יהודי צרפת ונכנס בבטחה לעולם המסחר. הוא עשה חיל בעסקיו, ותוך זמן קצר הפך להיות נשיא חברת התרופות העולמית וורנר-למברט, שלימים התמזגה עם חברת "פייזר" הידועה.
רק אחרי עשרות שנים, בהיותו בן שבעים שנה ויותר, עמד למשפט על חלקו בהשמדת יהודי פריז, אולם עקב מחלת הסרטן שממנה מת כעבור זמן קצר לא נענש מעולם על מעשיו, אך בית המשפט בצרפת כתב, כאמור, שאין כל פקפוק באחריותו הישירה של לגוואי בהוצאה לפועל של גירוש והשמדת יהודי פריז.
את מאורעות השואה איש אינו יודע להסביר וגם לא להבין, אבל בוודאות יש מסקנה ברורה אחת מפרשת ג'ון לגוואי, אותו איש משטרה שהיה נשוי ליהודייה וילדיו היו יהודים, אך בבוא העת כל אלו לא מנעו אותו מלשתף פעולה בצורה כה אקטיבית עם חוקי הגזע של המפלגה הנאצית. מסקנה שאמורה הייתה להוות קריאת השכמה לכל כך הרבה מתבוללים שלאסוננו דימו שההתבוללות תושיע אותם מגורל העם היהודי הנרדף והמוכה, או לחילופין, תוריד את מפלס השנאה והאנטישמיות בעולם. במהלך שנות השואה הוכיחו המתבוללים, ויותר מהם – בני משפחותיהם, שההתבוללות לא הורידה במאומה את "שנאת עשיו ליעקב" ובוודאי לא הושיעה את מי מהם בבוא העת, ביום גזרה וזעם.
שלמה זלינגר
את יהודי פריז הובילו כאמור למחנה דראנסי שבצפון פריז. במחנה זה נכלאו במהלך שנות המלחמה קרוב לשבעים אלף יהודי צרפת, ומשם הובלו רובם ככולם למחנות ההשמדה.
קבוצת עצירים גדולה במחנה המעבר דראנסי, צרפת. שוטר צרפתי נראה עומד בפתח המחנה.
מחנה דראנסי ידוע לשמצה, שכן הסדיסטיות של מפעיליו הצרפתיים כמעט לא נפלה מזו של הגרמנים הנאציים. תיכף עם הגעת היהודים לדראנסי הופרדו הורים מילדים באכזריות, ורבים מאוד מתו במחנה מרעב ומחלות.
במחנה דראנסי שמרו היהודים באדיקות על שגרת הדת ואווירת השבתות והחגים. תפילות מרובות משתתפים, הן אשכנזים והן ספרדים, התקיימו תוך גילויי מסירות נפש גם בזמנים הקשים ביותר במחנה.
המחנה היה מיוחד במינו באווירת האחווה והסולידריות ששררה בו. דבר זה בא לידי ביטוי בניסיונות הבריחה המשותפים שנערכו בו, וכך כותב ישראל גוטמן באנציקלופדיה של השואה:
הסולידריות והעזרה ההדדית, שהיו כללי התנהגות במחנה, היו למעשה צורת ההתנגדות הראשונה של העצורים. הבריחה הראשונה מן המחנה אירעה עשרה ימים אחרי הקמתו. ב-21 באוגוסט 1941 עד 17 באוגוסט 1943 היו 41 בריחות שהוכתרו בהצלחה, מבלי למנות את נסיונות הבריחה שנכשלו. בספטמבר 1943 הגו העצורים את הרעיון לכרות מנהרת מילוט לכל העצירים כולם. המנהרה עברה בעומק של 1.4 מ' מתחת לפני הקרקע. מוצאה היה במחילת משרדו של מפקד מחנה המעצר, היא עברה מתחת לגדרות התיל והיתה אמורה להסתיים מחוץ למחנה, בתוך מקלט תת-קרקעי נגד מטוסים. תנועת המחתרת של אזור דרנסי הובאה בסוד העניין. שלושה צוותים ובהם 70 עצירים כרו את המנהרה יומם ולילה, מ-15 בספטמבר 1943. ב-8 בנובמבר 1943 לא נותרו להשלמת המנהרה אלא 30 מטרים בלבד, כלומר, יום עבודה אחד. באותו יום גילו הגרמנים את המנהרה. כעונש שולחו למוות עצורים רבים, ביניהם מפקד המחתרת במחנה, רובר בלום.
חלוקת לחם במחנה דראנסי, צרפת
כיום ניצבות אנדרטאות בסמוך למתחם הספורט שכבר אינו קיים, וגם בפתח מחנה דראנסי.
את האנדרטה במחנה דראנסי יצר יהודי יקר בשם שלמה זלינגר, ילד-חיידר פולני ששרד תשעה מחנות וגטאות והפך לאחד מהיוצרים הגדולים בעולם בתחום הפיסול.
בגפו שרד את המלחמה, איבד את כל משפחתו, עבר עינויים וייסורי גוף ונפש, שרד שתי צעדות מוות, וכשהגיע רגע השחרור לא עמדו לו כוחותיו והוא כרע, נפל.
בתוך ערמת גופות במחנה טרזין המשוחרר בידי הצבא האדום שכב שלמה ללא ניע, ואז הבחין בו הרופא היהודי שנלווה לכוחות הצבא האדום. בעיניו החדות זיהה חיות בגופו של הבחור, שכבר היה בשלבי גסיסה סופיים.
בכוחות לא לו הוא שלף אותו מהערמה והביא אותו לבית החולים. בבית החולים טופל במסירות וגופו נרפא לאט לאט, אך זיכרונו אבד ממנו כליל. הוא לא זכר דבר ממה שחווה במשך שנות השואה. לתופעה זו יש שם מדעי: אמנזיה. במשך שבע השנים שבהן לא זכר את עברו עלה לארץ ישראל בספינת מעפילים, היה כלוא במחנה עתלית, שוחרר ולחם במלחמת השחרור, ובשנת תשי"א, בד בבד עם תחילת עבודתו כאומן, החל זיכרונו לשוב אליו. לאיטם חזרו אימי השואה לחיות במוחו, ימים של שכול ואבדון, של צער, השפלה, מכות ועינויים. שלמה לא נכנע לזיכרונות, הוא השתקם וזכה להקים בית, ובמהלך השנים רכש לעצמו שם כאחד מגדולי האומנים בעולם כולו בחרושת יד ופיסול. כיום, תערוכותיו מוצבות ב-40 מוזיאונים מרכזיים ברחבי העולם ועבודותיו, המסמלות הרבה מהעבר הטראומתי שלו, אבל הרבה יותר מהאופטימיות ורוח התקווה היהודית המפעמת בו, מהוות השראה למיליונים ברחבי העולם.
שלמה זלינגר, הילד היהודי משצ'אקובה, פולין, שאיבד את כל אשר לו בימי השואה ובעצמו התגלגל במחנות פאולבריק, גרדיץ, מרקשטאדט, פינפטייכן, גרוס-רוזן, פלוסבורג, דרזדן, לייטמריץ וטרזיינשטט, יצר את המצבה המפורסמת בעולם שמתנוססת במחנה דראנסי. שלמה חקק בה את צורת האות ש' כך שהיא קיבלה את הצורה של המזוזה. בפירוש הכריז קבל עולם ומלואו שהוא מבטא ביצירתו "את המזוזה היהודית המהווה שמירה על בתי ישראל". היצירה מבוססת על עשר דמויות, עליהן הסביר שלמה זלינגר שהן מכוונות ל"מניין" מתפללים; מניין, הסביר שלמה, הוא מספר אנשים הכרחי לקבלת התפילה… ואילו על ראשן של שתי דמויות מרכזיות במיצג הוא סיתת את האותיות ל' ו-ו'. ל"ו, הוא הסביר לעולם כולו, הוא מספר 36, שהוא מספר ה"צדיקים" שבזכותם מתקיים העולם.
המצבה שנוצרה בידי שלמה בשנת תשל"ו, ובמיוחד ההסבר היהודי הנפלא והמרגש שהסביר שלמה בקול צלול לעיני ואוזני העולם כולו, עוררה עניין רב, והיא אשר הקנתה לשלמה את ההילה המקיפה אותו ואת 800 יצירותיו הייחודיות והיוקרתיות המבוקשות בעולם כולו.
ניתן לומר ששלמה זלינגר ביצירתו היהודית המופלאה קידש שם שמיים.