יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל.

חיים ומוות על קידוש השם – הקדוש ר' יוסף בוימינגר

מסירות הנפש של הנצר האחרון למשפחת בוימינגר מפשמישל להגנת ארץ ישראל.

הקדוש ר' יוסף בוימינגר

ביום ד' אייר תש"ח, היום לפני 74 שנה, יום לפני הכרזת מדינת ישראל, נרצח על קידוש השם יוסף בומינגר בעמדו על משמרתו בכפר עציון, שלושה שבועות לפני יום הולדתו העשרים.

במותו נכחד הנצר האחרון למשפחה חשובה ומפוארת, משפחת בוימינגר הידועה מפשעמישל שכולה עלתה על המוקד במחנות ההשמדה, בימי השואה.

רחוב מיצקיוויץ' בעיר פשמישל, גליציה, שוקק חיים

ההורים של יוסף, אחיו, אחיותיו וסבתו הושמדו כולם בשנת תש"ג, ודודיו הוגלו לסיביר. יוסף עצמו התחזה לנוצרי וכינה את עצמו בשם קאז'יק וכך הצליח לשרוד. גם בהיותו בזהותו הבדויה היה מסכן עצמו למען אחיו המעונים ולא אחת שם נפשו בכפו כדי לסייע בידם, עד שחשדוהו הגרמנים ובעודו בהונגריה נעצר ועבר עינויים קשים עד שנשלח לאושוויץ.

באושוויץ החזיק מעמד ברוח איתנה בזכות אמונתו החזקה, ובחודש שבט תש"ה, בסוף צעדת המוות, בה הוכרח לצעוד לצד שישים ושש אלף איש, (שמהם נפלו למותם 15 אלף) הוכנס לרכבת שהובילה לאחת ממחנות הריכוז שבגרמניה, ועל אם הדרך, בגבורה ובאמונה, קפץ מהקרון תוך כדי נסיעה ונמלט למקום מסתור בצ'כיה, שם שהה עד לניצחון בנות הברית.

בתום המלחמה ניסו לשכנע אותו קרוביו שיהגר לאמריקה אך הוא אהבת ארץ ישראל בערה בו ולא אבה לשמוע כלום, רק ארץ ישראל.

בקיץ תש"ה העפיל לארץ ישראל עם קבוצת צעירים באופן בלתי ליגאלי והוגלה למחנה עתלית, ממנה נמלט בעוז רוח בליל ג' בחשוון תש"ו (ג' חשוון, יום הזיכרון של הרבי הראשון מרוז'ין, רבי ישראל זצ"ל, הוא תאריך סמלי מיוחד לחסידי רוזין, אליה השתייכו יוסף ומשפחתו מזה דורות).

מחנה המעצר בעתלית.

יוסף, שבצוק העתים התרחק מחיי התורה והחסידות, הגיע לקיבוץ דפנא, ורצה להתחיל חיים חדשים, הוא התחיל בלימודים כלליים וקיווה לשכוח את ימי הרעה אך באורח פלאי, דווקא בקיבוץ, ללא שום השפעה חיצונית, התעורר בו צורך לשוב לדרך אבותיו, שהיו תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה.

ליבו הטהור נמשך לתורה ולמצוות, ומשגמר אומר לחזור למקורותיו, לא הצליח איש למנוע ממנו את המהפך. רבות ניסו לשכנעו אבל דבר לא הועיל ומיום ליום גברו געגועיו לתור, לגמרא, להווי החסידי ולקרבת אלוקים.

הוא עזב את הקיבוץ והתיישב במקווה ישראל, באגף הדתי, שם התבדל מכל סובביו וישב ולמד יומם ולילה.

הוא השקיע כל מרצו וכוחותיו בתורה עד שכונה ה"מתמיד". בשעות הלילה, כשהאורות כבו מכבר וכל המאחרים כבר שכבו לישון, עדיין היה בוקע אור מאהלו.

רבות היה מתבודד בלילות וראשו היה תפוס שרעפים בעניינים שברומו של עולם, אך עם זאת אהבוהו כולם, כי הוא נטה שכמו לסייע לעבודת האדמה ובעלי החיים, והיה לעזר לכל נצרך.

ימים ולילות גמה דפי גמרא ועבד את קונו באהבה וביראה, עד שפרצה מלחמת השחרור. הוא התגייס לצבא והתנדב להגן בגופו על היישוב היהודי בארץ ביודעו שייתכן שהוא מוסר את נפשו למען מטרה זו.

בחודש שבט תש"ח נשלח עם חבריו מחטיבת עציוני – ירושלים, לתגבר את גוש עציון הנצור. משם היה שולח מכתבים ובהם תיאר את הקשיים ואת ההתמודדויות. בשלב מסויים נפצע קלות ברגליו ובמכתב ששלח ממשכבו, כתב "יש לי רושם רציני שימיי ספורים"…

ניבא ולא ידע מה ניבא שכן לא ארכו הימים וכוחות ירדנים פרצו לכפר עציון וטבחו בתושבים הנצורים ובמגיניהם, בחורים צעירים חדורי אהבת ישראל, רבים מהם שרידי שואה בודדים, וביום ד' אייר תש"ח, בעת שמסר נפשו בתפקיד הרואי שדרש עוז ותעצומות במידה בל תשוער, פילחו את יוסף כדורי האויב והוא כרע נפל למותו.