כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני

שורות לזכר יוסף ברוך בן ישראל, נצר אחרון למשפחתו,  משיירת הל"ה – שלושים וחמשה קדושים שנהרגו לפני שבעים וחמש שנים, ה' שבט תש"ח, עת ניסו להגן בחירוף נפש על יהודי גוש עציון הנצורים.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם. מקור: יזכור.

בלב שבור חזר יוסף – הנס ברוך לארץ ישראל. הוא הרגיש בודד בעולמו וביותר העיקה עליו תחושת האכזבה. יוסף, יליד וינה, היה בחור שומר תורה ומצוות שהוריו נהרגו בתופת הנאצית והוא הצליח בתחילת המלחמה לעלות ארצה בעליית הנוער. יוסף לא מצא מנוח לעצמו בארץ ישראל והתגייס לבריגדה היהודית, במסגרתה לחם בנאצים בצפון איטליה ומשם הועבר להולנד ובלגיה.

בבלגיה נודע לו שאחותו היחידה התנצרה וחיה באנגליה. הוא נסע אליה בלי שהיות ודיבר על ליבה שתשוב לדרך התורה, ותבוא יחד עמו לארץ ישראל אולם כל תחנוניו נפלו על אוזניים ערלות. היא גמרה אומר לעזוב את דרך אבותיה ולא אבתה לשמוע כלום.

יוסף בכה, התחנן, הבטיח, עשה כל מה שביכולתו עד שהרים ידיים ונפרד ממנה.

הוא היה שבור, מיואש ומרוקן ואמר לחבריו "נשארתי נצר יחיד למשפחה ענפה".

בתום המלחמה חזר לארץ ישראל, ולפרנסתו עבד כאופה.

כשפרצה מלחמת השחרור השתתף יוסף בקרבות בירושלים. הוא נמנה עם אנשי מחלקת הל"ה ("מחלקת ההר"), לוחמי פלמ"ח וחי"ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום ג' שבט תש"ח 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948). יוסף הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית העלמין בירושלים.

ביום שישי, ה' בשבט תשפ"ג, ימלאו 75 שנה למותם ההרואי של ל"ה מגיני גוש עציון. שלושים וחמש בחורי ישראל שבאו במסירות נפש לעזרת אחיהם הנצורים ומתו על קידוש השם.

בגנזך קידוש השם מתפללים ומדליקים נר לזכר שלושים וחמש הקדושים ולנצר האחרון למשפחתו, הקדוש יוסף בן ישראל הנו"מ מרים, שעלה לארץ ישראל יתום מאב ואם, ועשה כל מה שביכולתו להשיב לב אחותו היחידה לחיק היהדות, ומשלא עלתה זאת בידו הטמין אבלו בלבו ולחם בעוז ובגבורה להגנת אחיו הנצורים בגוש עציון.

"כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהלים כז)