לוטוטוב – עיירה שהייתה

מאת יעקב רוזנפלד

על העיירה הפולנית לוטוטוב, מחוז לודז', לא רחוק מהגבול עם גרמניה, לא הרבה יודעים היום, אבל זו הייתה עיירה יהודית חסידית חמה ושמחה, בת למעלה מ-1,600 אלף יהודים.

מבין 1,600 היהודים שרדו רק 20. רובם ככולם נהרגו, ואפילו שמם לא נודע. בדפי העד של יד ושם רשומים רק 207 שמות יהודים תושבי לוטוטוב. ה' ייקום דמם.

בית הכנסת בלוטוטוב. (צילום מגיליון "ימי לוטוטוב" שי"ל ע"י עיריית לוטוטוב.)

בבחירות לעירייה של לוטוטוב זכתה "אגודת ישראל" בשישה מנדטים ואילו מפלגה חסידית אחרת, של "אלכסנדר", זכתה בשני מנדטים נוספים. בשנת תרפ"ג עלתה לוטוטוב לכותרות עקב עלילת דם שהעליל כומר צעיר ששחה בבריכת שחייה יחד עם שני יהודים. הלה תבע מהם לצאת מהבריכה, ומשהם סירבו הוא החליט לפרסם שהבחורים ניסו להטביע אותו למוות. העלילה הזו הסעירה את העיירה, ובפוגרום שנערך בשבת שלאחריה נפצעו למעלה ממאה יהודים תושבי לוטוטוב ועיירות סמוכות.

בתים יהודיים שנשדדו. עיירה שהייתה.

ייסוד תנועת צעירי אגודת ישראל בעיר לוטוטוב, שבועות תר"ץ

ברכת מזל טוב לגאון ר' צבי לנציצקי הי"ד מלוטוטוב לרגל עלותו על כס הרבנות בעיר ביילסק. בין החותמים הג"ר שלמה גולדביץ הי"ד, רב ות"ח, גבאי ביה"ח דגור.

המודעה פורסמה בקיץ תרצ"ט בעיתון טאגבלט (חודשים ספורים לפני פרוץ השואה).

בית הכנסת משמש כיום כבית מלאכה לחייטות. (עיריית לוטוטוב.)

בימי עברה וזעם

בראשית החורף של שנת ת"ש, לפני 85 שנה, הורו הגרמנים לאיש העסקים וולמן (אביה של פרומה גלטשטיין, שקטעים מעדותה יבואו להלן) שיאסוף דברי ערך מבתי היהודים, כמו זהב ויהלומים. האיש, בעל לב יהודי חם ורגיש, סירב להוראה, ומשכך, נעצר יחד עם עוד מנכבדי הקהילה. הקהילה היהודית חרדה לגורלו, בייחוד לנוכח מעשי הרצח שכבר החלו בעיירה זו מייד עם הכיבוש הגרמני, אך למרבה המזל שב וולמן כעבור כמה ימים, אומנם פצוע וחסר שיניים, אבל חי. כך החלו הנאצים להוכיח את שליטתם באמצעות מעשי טרור וביזה שהטילו מורא בלבבות והיו סימן רע לבאות. בתחילת שנת 1940, חודש שבט ת"ש, חודשים ספורים לאחר כיבוש העיירה בידי הנאצים, נהרג חייל גרמני ביער סמוך ללוטוטוב כתוצאה מהתפוצצות מוקש. המקום שהיה זרוע מוקשים שהטמינו חיילי הצבא הפולני הנסוג, היווה איום משמעותי לכוחות הצבא הגרמני שפטרלו במקום, אולם עד מהרה נהגה הפתרון הגאוני. עשרות יהודים מלוטוטוב הוצאו מבתיהם ואולצו לפסוע ברחבי היער הממוקש הלוך ושוב, כדי לנטרל את הפצצות, ובחסדי ה' אפילו מוקש אחד לא התפוצץ מתחתם. ניצולת העיירה, מרת פרומה (צנועה) גלאטשטיין ע"ה (נפטרה בשנת תש"ן) כותבת ברשימתה על העיירה (בארכיון משואה ויד ושם) שהיהודים החרדים ראו במקרה זה את יד ה' המגינה עליהם, בעוד שהנאצים טענו שהיהודים עוסקים בכישוף, שכן לאחר מעשה זה המשיכו מוקשים להתפוצץ במקום והגרמנים ספגו בו אבדות. אגב, המקרה מופיע בעוד מקורות תיעודיים על העיירה הזו בשנות השואה.

בהמשך עדותה מספרת גב' פרומה על ליל הסדר של שנת תש"א, בו ישבה בביתה בלוטוטוב, יחד עם בני משפחתה, לשולחן הסדר ההדור שנערך בצל זוועות הימים הקשים:

כשאחותי יצאה לפתוח את הדלת בעת אמירת שפוך חמתך, פרצו הביתה נאצים, לבושי חלוקים לבנים מוכתמים בדם. הם חטפו את אחותי, ונעלמו.

למחרת שבה אחותי וסיפרה שהגרמנים, שהיו בדרכם לחופשת החגא בביתם, נטלו עמם אווזים ולמטרה זו חטפו נערות יהודיות מבתיהן כדי שימרטו את הנוצות וינקו את האווזים.

בעדותה מספרת גב' פרומה על הביקור בעיירה של מפיקי סרטים גרמנים מחברת "אופה", ועל הסיוט שהם חוללו בעיירה הכבושה. יהודים אולצו, לצורך סצנות הסרט, להכות זה את זה ולתלוש פאות וזקנים איש לרעהו. כל הזקנים שבעיירה נתלשו באותם ימים, למעט זקנו של ר' בער יעקובוביץ, חזן בית הכנסת, שזקנו היה הדור וארוך במיוחד.

השיא בעדותה המצמררת של פרומה הוא תיאור פגישתה האחרונה עם אביה הי"ד.

הוא הגיע אליה והעניק לה שקית קטנה, חיבק אותה בעוז ובירך אותה. הוא הפציר בה להינצל ולברוח לארץ ישראל, ואכן היא זכתה להינצל מהתופת ולהיבנות מחדש בארץ ישראל. בשקית הקטנה היו כמה מטבעות ודף נייר קטן שעליו רשם האב ברכת כוהנים: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

מלווה מלכה בלילה האחרון

יהודים, קדושים וטהורים מהעיירה לוטוטוב, מסרו את נפשם על קידוש השם בשנות הזעם, וברובם אפילו שמם לא נודע. נספר כאן על הקדוש ר' נחום האלטער הי"ד מהעיירה לוטוטוב, שאפילו "דף עד" על שמו לא קיים, באיזו צורה הוא ניגש לעקידתו, ומה היו מעשיו האחרונים עלי אדמות.

"זה היה באחת משבתות הקיץ, שנת תש"ד, מספר ניצול שואה בעדותו (עיבוד מתוך העדות המצוטטת בספר "בקדושה ובגבורה)".

בעיצומה של שבת קודש שמעתי שנערכת סלקציה במחנה. כעובד "שטובדנדינסט" חיוני לא דאגתי לגורלי, אולם חרדתי לגורל חבריי האברכים החסידיים.

מי יודע כמה מהם נתפסו, ומה יעלה בגורלם.

בין השמשות, לקראת צאת השבת ניגשתי לצריף, בו היו נאספים בני החבורה, ואז נודע לי כי למרבה הצער כמה מבין האברכים החסידיים – מספריהם נרשמו בידי מנגלה ימ"ש, גורלם נחרץ לכבשן.

ליבי נשבר, אך נדהמתי לגלות שלווה ושמחה על פניהם של הנידונים עצמם.

נטו צללי ערב ואפלה שררה על פני האופק, אני מתבונן בפניהם של הנידונים למוות וחושב בתוגה על גורלם, ואין עליהן לא ייאוש ואפילו לא שברון לב. האברכים ישבו ועסקו בתורה והגו בדברי חסידות.

והינה אני שומע את חברי, נחום האלטר מהעיירה לוטוטוב, פוצח בזמר גוראי עליז.

הוא היה אברך מוכשר, בעל זיכרון נפלא, ובראשו היו סדורים כמו בקלסר מסודר כל ניגוני גור.

נחום היה מבין אלה שנידונו למוות, ובליל אפל זה ראיתיו ופניו קורנות. הוא שר בדבקות וחבריו ליווהו בהתרגשות.

מאיפה שהוא הוציאו פת, והאברכים נטלו ידיים למלווה מלכה, כל אחד כזית, ואני שומע את נפתלי ורדיגר אומר:

הרבי ר' בונם אומר, עת אבוא לעולם האמת ישאלו אותי מה עשיתי אתמול, אענה: השתתפתי בסעודת מרעים ("זיץ")… כמה חשובה, אם כן, אספת מרעים כזו.

כך ישבו האברכים ובילו יחד, באמונה ובאחדות, את הלילה האחרון שלהם עלי אדמות".

האיש ששב מהכפור

לזכרו של בן העיירה ר' יצחק ארד (ארדינסט) ז"ל, שנפטר בצעירותו, בחודש שבט תשל"ב

בעיירה לוטוטוב נולד ר' יצחק ארד (ארדינסט) ז"ל, שבצעירותו היה חסיד אמת, עובד ה' בלהט וציר נאמן לאגודת ישראל בעיירה זו ובעוד מקומות.

בילדותו למד בחיידר, ובבחרותו – ב"מתיבתא", הישיבה הידועה בוורשה שהעמידה עילויים רבים.

אימו של יצחק הייתה גם היא פעילה נלהבת באגודת ישראל וייסדה את בית יעקב בלוטוטוב. בית הספר הזה היה השלישי ברחבי פולין.

יצחק ארד היה נכד להרבה דורות של רבנים, הן מצד אביו והן מצד אימו, וגם הוא עצמו היה תלמיד חכם ועובד ה', אולם אהבת ישראל פיעמה בליבו ולא יכול היה לשבת בפולין בחיבוק ידיים. לאחר מאמצים רבים ובעזרתה של אגודת ישראל, קיבל סרטיפיקט ועלה לארץ ישראל בשנות התר"צ במטרה להקים בה קיבוץ חרדי אגודאי. יצחק מסר נפשו וגופו למען מטרה זו, אבל רק צער ויגון היו מנת חלקו. לאחר כמה שנים של אכזבות מרות ומפח נפש קשה מנשוא, נשבר ליבו ועשה את הצעד הנורא מכול: הוא עזב את חיי התורה ועבר לקיבוץ של השומר הצעיר בשם "שער הגולן".

עשרים ותשע שנה היה חבר הקיבוץ ופעיל נאמן לאידאולוגיה שלו, אולם ליבו היה שבור. יצחק ארד, שגדל בצל אריות החסידות בפולין, לא מצא מנוח לנשמתו.

בשנת תשכ"ז (בערך) ביקשוהו ראשי השומר הצעיר למסור הרצאות על "הפולקלור היהודי" לעולים החדשים. ראשי התנועה הקיבוצית גרסו שהעולים החדשים אין להם זיקה יהודית כלשהי והאמינו שיצחק, האינטליגנט והמוכשר, איש הספר וההגות, ייטיב להעביר לעולים החדשים את ההיסטוריה היהודית כפי שהם האמינו שהיא צריכה להימסר.

יצחק בכל להט נשמתו התמסר למשימה, ומשהחל לנבור באוצרות הרוח, נשבה בקסמיהם. הגירסא דינקותא שלו החלה לענות את נפשו, ובצימאון עז היה גומע עוד ועוד עד שהתחיל לערוך ויכוחים עם רעיו להנהגת השומר הצעיר.

צימאונו לא פסק, וביום בהיר רכש תפילין לעצמו, לאחר שלא הניחן מזה עשרות שנים.

בד בבד יצר קשר עם הרה"ח ר' פנחס לוין זצ"ל, מנהל הסמינר בירושלים, והלה עודד אותו לעלות לירושלים, לראות את גור.

במוצאי ראש השנה עמד יצחק ארד, אחרי חצי שנה של לבטים וחיבוטי נפש, והתבונן בקהל החסידים העומד צפוף ורוקד כדבוקה אחת.

נפשו סערה. מזה עשרות שנים לא ראה חסידים ולא נכח במעמד מהסוג הזה, פתע הרגיש בגלי חום האופפים את נשמתו. יצחק אהרן ארדינסט, עלם החמודות שהתרחק מאביו שבשמיים והיה רחוק רחוק כה הרבה שנים, מצא עצמו פתאום רוקד. הוא הצטרף לחסידים הרוקדים ורקד כפי שלא רקד ארבעים שנה.

באותו ריקוד גמלה בליבו ההחלטה: אני חוזר.

הוא שב לקיבוץ שער הגולן, ארז את חפציו, נפרד מחבריו, ושב לירושלים, לגור. בכל אוות נפשו חזר ודבק ביוצרו, ודבק ברבי הק' מגור ובחבורת החסידים.

ר' פנחס לוין נתן לו משרה כספרן בספריית סמינר, ובמקביל כתב מאמרי עיון והיסטוריה לירחון בית יעקב.

ר' יצחק ארד היה כותב מוכשר ובעטו המושחז היה משיב דבר לחורפי הדת. את מאמריו בבית יעקב היה מסיים בסיפור הידוע על ר' אייזיק מקראקא והאוצר האבוד, בקריאה לחבריו אנשי הקיבוצים: נוכחתי לראות שה"אוצר" שלנו נמצא אצלנו בבית.

https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=28367&st=&pgnum=6

קישור למאמר ארוך ומופלא מר' משה פראגר ז"ל על בעל התשובה ר' יצחק ארד (בשינוי שם, נחום במקום יצחק).

בחודש שבט תשל"ב, פרשת יתרו, לפני חמישים ושלוש שנים, חלה יצחק בשפעת ונפטר בקיצור ימים. אחר מיטתו הלכו אברכים מחסידי גור שהכירוהו מבית המדרש, וידידיו הוותיקים שעוד זכרו לו חסד נעוריו בפעילותו בשדה אגודת ישראל שבפולין.