"למען קדושים מושלכים באש" – הצדיק שמסר נפשו להצלת אלפי גולי טרנסילבניה

ביום ב' אלול חל יום הזיכרון של הרבי הקדוש מוויז'ניץ, מרן רבי אליעזר הגר זכר צדיק וקדוש לברכה, המכונה בהערצה ה"דמשק אליעזר", על שם ספרו.

לפני שבעים ושבע שנים נפטר הרבי הגאון והקדוש אחרי מחלה ממארת שחוללה בו שמות, והוא אך בן נ"ה שנה.

תלאות רבות פקדו את ה"דמשק אליעזר" מוויז'ניץ, אבל הוא תדיר היה רגוע ושָׁלֵו, נהרה שפוכה על פניו ו"חדוות ה' היא מעוזו".

ימי חייו עלי אדמות, מאז עומדו על דעתו, רובם ככולם היו ימי עברה וזעם שבהם נצרכו יהודים שבורי לב להרבה חיזוק ונחמה, ואם כי במשך כל ימי חייו, כולם שווים לטובה, היה "הוא נותן עוז ותעצומות לעם", הרי שבייחוד בשנות הזעם, ימי השואה הנוראה, היו דולים רבבות אלפי ישראל מנחלי האמונה שנבעו מליבו הטהור ועיניו הטובות.

בימי רעה אלה שם הדמשק אליעזר נפשו בכפו והפעיל מערך מדהים של חילוץ והצלה אשר בעטיו ניצלו, לפי עדויות, אלפי אנשים, נשים וטף.

הוא לא דאג רק להצלתם של פליטי המלחמה ולמקומות מסתור עבורם אלא גם, ובעיקר, לפרנסתם ולמחייתם, ולמען פליטת ישראל הגולה והדוויה מסר את כל נפשו ומאודו. בקלות יכול היה לקבל אשרת עלייה לארץ ישראל בראשית ימי המלחמה, אולם אפילו לא אבה לשמוע על רעיון כזה. בשנת ת"ש נמלט בעור שיניו מעירו ויז'ניצא לטעמשוואר, ומשם שלח משלוחי מזון למען היהודים שהוגלו לביצות טרנסניסטריה והורעבו שם. לשם כך מכר את כל רכושו, כולל שעון היד שלו.[1]

משעלה לארץ ישראל פעל בכוחות לא לו למען שארית הפליטה וקומם מחדש את חסידות ויז'ניץ המפוארת ואת הישיבה הקדושה "בית ישראל ודמשק אליעזר".

בשנת תרנ"א נולד כבן שלישי לאביו הרבי הקדוש מוויז'ניץ, ה"אהבת ישראל" זיע"א, ושם אימו הרבנית הצדקנית מרת הינדא, בתו של הרה"ק רבי מאיר הורוביץ, ה"אמרי נועם" מדז'יקוב. הוא נקרא על שם סבה של אימו, הרה"ק רבי אליעזר מדז'יקוב.

עם גיסו הרה"ק מקופישניץ

בשנת תרס"ז הקים את ביתו עם הרבנית הצוה"ח מרת חוה ע"ה, בתו של הרה"ק רבי יצחק מאיר השיל מקופישניץ. באותו פרק הוסמך להוראה על ידי המהרש"ם מברז'אן ורבי שמואל אנגל מרדומישלא.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה ביחד עם חותנו. בשנים אלו עמד בקשר עם גדולי תורה רבים ששהו בווינה בעקבות המלחמה, ובהם רבי אברהם מנחם שטיינברג (בעל "מחזה אברהם"), שאף הוא הסמיך אותו לרבנות.

אביו, ה"אהבת ישראל", אהב אותו מאוד והתבטא עליו פעמים רבות באופן נדיר, כמו התבטאות זו:

"כשאעלה לישיבה של מעלה וישאלו אותי מה הועלתי בעולם הזה, די לי אם אענה 'הבאתי את אליעזר'ל שלי עלי אדמות'…".

ובשנת תרפ"ב כשהתברר להם, ליהודי בוקובינה, שרבם ה"אהבת ישראל" אינו מתכוון לשוב לוויז'ניצא לאחר שהשתקע בגרוסוורדיין, וביקשו הימנו שישלח להם את אחד מבניו שישמש ברבנות אבותיו הקדושים, הורה לבנו השלישי, רבי אליעזר, ליטול על שכמו את עול הרבנות בעיר ויז'ניצא, או אז החל פרק חדש בתולדות עיר, זו שתשעים וחמישה אחוז מתושביה היו יהודים.

כמו בן מלך אציל הופיע רבי אליעזר בעיר ויז'ניצא, ויהודיה הוקסמו מאישיותו של הרב הצעיר שכוחות איתנים היו גלומים באישיותו השקטה והביישנית.

בחבלי קסם החל למשוך את לב הנוער בחזרה לכור מחצבתו, ובשנת תרפ"ג הקים מחדש את הישיבה הגדולה בוויז'ניצא, אשר בכור ההיתוך שלה עברו במשך השנים אלפי תלמידים שבערו באשו של הרבי הנערץ ודבקו בו בהתקשרות ובאהבה.

והימים, ימי בלבול ומבוכה. בבוקובינה כמעט לא התגוררו יהודים באים בימים בעלי דמות חסידית של "ערליכע אידן". אלו ברובם לא שבו לאחר מלחמת העולם הראשונה, והצעירים ששבו, ברובם, למרבה היגון, החלו לפרוק עול ונהו אחרי תנועות לאומיות שונות. לולי רבי אליעזר וישיבתו כמעט שלא נותר בן תורה אחד בכל הסביבה, וכפי שמספרים הקדושים רבי חיים מאיר מוויז'ניץ ורבי ברוך מסערט וויז'ניץ בהקדמתם לספר דמשק אליעזר:

הוא (רבי אליעזר) הקים את עולה של תורה במדינת בוקבינה ורומניה, שכמעט נשתכחה שם התורה אחרי מלחמת העולם הראשונה והוא עשה אזניים לתורה והעמיד תלמידים הרבה למאות ואלפים שנתקרבו על ידו לאביהם שבשמים לתורה וחסידות ונתרומם קרן התורה וכבוד התורה נתרבה על ידו, כי בכל נפשו ולבו דאג לתלמידים כאב רחמן לבניו ורבים השיב מעוון במתק שפתיו, נועם דרכיו והליכותיו בקודש.

ישיבתו של הדמשק אליעזר שכנה בבניינים מפוארים שכן רק כך, טען, יש סיכוי שהנוער היהודי המבולבל ישוב לספסלי הישיבה. בזכות קסמו האישי הצליח לגייס סכומים אדירים למטרותיו וכך, בהמשך, עם עלייתה של הישיבה על דרך המלך, הקים את המוסד הגדול "בית יעקב" לבנות, שאף הוא הציל אינספור נשמות של בנות ישראל מהתפקרות והתפרקות.

ה"דמשק אליעזר" עודד רבים מחסידיו ותלמידיו לעלות לארץ ישראל, ומהם יתד ופינה לתקומת חסידות ויז'ניץ בארץ ישראל אחרי השואה הנוראה.

בתמונה, ה"דמשק אליעזר" עם אחיו הק' בקיבוץ חפץ חיים יחד עם תלמידים שעלו לפני השואה להפריח את שממות ארץ ישראל

השנים שבין שתי המלחמות הציבו אתגרים קיומיים בפני הקהילות היהודית שבכל הסביבה, ובזכות מנהיגותו של רבי אליעזר, שאפילו גויים אנטישמיים העריצוהו, התנהלו המוסדות והחיים היהודיים על מי מנוחות. הרבי היה מכתת רגליו ונוסע אף למרחקים כדי לפעול בחלונות הגבוהים, ודבריו היו מוצאים מסילות ללב פקידי ממשל וקובעי מדיניות. לזכותו נזקפו האישורים החריגים שהוענקו עבור המוסדות היהודיים בכל רחבי בוקובינה ומחוזות נוספים ברחבי רומניה.

כשגזרה ממשלת רומניה על היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת הפך הרבי עולמות כדי לבטל את הגזרה ויזם עצרת רבנים גדולה בצ'רנוביץ, אחר נסע לבוקרשט ועשה בה שבועיים ימים כשכל מזונו אז – לחם וענבים, זאת אף על פי שבקושי התאושש ממחלת ריאות קשה שהחלישה את גופו. בסופו של דבר אכן הצליח הרבי להיפגש עם ראשי השלטון ולבטל את הגזרה, ותשקוט הארץ.

המלחמה הנוראה, שהגיעה לרומניה בשנת ת"ש, שינתה סדרי בראשית והמיטה אסון חסר תקדים על הקהילות היהודיות שהיו נטועות באזורים אלו מדור דור.

"השם טרנסניסטריה הוא הגדרה גיאוגרפית מלאכותית שנוצרה במלחמת העולם השניה, ומתייחס לאותו חלק של אוקראינה שהיטלר נתן לרומניה בתמורה על השתתפותה במלחמה בברית המועצות. טרנסניסטריה שוכנת במערב אוקראינה, בין הנהרות בוג במזרח ודניסטר במערב, בין חוף הים השחור בדרום ובין קו מצפון לעיר מוגילב (Mogilev). פירוש השם טרנסניסטריה – מעבר לדניסטר (ברומנית נקרא הנהר ניסטרו, Nistru).

טרנסניסטריה נכבשה בידי הגרמנים והרומנים בקיץ 1941. לפני המלחמה היו באזור כ-300,000 יהודים. עשרות אלפים מהם נרצחו בידי איינזצגרופה D בפיקודו של אוטו אולנדורף ובידי צבאות גרמניה ורומניה. אחרי כיבושה היתה טרנסניסטריה מקום ריכוז ליהודי בסרביה ובוקובינה אליו גורשו היהודים בפקודת יון אנטונסקו. הגירושים החלו ב-15 בספטמבר 1941 ונמשכו בהפסקות עד סתיו 1942. שרידי מעשי הרצח בבסרביה וצפון בוקובינה גורשו ברובם לטרנסניסטריה ורוכזו בגטאות ובמחנות בצפון טרנסניסטריה ובמרכזה. על היהודים המגורשים נאסר חופש התנועה ובחירת מקום המגורים וחלה עליהם חובת עבודת כפיה". (מקור: יד ושם)

הרבי הקדוש מוויז'ניץ, כאמור, יכול היה לברוח, זאת בהשתדלותם הנמרצת של חסידיו הרבים ובעלי ההשפעה, אולם במסירות נפש ביכר להישאר עם כלל ישראל הנתונים בצרה ובשביה, וזכה להציל נפשות רבות מישראל. ביום שהגיע אליו סרטיפיקט לארץ ישראל אמר: איני זז מכאן כל עוד יכול אני להציל אפילו יהודי אחד מרעב.

לא פעם הסתכן הרבי בחייו עקב מה שפעל ועשה בגלוי ובסתר. הוא נאלץ לרקום קשרים עם קצינים גרמנים ולשחד אותם בממון רב לצורך שחרור והצלת יהודים, אשר לפי דברי כותבי קורות העיתים "הגיע מספרם לאלפים, בין שומרי תורה ומצוות ובין שאינם שומרי תורה ומצוות".

"בכוח השפעתו הרבה לאסוף סכומי כסף גדולים לפדיון שבויים יהודיים ממכלאות העוני הגרמניים, ובהופעתו המלכותית הצליח לכבוש את לב הטובים שבגויים בבוקובינה שנתנו מחסה ומחבוא ליהודים מרודים ונרדפים, ואף הותרמו לקרנות להצלת יהודים מהשמדה.

הוא לא ראה את משימתו גמורה עד אשר חילץ את היהודים הפדויים מהסכנה…".

(מעטו של ר' לייב ביין, סופר ה"מארגן ז'ורנאל", שהיה מקורב לרבי ואף זכה לשיחה עימו, שיחה נפלאה שפורסמה בעיתונו)

רבים מבין פליטי רומניה ואוקראינה שהיו חייהם להם לשלל בזכות פעולותיו של הרבי העלו את זיכרונותיהם על הכתב, ומהמפורסמות הן. לטוב ייזכר משמשו הנאמן, איש אשר רוח בו, הרה"ח המפואר ר' בן ציון שכטר ב"ר שאול הי"ד, שהיטה שכמו למבצעי ההצלה של הרבי ורב היה חלקו בהצלחתם. ר' בן ציון, "יד ימינו ועוזרו הנאמן בעבודתו הקדושה, במיוחד בפעולות ההצלה הגדולה לטובת אחב"י גולי טרניסטרה שעבד במסירות נפש בל תשוער ללא לאות מתוך סכנת נפשות ממש, נספה ע"י הנאצים ימ"ש באסון האני' מפקורה בדרכו לארה"ק ביום ט"ז מנחם אב תש"ד, הי"ד" (ציטוט מתוך הקדמה לתהלים "דמשק אליעזר").

בשנת תש"ד, כשכבר כלתה הרעה וארכה הישועה, וכבר לא היה ביכולתו להועיל ולהטיב, הואיל לברוח לארץ ישראל ולאחר מסע מפרך, מלא ניסים ונפלאות עמדו רגליו על אדמת ארץ ישראל, בסוף חודש ניסן שנת תש"ד.

בארץ ישראל הקים הרבי מחדש את חסידות ויז'ניץ ואת מוסדותיה, והבניין הראשון שרכש ברחוב לילינבלום – ממנו יתד ופינה למוסדות הגדולים והנפלאים של חסידות ויז'ניץ בארץ ישראל, באירופה ובארצות הברית. מוסדות וקהילות המונים רבבות אלפי תלמידים וחסידים המאופיינים בלהט וחום חסידי "לשם, לתהילה ולתפארת".

לילינבלום 16

לפנינו שורות זיכרון מעטו של ניסן ב"ר מיכל שויבען – לב-טוב, מוויז'ניץ – חיפה. (תודה לאתר יהודי בוקבינה)

בהתכנסות תלמידי בעל ה"דמשק אליעזר" בשנת תשנ"ו נתבקשתי, הואיל ואני יליד ויז'ניץ ותלמיד הישיבה שם, לכתוב על נושא שטרם נכתב עליו עד כה, והוא דמותו ואופן תפקודו של רבנו בעל ה"דמשק אליעזר" זצ"ל כרב העיר ויז'ניץ, מאז מינויו בפורים תרפ"ב ועד שלהי תרצ"ה, כשעליתי לארץ הקודש.
אי-לכך, כתבה זו מכילה ומקיפה את שנים אלו כל עוד הייתי בויז'ניץ. למען יונצחו הדברים ולא ישכחו, אני רואה לעצמי חובה קדושה וזכות נעימה כאחת, לכתבם, ואני תפילה שיעזרני השי"ת למלא משימה זו בנאמנות וביעילות כמיטב יכולתי.
פעילותו הברוכה והענפה של רבנו השתרעה על מישורים שונים, כגון:
א. מילוי תפקידיו כרב העיר, כאב הדואג לבניו ברוחניות ובגשמיות.
ב. ייסוד וניהול הישיבה "בית ישראל ודמשק אליעזר".
ג. עמידה על משמר חומת היהדות, שתחילתה בויז'ניץ ומכאן הכתה השפעתו הברוכה גלים לרבים ממחוזות המדינה ובפרט לערי בוקובינה האחרות.
כאן נתייחס למילוי תפקידו כרב העיר ועמידתו על משמר חומת היהדות בלבד.
רב ואב
זכורני "כד הוינא טליא", שבאותו פורים תרפ"ב שמעתי מפי מבקרים בביתנו: "היום יש לנו פורים כפול, אחד כמו בכל העולם, ופורים שמח נוסף שר' אליעזר'קי נעשה רב העיר", ושתו לכבוד מאורע משמח זה "לחיים"!
ואמנם מיד, התבלט רבנו לא רק כרב העיר, אלא, כאב ופטרון מסור בלב ונפש לכל תושבי העיר וסביבתה, עד סעלטין בצפון ומאהליב בדרום.
וזכור לי משיחת הורי ע"ה ובני הבית, שכבר בתחילת תפקידו כרב, היה בויז'ניץ מקרה של עגונה שבעלה נלקח בשבי במלחמת העולם הראשונה, וגורלו לא היה ידוע במשך שנים. האשה, במר נפשה, פנתה לרב החדש ובקשה שיתיר עגינותה.
ורבנו ברחמיו ענה לה: אני מתפלל עבורכם לה' ומקוה שבעלך יחזור, וחכי מתוך תפילה ותקוה לה'. והנה ביום אחד חזר האיש משביו לשמחת אשתו וכל אנשי העיר. כך נתקבלה תפילתו ונתמלאה תקוותו של רבנו.
והוסיפו לספר, שמיד בשובו של האיש שהיה נגר במקצועו, הזמין רבנו אצלו ארונות לספה"ק שלו, כך גם שימח את לבו כשאֵפשר לו להשתכר מיד למחייתו.
עם בואו של רבנו לעיר, דאג במהרה לתקון ושכלול המקוואות, כאמצעי לביצור טהרת המשפחה בעיר, וכמו"כ תיקן העירובין.
במלחמת העולם הראשונה נחרבו בתים רבים בויז'ניץ, ובחלקם גם ניזוקו, ולכן מפעולותיו הראשונות של רבנו היה להפעיל קשרים עם הג'וינט באירופה ובאמריקה, שיסייעו לבנות את ההריסות ולשקם את בתי העיר, ע"י מענקים כספיים גדולים והלוואות ארוכות-טווח, שניתנו לתושבי העיר היהודים שהיו כ-95% מכלל האוכלוסיה.
בהשפעתו עזר לשיקום משפחות נצרכות ודלות-אמצעים, ובמידה מסוימת גם לביסוסן הכלכלי, בהתאם לרוח אהבת-ישראל שיקדה בלבו כנצר לשושילתא המפוארת של ויז'ניץ…
לאחר מכן, פעל לשפץ במידה האפשרית את ביהכ"נ הגדול – די "גרויסע שיהל", שנפגע קשות במלחמת העולם הראשונה, וכיסה אותו בגג ענקי וחדש ומעליו מוט גבוה מאד למען יהיה גבוה מכל בתי-העיר. הוא גם בנה בתוך ביהכ"נ בית-כנסת קטן [פוליש], וע"י ביכ"נ זה קדשו את הלבנה ברוב עם ובמחולות!
ואולי זהו המקום להציב "ציון ולוח זכרון" לבתי מקדש מעט שבויז'ניץ העיר, אשר נהרסו ונשרפו ונבזזו על ידי הרוסים, הרומנים והגרמנים ימ"ש (ויז'ניץ, כעיר גבול, ספגה מכות איומות והרס).
1. בית המדרש הגדול של רבנו (שנבנה בזמן ה"צמח צדיק").
2. בית המדרש "ויז'ניצער קלויז", שבו התקיימו תפילות ושיעורי תורה מלפנות בוקר עד אישון לילה.
3. בית מדרש "ר' לייבליס", ע"ש אחד מרבני העיר בזמן ה"צמח צדיק", בו ישבו קשישים ולמדו ברוב שעות היום.
4. בית מדרש "איצי פרנקלס", שנבנה ע"י ר' יצחק פרנקל ז"ל.
5. בית מדרש "פאהדערשט" (קדמי).
6. בית מדרש "אינטערשט" (אחורי).
7. בית מדרש "ניי ויז'ניץ" (מכונה נייוועלט).
8. בית מדרש "חברה-תהלים".
9. בית מדרש "פוליש" בתוך הגרויסע שיהל.
10. בית מדרש ב"וויז'נקה" (שכונת נופש).
"על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים".
גם הציב גדר לבית הקברות הישן שבמרכז העיר, כדי להצילו מבזיונות שנגרם ע"י הפיכתו למרעה בהמות בהעדר הגדר.
רבנו זצ"ל קנה בויז'ניץ בנין מפואר ביותר בעיר, אחד מהמפוארים במדינה, עבור פנימיה [אִינְטֶרְנַט] לתלמידי הישיבה, על כך נרחיב את הדיבור בקונטרס לחוד בעזרת השם.
כמו-כן קנה רבנו בנין מפואר עבור "תלמוד-תורה", והביא מגרויסורדיין מלמד מומחה, ועי"כ היה התלמוד תורה לתפארת ברמתו.
את בנין הת"ת הישן שֵכלל לבית "הכנסת אורחים" עבור עניים.
רבנו זצ"ל שמר בהקפדה ובעוז, ברציפות ובתקיפות, על חומת הכשרות בעיר ומינה מפקח קבוע על כל האטליזים. יש לציין, שהקצבים סרו למשמעתו מתוך יראת כבוד.
כשנוסדה תנועת "בית יעקב" העולמית, ע"י הגב' שרה שנירר ע"ה, ייסד גם הוא בי"ס "בית יעקב" לבנות העיר, ובהשפעתו נוסדו בתי ספר "בית יעקב" גם בערים נוספות בבוקובינה וברומניה, ובתי-ספר אלה, חנכו בנות-ישראל לתפארת שהיו אח"כ בבחינת "טופח על מנת להטפיח".
לשם הפעלת בתי הספר הביא מורות מהסמינריון "בית-יעקב" בחוץ לארץ, בחסותו של ד"ר דויטשלנדר זצ"ל.
אירוע מיוחד במינו היה הסיום החגיגי של שנה"ל הראשונה של "בית-יעקב" בעיר, בהשתתפותו הפעילה של רבנו, אשר בהופעתו האצילית ובנאומו חוצב הלהבות, השאיר רושם עמוק ובל ימחה על מאות המשתתפים, אנשים ונשים. נאומו החדיר בהם את חשיבותו החיונית של "בית-יעקב", ומאורע חגיגי זה היה מניע רב עוצמה ודוגמא גם לערים אחרות בהן היו בתי ספר "בית-יעקב".
רבנו הסכים לשכן את "צא"י" בבנין הת"ת החדש.
[ – – – ]
סדר יומו של רבנו התחיל ב-4.00–4.30 לפנות בוקר, בשבתו ללמוד גפ"ת ולכתוב "חידושי תורה". כן ענה לשאלות ציבוריות שהופנו אליו מכל רחבי המדינה, וזאת למרות בריאותו הרופפת. בחדשי הקיץ, היה יושב בשעות מוקדמות אלה על-יד הכניסה לדירתו (שהיתה כעין מרפסת) ולומד וכותב כנ"ל.
כן ידוע על התכתבותו בשו"ת עם גדולי וגאוני ישראל בזמנו.
בבואו ארצה אחרי מלחמת העולם השניה להשתקע בארץ הקודש, בתש"ד, הזכיר פעמים רבות בכאב עמוק את אבדן כתביו בחיד"ת הנ"ל, שכתבם במשך קרוב לשלושים שנה ואשר ירדו לטמיון בשואה.
חלק ניכר מזמנו היה עסוק בדיני-תורה, בהם שיתף את דיין-העיר הגה"צ מוהר"ר ר' דוד שנייבלג זצ"ל. הדיני-תורה היו במישורים שונים ובכל הרבדים של האוכלוסיה בעיר: בין איש לאשתו, בין שכנים, בין סוחרים, בין בעלי-בתים ודייריהם, בין יורשים וכו'. רבנו השתדל מאד גם להשרות שלום ופיוס בין בעלי-הדין בצאתם מישיבות בתי-הדין. חלק מהד"ת היו מקרים של "השגת גבול", לא מתוך זדון, אלא שבגלל שריפת והחרבת הבתים במלחמה לא ידעו לקבוע בדיוק היכן היו הגבולות. לשם כך נוהג היה רבנו לצאת במקרים כאלה למקום הנידון, כדי לראות ולהתרשם במקום בטביעת-עינו, והיה קורא לזה "אויגן שיין".
למקומות אלה הלך בימי שישי, בלכתו לטבול לכבוד שבת-קודש. פסקי הדין שיצאו ממנו ומהדומ"ץ זצ"ל, התבססו על עמקה של הלכה, ובחכמה בתבונה ובתושיה, ונרשמו ע"י הדומ"ץ בפנקס הפסקים.
הדיין זצ"ל גם נתן שיעורים לתלמידי הישיבה בגפ"ת, מדי יום ביומו לפנה"צ ובערב – יור"ד וחושן משפט. מן הראוי לציין כאן, שהדומ"ץ זצ"ל, היה עונה תמיד מתי שפנו אליו, בשאלות כשרות, שבת וכו'. כמו"כ היה הדיין מלמד את "הדף היומי" חמש פעמים בשבוע ב"ויז'ניצער קלויז", בפני קהל רב. בשבתות לימד שם "פרקי אבות" בפני קהל גדול, ותוך כדי לימוד הלהיב את הקהל ליראת-שמים, למוסר, לחינוך הילדים בדרך התורה ולמצוות שבין אדם לחברו.
הדומ"ץ גם ייצג בכבוד ובהופעה אצילית את רבנו (שבגלל בריאותו הרופפת או בגלל טרדות צבור נמנעה לפעמים נסיעתו) במוסדות המדינה ולפני שרים ורבי המדינה, כדי לסכל גזירות על שמירת השבת, והצליח מאד במשימותיו. כמו"כ נאם ובירך את המלך באירועים לאומיים של הממשלה הרומנית, כמו: ימי הולדת המלך, ימי עצמאות, וכו', שאז היו מתאספים ב"ויז'ניצער קלויז" בתי-הספר על תלמידיהם ומוריהם, היהודים וגם שאינם יהודים (כי 95% מהתלמידים היו יהודים).
בחדשי הקיץ, כשרבנו זצ"ל שהה לריפוי ולנופש בקארלסבאד, היה עול הישיבה ותלמידיה רובץ על שכמו של הדומ"ץ, והוא מילא את המשימות במסירות ובאהבה לתלמידים.
כפי שכבר כתבנו לעיל היו בויז'ניץ עשרה בתי-כנסת, מהם כאלה שמקדמת דנא התקיימו בהם שיעורי תורה. באלו שעדיין לא היה בהם שיעורים, הנהיג רבנו זצ"ל "שיעורי תורה" בוקר וערב, ולשם כך שלח אליהם את בחירי תלמידי הישיבה להגיד את השיעורים לפני הבעלי-בתים.
מזהירי שבת
בכל חום נשמתו לחם רבנו שהשבת תישמר בעיר בקפידה, בכל האוכלוסיה היהודית. לשם כך פנה לסוחרים אשר היו להם עניני מסחר בצ'רנוביץ, שלא יסעו לשם ביום שישי בענייני מסחר, כדי שלא יצטרכו לחזור ביום ששי אחה"צ, וזאת מכיון שכשהיתה סערת שלגים שכיסו את פסי-הרכבת, והשלג קפא על הפסים, נשארה הרכבת עומדת בשדות הפתוחים ובמקומות שאין בהם ישוב, ואז נאלצו הסוחרים להגיע לויז'ניץ בליל שבת.
הודות לפנייתו האישית לסוחרים, הפסיקו כמעט כולם לנסוע ברכבת של יום ששי אחה"צ מצ'רנוביץ לויז'ניץ. כשנודע לו שעדיין ישנם יחידים שלא הפסיקו לנסוע כדלעיל, הלך רגלי בליל שבת, מהלך רב מביתו לרכבת בקור עז, בלווי תלמיד או גבאי, ו"בירך" את הבאים ב"גוט שבת", "גוט שבת", "גוט שבת"! …
וכמובן שבסופו של דבר גם אלה הפסיקו לנסוע!
כמו"כ צווה על מנהל בית המרחץ והזיעה לסגור אותם ביום ששי ¾ שעה לפני כניסת השבת, בכדי שהמתרחצים יגיעו לביתם לפני כניסת השבת. כן היה יוצא בערב שבת למספרות, נכנס ומבקש להזדרז ולסיים, כדי למנוע מהספרים ומהלקוחות לחלל את השבת במספרות.
ככל רבני ישראל היה רבנו דורש בשבת הגדול ובשבת-תשובה, בשבת תשובה פירט את אלה שפטורים מלצום בגלל מצב בריאותם, ו"שיעורים" לצמים בשיעורים. בדרשת שבת הגדול פירט את מיני החמץ שאינם ידועים בציבור, כגון: בושם ומי בושם הנעשים מדגנים, משחות מסוימות, וכו'.
בנוסף לכך היה גם קורא לאסיפות דחופות ואקטואליות אם קרו פרצות כלשהם, והקהל היה נענה ובא בהמוניו ושמעו לדבריו תרתי משמע.
תמצית מובחרת מדרשותיו, שהיו גדושות בדברי תורה וחכמה ומושכות את הלבבות בעריבות שבהן, שמורה ב"ה בזכרוני ועוד יפורסמו בע"ה.
כשהתאספו בעלי המלאכה שבעיר לייסד את "אגודת בעלי המלאכה" (האנד-ווערקער פראיין), הוזמן רבנו לכבד בנוכחותו את האירוע ונענה להזמנתם.
כשנתבקש לתת ברכתו לייסוד הנ"ל, בירך אותם בהצלחה, ובנאומו הרים קרנם וגם את הרגשתם שהם שווים בשווים עם בעלי המקצועות החופשיים. ואמר בין היתר:
"אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו'. שני דברים אלה – יראת ה' ויגיע כפים, הם הבסיס לחיים בדרך התורה".
בהמשך דבריו אמר: בודאי יהיו לכם "סטאטוטין" [תקנות] מי ראוי להיות חבר באגודה זו, ברם יש כבר "סטאטוטין" ש"עוּבּדוּ" ע"י הקב"ה בעצמו, ודוד המלך בתהלים ט"ו מפרטם: "מי יגור באהלך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו… לא עשה לרעהו רעה ואת יראי ה' יכבד… עושה אלה לא ימוט לעולם".
וכן אמר: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים כ"ב), וגדולה מלאכה מזכות אבות (בראשית רבה)".
אח"כ הזכיר כדוגמא עשרה מתנאים ואמוראים שהרויחו לחמם כיגיעי כפים. והם: הלל הזקן היה חוטב עצים (יומא ע"ה), שמאי היה בנאי (שבת ל"א), ר' יוסי בן חלפתא היה מעבד עורות (שבת מ"ט), ר' יהושע שנבחר לנשיא היה נפח (ברכות כ"ח), ר' נחוניא היה חופר שיחין (שקלים פ"ח), ר' חנינא ורב אושעיא היו תופרי נעלים (פסחים ק"ג), ר' יוחנן הסנדלר (אבות פ"ד), ר' יצחק נפחא (חולין ק'), רב אדא הבולאה היה רועה בהמות בשכר (ב"מ ד"ג), ר' יהודה היה נחתום (ב"ב קל"ג).
וסיים:
גם בעלי מקצוע חופשי וגם יגיעי כפים (בעלי מלאכה), חייבים לכבד את חבריהם ולכבד אלה את אלה, ושלא תהיה ביניהם קנאה, שנאה ותחרות, המחריבות את חיי אדם ומשפחתו. עלינו לדעת שברכת ה' היא תעשיר (משלי). גם הזכיר להם איסור שעטנז, ואת חובתם לבצע את עבודתם ביושר, ושלא לעבוד בימי ששי אחה"צ מאוחר.
על פני כל השומעים נראתה תחושה של שביעות רצון, ובגמר נאומו נגשו כולם להודות לו. רבנו לחץ ידי כל אחד ואחד בתוספת ברכה, וזכורני שקידוש ה' היה גדול מאד!
עוזר דלים
בכל חורף דאג לאספקת עצי הסקה לנצרכים, ולכן ארגן עסקנים שיטפלו בדבר ועזר להם להשיג הכספים. הוא נהג בזה ברוח הדברים הנאמרים במסכת גיטין נ"ו: "ושבחוהו רבנן למי שדואג לדציבא (עצים)".
במסירות נפש נדירה ומופלאה התמסר לנושא "קמחא דפסחא" לעניי העיר. למרות חולשתו ובריאותו הרופפת, התחיל מיד אחרי פורים בביקורים אצל רוב תושבי העיר, כדי לאסוף מעות לקמחא דפסחא לעניים. גם מזג אויר סוער וקר ביותר ודרכים מושלגות, שבקושי אפשר הי' לפלס בהן נתיב להליכה ברגל, לא מנעו אותו ממצוה קדושה וחשובה זו, מדי יום ביומו, שעות רבות בכל יום. בכח מסירותו ודביקותו במשימה החשובה הצליח לאסוף סכומים נכבדים ולחלקם לנצרכים, שיוכלו גם הם להכין צרכי החג. את כל התורמים ברך בחמימות ב"פסח כשר ושמח".
במשך ימות השנה, דאג גם לאנשים חולים ומרותקים, קשישים וגלמודים, ושלח אליהם בחורים מהישיבה (לפי תורנות), ללון איתם ולסעדם.
כמו"כ סייע רבות לשד"רים, וגם לאנשים פרטיים שבאו לאסוף תרומות למטרות שונות, כמו קיום משפחות ברוכות ילדים, הכנסת כלה, וכדו'.
הואיל וויז'ניץ היתה עיר גבול בין פולין ובוקובינה (נהר הצ'רמוש הפריד ביניהן), הבריחו יהודים את הגבול למטרות עזרה וסיוע. תעודת המעבר הרשמית לשהיה "פשעפיסקה" במקום, ניתנה ל-5 ימים בלבד. מובן מאליו שמשך השהיה הזו לא הספיקה למען אסוף כספים, והם נאלצו לשהות בבוקובינה שבועות רבים, לכן היו צריכים לשוב אח"כ לפולין בדרכים קשות ולא חוקיות. לשם כך, שילם רבנו סכומים גדולים ל"מבריחים מקצועיים", שהעבירו את האנשים את הנהר על כתפיהם בלילות. פעולה זו היתה מסוכנת גם עבורו אילו היה נתפס, אבל גם בזה נהג כמו בכל ימי חייו, להסתכן עבור עזרה וסיוע לזולת.

לאור כל האמור לעיל, נוכל לסיים במה שפתחנו, שאכן הי' רבנו זצ"ל, בד בבד עם היותו רב העיר ויז'ניץ, גם אב נאמן ומסור לעיר, שנהג נשיאותו ברמה ובדרכי נועם כאחת, ושילב תדיר את הדאגה לכל יהודי העיר וסביבתה הן ברוחניות והן בגשמיות, והכל מתוך הארת פנים ובאצילות, ובאהבה רבה לכל אחד ואחד.

תם ולא נשלם… (קרדיט: אתר יהודי בוקבינה).

בטעמשוואר

סידור קידושין בטעמשוואר

---

[1] לפי גרסה ששמעתי מיודעי דבר מבין חסידי ויז'ניץ, הרי שאת שעון הזהב מכר עבור הצלת אחותו הצדקנית, הרבנית העניא פרידמאן מבאיאן טשערנוביץ, שלמרבה היגון טבעה במסע בריחתה באוניית "מפקורה", ועל אודותיה ועל גורל בעלה הרה"ק מבאיאן, ובכלל על קורות האונייה "מפקורה", ביריעה נפרדת בעז"ה.