עולם השמחה של מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל
מאת: הרב דוד אברהם מנדלבוים בן לאאמו"ר הגה"ח רבי משה מאיר זצ"ל – תלמיד ישיבת חכמי לובלין
מסכתא דרבינו מאיר שפירא מלובלין, שבעים פנים לה, נושאים וסעיפים שונים המקיפים את כל חלקי היהדות ועבודת ה', ונוגעים לכל אחד ואחד מאיתנו, כי אכן היה רבינו איש האשכולות שהכל היה בו.
רבי מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת 'חכמי לובלין', נושא בידיו ספר תורה זעיר
במשך השנים הצטברו אצלי הרבה אפיזודות מופלאות הקשורות לכוח הנגינה והשמחה של רבינו, שהשתמש בו בכל כך הרבה הזדמנויות, להפריח רוח חיים בעצמו ובכל הסובבים אותו, להשכיח קשיים ובעיות, לגרום למצב רוח קשה להירגע, ולהמשיך באופן מדהים בעבודת הקודש ובעשייה המופלאה שלו.
רבינו עצמו שידע את כוחו בעבודת השירה והנגינה, היה מגלה טפח, ומספר לתלמידיו בישיבה, איך בכוח השירה והזמרה התגבר על קשיים עצומים בזמנים שהיו קשים ביותר מבחינתו.
הגדרה נפלאה לנגינתו ושירתו של רבינו, אנו מוצאים בשורות שהעלה על הכתב תלמידו של רבינו, הסופר המחונן רבי ישראל דב איצינגר הי"ד מלודז' (בעתון "דאס אידישע טאגבלאט" בגליון השלושים לפטירת רבינו זצ"ל – תחת השם הספרותי: אלתר שנור) ואלו דבריו:
ניגונו של הרב מלובלין, או יותר נכון, הניגון ששמו: הרב מלובלין – היצירה הסימפונית הנפלאה ביותר של היהדות החרדית בדורנו.
הניגון היה ילד-שעשועיו. יסוריו המופלגים בהיותו נע-ונד, כל סאת צרותיו, הכל מצא אצלו פורקן בנגינה.
הוא היה איש שכולו נגינה, או יותר נכון: הניגון עצמו…
הריקוד הראשון על מגרש ישיבת חכמי לובלין
נהירנא, לפני כשלושים שנה, כששהיתי במונטריאול במחיצתו של תלמידו הגדול של רבינו הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל, גילה הגר"פ לאזני, כי בבית אבות יהודי במונטריאול, מתגורר ישיש, בנו של הנדיב המפורסם רבי שמואל אייכנבוים הי"ד, מגדולי עשירי יהודי פולין ומראשי קהילת לובלין המעטירה, אשר נתן לרבינו במתנה את המגרש הענק עליו נבנתה הישיבה הגדולה, והגר"פ זצ"ל הוסיף ואמר לי כממתיק סוד: כדאי ללכת אליו, יש מה לשמוע…
הלכתי יחד עם ידידי, הרה"ח ר' שלמה בסר שיחי' לבית האבות, ונכנסנו אל הישיש, רבי שמחה מאיר ז"ל, וביקשנו לשמוע מפיו משהו על רבינו.
הישיש התעורר לחיים, והחל לתאר סעודת מלוה מלכא שהתקיימה בעיר לובלין אי-שם בשנים תרפ"א-ב', רבינו הזדמן אז לעיר לובלין והוזמן לסעודת מלוה מלכא אצל אביו, רבי שמואל זצ"ל.
רבינו שכבר החליט אז על בנין ישיבה מרכזית וגדולה לטובי הבחורים, הגיע למעונו של רבי שמואל כשהוא מלווה בקבוצת עסקנים ותלמידים, רבינו שטח את תוכניותיו לפני רבי שמואל וביקש את עזרתו, ולהפתעתו, סיפר לו אז רבי שמואל על כך, שרכש בשעתו מגרש גדול במרכז לובלין, והוא מוכן לתת לו את המגרש על מנת להקים עליו את הישיבה.
רבינו התרגש בצורה בלתי רגילה, והביע את רצונו לצאת כעת, באישון לילה, עם תום הסעודה, ולראות את המגרש הריק. כשהגיעה כל הפמליא למגרש הריק, פתח רבינו בריקוד סוער, וסחף עמו את כל הנוכחים לריקוד שארך זמן ממושך וגרם להתרגשות בלתי רגילה לכולם.
ולפתע, המשיך הישיש רבי שמחה מאיר ז"ל בתיאורו החי, התכופף רבינו, היטה אזנו אל הקרקע כאילו הוא שומע איזה דבר, קם ופנה לרבי שמואל אייכנבוים זצ"ל ושאלו בקול גדול:
"ר' שמואל, האם הנך שומע את קול התורה שבוקע כבר כעת מן המקום הקדוש הזה"…
הישיש ר' שמחה מאיר ז"ל התייפח כשסיים את הסיפור, הוא הספיק רק לומר, שנדמה לו, שסיפור זה היה רק אתמול…
כשקולו מרוגש ומרוסק אומר הישיש חצאי מילים: אינכם מבינים איזה רושם עצום עשה הריקוד של רבינו שם על הנוכחים, בריקוד זה נפתחה הדלת להקמת מבצר התורה הענקי לדורות עולם "ישיבת חכמי לובלין"….
המונים משתתפים במעמד חנוכת הבית של ישיבת חכמי לובלין
***
סיפר כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א ("קשר איתן" – גליון 64 ע' 23):
כאשר כ"ק אדמו"ר בעל ה"אמרי חיים" מויזניץ זצ"ל נסע לארה"ב בשנת תש"ט-תש"י, לגייס כספים לבניית שיכון ויזניץ, רבים לא השכילו לזכות להרים נדבת לבם ולסייע לצדיק זה להגשים את חזונו הנפלא, להקים שם ושארית למלכות בית ויזניץ ששתתה את כוס התרעלה בשנות האימה וכל בית תפארתה נגדע ונכרת בחמת המציק.
באחת הפעמים שרבנו ה'אמרי חיים' עמד על מדרגות ארון הקודש באחד מבתי המדרשות בארה"ב, וניסה לשכנע את הקהל לתרום עבור מפעל חייו הכביר, אך משום מה אף אחד לא נענה לקריאתו הנרגשת, חוץ מאשה אחת שעמדה בעזרת נשים ואמרה שהיא נותנת לרבי [תו דאלרס…] שני דולרים… כששב רבנו לבית האכסניה, היה שבור מאד בנפשו על הביזיונות שעבר והתקשה למצוא מנוח ומרגוע.
בעל האכסניה שניסה לעודד את רבנו, כיבד את רבנו להתאכסן בחדר בו שהה הגר"מ שפירא בשנת תרפ"ז, עת הגיע לעשות למען ישיבתו הק' בלובלין. בעל המלון אף סיפר לרבנו, שגם רבי מאיר שפירא נחל אז ביזיונות קשים ומרים מצד הקמצנים של ארה"ב, שלא הכירו במפעלו הכביר לעולם התורה.
באחת הפעמים, עמד רבי מאיר שפירא וביקש מהקהל לסייע לו, אך אף לא אחד קם ממקומו, חזר הגר"מ שפירא לבית המלון עם לב נשבר ונדכה מהמצב, והתהלך כאן בפרוזדור אנה ואנה אחוז שרעפים, ותוך כדי הילוכו פיזם בהתרגשות רבה את ניגונו המפורסם 'אם אמרתי מטה רגלי חסדך ד' יסעדני'. וכך היה הולך ומשורר ברגש ובדביקות, עד שפעלו רגשותיו העזים את פעולתם, ומכל עבר יצאו יהודים מחדריהם והושיטו לו תרומות נכבדות.
למשמע הדברים, התלהב רבנו הק' ה'אמרי חיים' זי"ע ואמר, כי זכות זו של מסירות נפש למען החזקת התורה בכל מחיר, היא היא שעמדה לו לרבי מאיר שפירא לייסד את תקנתו הקדושה ללימוד ה'דף היומי', והיא שעמדה לו שתהפוך תקנה זו לנחלת כלל ישראל בכל אתר ואתר, כאשר אלפי בני ישראל הולכים לאורו דבר יום ביומו, וזכות הרבים תלויה בו.
***
בהקשר לניגון "אם אמרתי" וכו' שחיבר רבינו זצ"ל בהזדמנות מעיקה זו, כותב תלמידו המובהק, הגאון רבי אלימלך אשכנזי זצ"ל בספרו "גנזי המלך" (עמוד תמ"ט הערה צ"ג):
הניגון הנ"ל יש לו ב' תנועות, והתנועה הראשונה חיבר כשהיה בצרה ולא היה לו לשלם השכר למלון, ואח"כ כשמזלו האיר לו, הוא חיבר את התנועה השניה שהיא מעוררת לשמחה ע"כ.
ומביא בספר שיח זקנים (חלק ו' ע' שסא) מה ששמע מרבי יואל רייצער שיחי' ששמע בעצמו מהגאון מטשעבין זצ"ל שסיפר:
פעם אחת כשהיה להגאון ר' מאיר שפירא זמנים קשים (היו לו חובות עצומות) וישבנו בסעודת מלוה מלכה, ונכנס, וזימר זמירות, והגביה את המסובים בשמחה כזו, הפלאתי אותו מאוד, איך ביכולתו כזה [ער איז געקומען א קום אריין, און ער האט אנגעהויבן צו זינגער, ער האט אויפגעהויבן דעס עולם, מיט אזא שמחה, איך האב אים באוואנדערט, ווי אזוי קען ער דאס]. ומסיים שם: ואמר לי רבי יואל, שהגאון מטשעבין אהב למאד את הגאון הנ"ל ע"כ.
על כוח השמחה של רבינו ומאמציו לשמח אנשים בכוחו זה מביא הגרי"מ שארר שיחי' בספרו מגדל אור (ע' כב) ששמע מאביו הגאון רבי גדלי' שארר זצ"ל, שזכר בעת שהגיע רבינו לארה"ב לגיוס כספים עבור ישיבתו הק', ויחד עם רבינו הגיע מזכירו רבי משה שצרנסקי ז"ל, וביום שמחת תורה נחלה המזכיר הנ"ל ולא הי' ביכלתו לילך להקפות, וכשבא רבינו אל האכסניא, ראה והנה מזכירו הנ"ל נעצב מאד, בהיותו במדינה זרה בלי מיודעים ומכרים ובפרט שאינו בקו הבריאות, אז אמר לפניו רבינו ז"ל "אתה הראת" בקול רם כמו בביהכ"נ – ורקד לפניו הקפות כדי לשמחו בשמחת היום ע"כ.
סיום הש"ס הראשון – ט"ו בשבט תרצ"א
שיר מופלא מושר בהתרגשות בכל קהלות ישראל, ומילות השיר מרגשות מאוד:
כַּד יַתבִין יִשֹרָאֵל וְעַסְקִין בְּשִֹמְחַת הַתּוֹרָה,
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵר לְפָמַלְיָא דִּילֵהּ:
חֲזוּ, חֲזוּ בָּנֵי חֲבִיבַי!
דְּמִשְׁתַכְּחִין בְּצָרָה דִילְהוֹן וְעָסְקִין בְּשִׂמְחָתָא דִּילִי
מילים דומים למלותיו המופלאים של השיר עם מסר וניסוח דומים להפליא אנו מוצאים בזוה"ק (חלק ג' ויקרא דף כ"ב א) ע"ש, אך הם שלא בדיוק, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א שנשאל על מקור המילים, הראה את דברי הגר"א המובאים בסוף ספר "באר אברהם" פירוש על ספר תהלים מרבי אברהם בנו של הגר"א (וילנא תרמ"ז) תחת הכותרת: סדר שמחת בית השואבה שעשה ונהג הגר"א, ושם מובאים המילים:
"כשאתם עוסקין בשמחת בית השואבה, מכנס הקב"ה לכל פמליא דיליה ואומר, ראו בנים חביבים שיש לי, דשבקין צערא דידהו ועסקין בדידי, מיד מתמלא רחמים על ישראל" עכ"ל.
המסורת המקובלת בעולם התורה והחסידות היא, שבלילה שלפני סיום הש"ס הראשון שנערך בלובלין, ישב רבינו בחדרו בישיבה בלובלין והלחין את הלחן המפורסם על המילים המופלאים האלה, לחן שהפך להיות ניגון עממי אשר כל כלל ישראל שר אותו, ובכל מקום אשר תפנו בחג מתן תורה תשמעו את בני ציון היקרים מפז מפזזים ומרקדים:
"חזו חזו, בני, בני, בני חביבי"…
ועידות "אגודת ישראל"
רעד עבר בלבבות אלפי ישראל, כאשר עלה מורינו רבי יצחק מאיר הכהן לוין זצ"ל, נשיא "אגודת ישראל" בפולין, להספיד את רבינו זצ"ל בעת שהובא ארונו למנוחת עולם בירושלים באלול תשי"ח.
בתוך דבריו אמר מוהרי"מ זצ"ל:
לא נשכח לעולם את מידת התקשרותו בכל לבו ונשמתו ברעיון אגודת ישראל ואת מידת פעליו למענה. במיוחד הפיח והחדיר באגודת ישראל את רוח לימוד התורה, את השירה ואת הזמרה, את השמחה, ההתלהבות והבטחון העצמי, במאבקנו למען רעיוננו! הוא היה אדם מלא שמחה בכל ימיו ועד יומו האחרון, ובכל עת צרה ידע לפסוק את פסוקו, כגון "גם זה יעבור". לאחר כל אסיפה רגיל היה לרדת ישר מהבמה אל תוך הקהל וסחף את הקהל כולו לריקוד ושמחה. הוא לימד אותנו לשיר ולשמוח ושרשרת של שירים בפיו: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, אשרי אדם עוז לו בך", או "עוצו עצה ותופר דבר דבר ולא יקום כי עמנו א-ל", או "וטהר לבנו לעבדך באמת" או "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ולכל שיר מנגינה חדשה משלו. אם נשאר משהו משירים אלה ומשמחה זו כיום, הרי זה מאז החדיר הוא את השמחה באגודת ישראל. כמה חבל שכל זה נפסק…
(ספר "אמרי דעת" ח"ב ע' שנה)
עצרת התחזקות לאחר פטירת רבי מאיר שפירא מלובלין (בתמונה נראים – מימין לשמאל: הרב יוסף משה הייבער – ראש הקהל דקאליש, הרב העשיל שצ'רנסקי, הרב יוסף קניגסברג, הרב יצחק מאיר לוין, הרב יעקב טראקנהיים, ר' אליהו מאזור. בשורה הקדמית השלישי מימין: אהרן לעבווהל ואחריו הבחורים לייבלה גפן, שמריל פינסטרבוש, חיים לייבוש ברגלס, אהרן הלר, והרב אליעזר גרשון פרידנזון.)
"ישיבת חכמי לובלין"
נעבור כאן לישיבת חכמי לובלין, יצירתו הענקית של רבינו זצ"ל.
תלמידי הישיבה "חכמי לובלין", זכרו וחיו עד יומם האחרון את השמחה שהפיץ רבינו סביבו בכוח הנגינה המופלא שבו חונן, ובזכרוני עולה שיחה עם תלמיד יח"ל, הרה"ח הישיש ר' מיכאל טננבוים ז"ל מניו-יורק בתקופה שכבר הי' מלופף בכאבים ויסורים ומרותק לכסא גלגלים, אך כאשר עלה על השולחן זכרו של רבינו, שכח ר' מיכאל מכל מצבו הקשה, סיפר ממנו ומהישיבה זכרונות, ושר בעליצות את הניגונים שזכר מרבינו, וראו במוחש, כיצד נגוניו של רבינו השיבו את נפשו גם שישים ושבעים שנה אחרי ששמעו ממנו, כוח מופלא ביותר…
סיפר תלמידו הגדול של רבינו, הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל ממונטריאול סיפור אופייני לרבינו, סיפר הגר"פ, שפעם דיבר עם מהר"ם שפירא בדברי תורה, בצד עמד בחור א' ושר ניגון.
מהר"ם שפירא העיר לאותו בחור: אם הייתי יודע את הניגון הזה, הייתי שר את זה כל היום. התלמיד הגר"פ התפלא על הדברים:
מהר"ם שפירא אמר לו: אתה לא מבין מהו כח הניגון…
כמה וכמה פעמים שמעתי את תלמיד הישיבה, כ"ק אדמו"ר מוהר"א מסטריקוב זצ"ל כשהוא מנגן לעצמו בתנועות בפיו ובעזרת ידיו הקדושות את הלחן שחיבר רבינו על הפסוק בסופה של מגילת קהלת (יב, יג): "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". עם הוספה בלשון האידיש "ווייל דאס איז דער גאנצער מענטש, עס איז נישט דא מערער פון דעם", וכך התבטא האדמו"ר פעם: "ב"ה אני זוכר את כל תנועותיו של הרב דלובלין הן בתפילותיו הן בלימודיו, והן בזמירותיו".
וכאשר ביקר כ"ק האדמו"ר מויזניץ בעל ישועות משה זצ"ל (בחודש ניסן תשנ"ד) אצל כ"ק האדמו"ר מוהר"א מסטריקוב, חזר בפניו האדמו"ר את ניגונו של מהר"ם שפירא, כשהוא מטעים את סיום המילים בניגונו של רבינו:
"דאס איז דער גאנצע מענטש, אין חוץ מזה"…
עשרות יהודים, ביניהם רבים מתלמידי ישיבת חכמי לובלין בפולין, נאספים לשמוע את שיעורו של רבי מאיר שפירא, שנמסר בפעם הראשונה בבנין החדש של הישיבה
שבתות ומועדים בישיבה
תלמיד הישיבה, הרה"ח ר' מאיר לאמט ז"ל מסמבור מספר על תפילותיו של רבינו בליל שבת לפני העמוד ואלו דבריו:
"את השבתות והימים טובים שעברו עלינו במחיצתו של הרב מתוך התרוממות הנפש בצורה עילאית, בלתי ניתן לתיאור עלי גליון, היה זה ממש מעין עולם הבא מכניסת השבת ועד לאחר סעודת מלווה מלכה.
"עם רדת צללי בין הערביים בפניא דמעלי שבתא, היו פני רבינו שנשמתו נחצבה מעולם השירה משתנים. בבת אחת היה מתנער מכל טרדות החולין על טהרת הקודש של החזקת הישיבה, ויחד עם התלמידים שעיטרוהו כנסיכים, היה מתעלה לעולמות וספירות עליונות של רגשי כסופין טמירים ונעלים לנועם זיו השבת וצוף עינוגיה הקדושים".
"הרב היה ניגש לעמוד לתפלת מנחה, כשבבת אחת התפרצה ממנו הזעקה 'הודו לה' כי טוב' ואז היה ניתן לחוש את הקדושה בידים, באחת הפעמים גילה לנו כי הוא ניגש למנחה היות והוא נכדו של הרה"ק מקוריץ זי"ע שהיה נוהג להתפלל בליל שבת עטוף בטלית, וכדי לשמר על מנהגו היה ניגש לעמוד אף הוא מעוטף בטלית".
"לאחר מכן היה יושב עמנו בסעודות השבת, לרגע היה פותח בשיר רווי געגועים וערגה כשעמו נסחפו כל הבחורים בניגון צובט הלב, ובבת אחת היה עובר לניגון שמחה סוער של שבח ושירה להשי"ת. מקהלת הבחורים שרה ביחד את הזמירות, התחילו בניגון צנוע, והניגון והזמרה הלכו הלוך וחזק, הלוך וגבר עד שהפכו לניגון של סער והתלהבות. ולבסוף הסתיימה השירה בריקוד סוחף וסוער בהתלהבות מתוך דבקות עצומה במשך זמן רב ללא עייפות".
בהקשר לתפילותיו של רבינו לפני התיבה תסופר העובדה דלהלן שמביא תלמידו המובהק הגאון רבי אלימלך אשכנזי זצ"ל בספרו גנזי המלך (ע' תמב):
שמעתי ממורי הרב זצ"ל, שבהיותו עוד אב"ד סאניק, נסע לעיר הבירה וויען להסתופף בצל רבו הרה"ק רבי ישראל מטשארטקוב זצ"ל בשבת בראשית, והרה"ק כיבדו מאוד, ואמר שיכבדו את הסאניקער רב לברך 'ברכת החודש', כי הרי הרה"ק היה מתפלל בחדרו, ואח"כ כיבדו להתפלל מוסף לפני התיבה, ואחר התפילה כשעברו לומר 'שבתא טבא' אמר לו הרה"ק: יישר כח, נהניתי מאד מתפילתכם.
אח"כ הזמינו לקידושא רבא, שהיה כבוד גדול מאוד בחצר הקודש בטשארטקוב וחזון בלתי נפרץ, ובעת הקידוש חזר שוב הרה"ק לדבר אודות תפילתו, אמר לו הלובלינער רב, אני רואה שהרבי מדבר אודות תפילתי, הלא אני נכד מהרה"ק רבי פנחס מקאריץ, אולי כוונת הרבי שאמשיך דרך אבותי במלאכת שמים, ואפסיק עבודתי בהרבצת התורה.
ענה לו הרה"ק אספר לכם מעשה שהי', בעיר זאלקאווא התגורר גאון מפורסם רבי יוסף [שנקרא ר' יוסף סאלקאווא'ער, בעמח"ס יד יוסף עמ"ס בבא מציעא ועל שו"ע יו"ד] והרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע הגיע באמצע נדודיו בשנות גלותו לזאלקאווא ורצה להכיר את רבי יוסף, ונכנס לבית מדרשו בעת שלמד עם תלמידיו ונתיישב שם בצד, אחר השיעור ניגש הרבי ר' זושא אל רבי יוסף, ואמר לו יישר כח נהניתי מאד מהשיעור, אמר לו אתם נהניתם מהשיעור, ואני נהניתי מצורתכם, כי אני רואה עליכם נשיאות חן, על כן אנא אמרו לי מאין אתם, ענה לו אני נע ונד בארץ, שאל לו רבי יוסף, האם הנכם יכולים ללמוד, ענה לו הרבי ר' זושא: לא, אבל היות שראה עליו שאיש קדוש הוא התחיל להפציר שיגלה לו מיהו, עד שענה לו הרבי ר' זושא "אני יכול להתפלל מעט", אמר לו א"כ אני רוצה לשמוע וללמוד מכם האיך להתפלל, ואני אלמד אתכם איך ללמוד, ונכנסו לחדר מיוחד והתחיל הרבי ר' זושא ללמוד עמו בעניני התפילה, ורבי יוסף התחיל להרגיש אור גדול בוהק לנגד עיניו ויחרד חרדה גדולה, והרגיש שאינו יכול לסבול את האור הגדול ההוא, ונענה ואמר להרבי ר' זושא: אני רואה שזה אינו בשבילי, אז תשארו אתם בתפילתכם, ואני אמשיך בלימודי.
סיים הטשארטקובער רבי – סאניקער רב, איר זענט באשאפן געווארן צו מרביץ תורה זיין, מחנך זיין אידישע דורות, אידישע קינדער, בלייבט איר ביי אייערן, און לאזט איבער די קאריצער רבי'סטעווע [הרב מסאנוק, אתם נוצרתם כדי להרביץ תורה ולחנך דורות לתורה ויהדות, תישארו ותדבקו במטרה זו ואל תתעסקו כעת במורשת קוריץ].
בסעודת ליל שבת הפליא רבינו בזמירותיו וכפי שכבר הבאנו לעיל, ונצטט ממאמרו של רבי מאיר גשורי ז"ל על הנדפס בספר על מהר"מ שפירא של הוצאת נצח (ע' 261):
בלילי שבתות נהג לפתוח ב"אשת חיל" בהתלהבות עצומה, כדרכו, ובניגון מושך לב, עד שפניו היו כשלהבת. בכל שבת היה נוהג לזמר גם את שירו של רבי אברהם אבן-עזרא: "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי", ובכל שבת היה מזמר את החרוז האחרון בנוסח משלו: "אזלת ידינו ותש כוחנו ובת-קול תנחמנו עוד אביכם חי"
(ויצוין בזה דבר פלא, שבשבת קודש האחרונה לחיי רבינו, פר' נח תרצ"ד, לא זימר רבינו את הקטע הנ"ל: אזלת ידינו… עוד אביכם חי. והיה לפלא).
[סיפור מדהים סיפר ניצול השואה, הרה"ח ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל מבני-ברק (ספר "אלה שלא נכנעו" לר"מ פראגר ז"ל ח"ב ע' עו):
אבא הי"ד לימד אותי לשיר בכל עת צרה ומצוקה. והשיר הזה, שלמדתי מפיו, הפך אחר-כך למין הימנון של הגיטו כולו. אמרו שדברי השיר חוברו על-ידי רבי מאיר שפירא, הרב מלובלין. כי הרב מלובלין, בהתעטף עליו נפשו, הוסיף בית אחרון לשירו הידוע של רבי אברהם אבן עזרא: "א-ל אחד בראנו". ואכן בית חדש זה התאים במלואו בדיוק למצבנו בגיטו, ולכן דבקו בנו כל-כך המלים עם הניגון:
"אזלת ידנו,
ותש כוחנו –
ובת-קול תנחמנו:
עוד אביכם חי! – –
וכך חיינו בגיטו עם הניגונים ועם התחזקות האמונה. עכ"ד]
בליל ש"ק בסעודת השבת, היה התלמיד הקרוב לרבינו, הגאון רבי ישראל אברהם שטיין זצ"ל (תלמידו של האהבת ישראל מויזניץ זצ"ל) שר ניגון "י-ה רבון עולם" בנוסח ויז'ניץ, ורבינו מאוד נהנה מזמרתו והתרגש ממנה, ולפעמים הי' מבקש ממנו לשיר פעמיים ושלוש.
ומובא בספר "איש על העדה" (ע' נד) שכאשר שהה רבינו במחיצת הק' אדמו"ר בעל ה"אהבת ישראל" זצ"ל בש"ק, ושמע את הס"ק שר את המזמור "י-ה רבון", אמר רבינו לאדמו"ר זצ"ל בהלצה, "איך האב אַ בחור וואס הייסט ישראל אברהם, דער רבי מאכט איהם פונקטליך נאך" [יש לי תלמיד א' ושמו ישראל אברהם, והוא שר בדיוק כמוכם…]
תלמיד רבינו, הגאון רבי מרדכי פוגלמן ז"ל, רבה של קטוביץ ואח"כ רבה של קרית מוצקין, מתאר את שלחן השבת קודש אצל רבינו בישיבת חכמי לובלין, ואלו דבריו:
קבוצת תלמידים שימשה כ'מקהלה' של הישיבה. על 'מקהלה' זו היה לנווט את השירה בשבתות בתפילות ובסעודת השבת ולפתוח בזמירות ובניגונים: "מקהלת התלמידים, כותב הרב פוגלמן, פתחה בניגון צנוע, והזמרה הלכה הלוך וחזוק, הלוך והתגבר, כשקולו של רבינו עולה על כולם… עד שעלה ניגון סוער, מלא התלהבות, שסחף את כל המסובים… השירה נסתיימה בריקוד נלהב של כל התלמידים יחד עם רבינו, הריקוד נמשך שעה ושעתיים, והניגון של 'וטהר לבנו לעבדך באמת' הלך וגבר עם ההתלהבות הגוברת והולכת: 'וטהר לבנו… וטהר… וטהר…' הכל היו אחוזים דביקות עצומה, שרשרת הרוקדים הולכת ומתהדקת: 'לעבדך… לעבדך באמת…'.
"כך מוסיפים לשיר ולרקוד ללא עייפות. והשיר אינו בבחינת אותיות פורחות גרידא. כאן רואים ומרגישים בחוש את השאיפה לטהרה, את הרצון לעבודת ד' תמה, את הגעגועים לתורת אמת…".
ראש השנה במחיצת חסידי ברסלב
ידועים הדברים, שהקיבוץ המפורסם של חסידי ברסלב, התקיים בבית המדרש הגדול של "ישיבת חכמי לובלין" בשנים האחרונות לפני פרוץ השואה.
רבינו עצמו התפלל גם עמהם ולא בבית הכנסת העירוני כפי שהתבקש מרבנות העיר בה החזיק, והוא גם עבר לפני העמוד לתפילת מעריב ליל ראש השנה.
ושמעתי בשעתו מרבי יצחק מאיר קורמן ז"ל שהתפלל בישיבה אז, שתפילותיו של רבינו היו מרעידות את הלבבות באופן בלתי יאומן, וחסידי ברסלב שרגילים בתפילה שכולה שלהבת קודש, לא ידעו את נפשם מרוב התרוממות הרוח שגרמה להם תפילת רבינו.
לאחר מכן ישב רבינו לסעודת החג עם המוני חסידי ברסלב, כשהוא מנעים בזמירותיו ושירות הקודש שלו את כל מהלך הסעודה.
והנה ניגש החסיד הישיש רבי בן ציון אפטר ז"ל (אשר רבינו חיבבו ואהבו בצורה מיוחדת והעיד תלמיד הישיבה הרה"ח ר' יהודה מאיר אברמוביץ ע"ה, שרבינו שלח אותו בעצמו פעם בערב ר"ה להזכיר אותו אצל רבי בן ציון אפטר ז"ל – (ראה "ניצוצות", אדר תשע"ט ע' 32) ומתחיל לשיר את המנגינה הברסלבאית הידועה על הפסוק "עמך ה' ידכאו", (המיוחסת אצלהם לזקנו של רבינו, הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל). המנגינה מרטיטה את נימי הלב, התלמידים מתייפחים בבכי, גם עיני רבינו זולגות דמעות כמים, ואז לפתע קם רבינו, מושיט ידו לרבי בן ציון ומתחיל לרקוד עמו, הקהל מקיף אותם במעגלים סוערים, רוקדים ובוכים… מתייפחים ומבקשים מהשי"ת שיוציא כבר את "שכינתא מגלותא" אך רוקדים, שמחים ובוכים… כשעתיים אורך הריקוד המרגש, אך הציבור לא נחים לזמן ולשעון, רוקדים ורוקדים… ("ניצוצות" גליון 23 ע' 138).
ליל יום הכיפורים
כותב תלמידו של רבינו, רבי ישראל דוד איצינגר הי"ד (בשמו הספרותי: אלתר שנור):
"בליל יום-כפור, כבר מאוחר מאד בלילה. באולם הישיבה הגדול של יח"ל יושבים מספר בחורים, לומדים, משוחחים בחסידות, ומתפלפלים ביניהם. חלק מנמנם על גבי הסטנדרים. והנה –
בפתח עומד הרב זצ"ל, עטוף בטלית וקיטל, וקולו, קול-הלביא, רועם:
– ל-ה-ת-ו-ד-ע – – –
הכל נשארים יושבים כרתוקים למקומותיהם; אולם אין הרב חפץ בזאת, ומיד משתלהב ריקוד בן שעתיים… מכל החדרים באים הבחורים בחפזה… הריקוד גובר עם ההתלהבות… הרב לוהט כולו… נעלמת הרצינות החמורה של יום-כיפור… הכל שמחים, קורנים, בשירתם הקדושה: 'להתודע ולהגלות כי הוא מלך על כל הארץ'. לאחר כל זאת פתח עוד הרב באמירת דברי תורה על הפיוט המושר. מובן – שעל שינה כבר לא חשב אף אחד…"
הפטירה
וכאשר חי רבינו, חיי שמחה ונגינה, כך היתה פטירתו הפתאומית עטופה בצעיף פלא של שמחה וריקודים, ולמי שעוקב אחרי השתלשלות הענינים, הרי הם בבחינת "לא יאומן כי יסופר", וכל השתלשלות הענין היא סתומה, לא מובנת ולא תובן לעולם.
תלמיד רבינו, הגאון רבי ישראל אברהם שטיין ז"ל מספר בספרו "איש על העדה" (עמוד נ"ט) כי בשלהי חודש תשרי, בו היה ניכרת על רבינו מתיחות גדולה וראו שמוטרד מאוד ושלוות נפשו עזבה אותו, ישב רבינו עם התלמידים, ורבינו דיבר על ענין השמחה, ואמר בתוך דבריו: "וכי מתאים שברגע הגדול והמיוחד של התדבקות הנשמה והחזרתה למקור מחצבתה לבורא העולם נהי' בעצב ואנחה" הלא צריכים להחזיר את הנשמה בחגיגיות בשתיית לחיים ועם ניגונים, ובעבודת ה' בשמחה וטוב לבב…
התלמידים שמעו ולא הבינו…
והנה ביום שלישי בשבוע שבין פר' נח ופר' לך לך, רבינו נפל למשכב, תלמידי רבינו שהיו רגילים לראותו ראשון בבית המדרש, לתפילת שחרית, הופתעו כאשר נוכחו לדעת שרבינו לא יצא לבית המדרש להתפלל, הם הבינו שדברים בגו.
אחד התלמידים המקורבים ניגש למעונו של רבינו והקיש על הדלת. לשאלתו השיבה הרבנית שרבינו לא חש בטוב, בלילה חש צמרמורות בגופו והמדחום הורה על עליה ניכרת בחום, לכאורה הצטננות שגרתית.
הוא נכנס לחדרו של רבינו ונדהם לראותו שוכב, פניו נפולות ומצב רוחו שפוף ושחוח.
מכאן ואילך שלט הניגוד הזה בכל השתלשלות הארועים, כלפי חוץ היה נדמה לכל שמדובר בהצטננות גרידא, ואילו רבינו שידע מרת נפשו חש שהדברים חמורים יותר.
רבינו ציוה לקרוא לרופא יהודי, הרופא הגיע וקבע שזו דלקת רגילה בגרון, רשם איזו תרופה שגרתית והסתלק. אבחנתו לא הניחה את דעתו של רבינו, כדי להרגיע את רוחו של רבינו הוזמנו רופאים נוספים מהעיר לובלין, אך אבחנת כולם היתה שוה – לרבינו יש דלקת רגילה בגרון.
התלמידים שעמדו ליד מטתו בתורנות קבועה הבחינו שהמצב לא כל כך טוב, חרדתם גברה והלכה, אך גם ההסתר התגבר, התלמידים חשו וראו כיצד רבינו שוכב ונאנק ונאבק על חייו, אך לא היה בהם את העוז לקרוא תגר כנגד הרופאים שעמדו בשלהם וחזרו ואמרו שאין זו אלא דלקת קלה…
ביום ה' כבר לא הי' כח לרבינו להניח תפילין, תלמידיו עטפוהו בטלית ועטרוהו בתפלין, הוא עצם את עיניו ושקע בתפילתו, שפתותיו נעו וקולו לא נשמע, כך שכב שקוע ברעיוניו ושרעפיו שעות ארוכות.
במשך שעות הבוקר ביקרוהו הגאון מטשעבין זצ"ל והמשגיח הרה"ק רבי שמע'לה מזליחוב זצ"ל, שניהם יצאו מחדרו מזועזעים עד עמקי נשמתם, ולא הסכימו לבטאות את רגשותיהם לפני התלמידים, ולו במילה אחת.
סיפר בן דודו של רבינו, הר' פנחס הלוי הלר-בקנרוט ז"ל:
"הרופאים דיברו ביניהם בלטינית, ואיש לא הבין את שיחם ושיגם, אך אני הבנתי לטינית והטיתי אוזן, היה לי משום מה הרושם שבעצם הרופאים אינם עומדים על טיב מחלתו, החלטתי ליטול יוזמה רצתי לטלפון ורציתי לקרוא לרופא פולני שהתגורר ליד הישיבה, חשבתי שהוא ייטיב לדעת ולאבחן את מחלתו של רבינו והטיפול הנאות בהתאם, אך לפתע בא מאחורי מנהל הישיבה רבי השל שצרנסקי ואמר לי בקול:
"האם לא שמעת מרבינו שאין הוא מסכים שרופא ערל יטפל בו"…
סיים הר' פנחס הלר-בקנרוט ז"ל:
"עד היום אינני סולח לעצמי על שנכנעתי ולא נסיתי אפשרות אחרת להביא את הרופא הפולני לרבינו, כל הזמן נדמה לי שיכולתי להציל אותו, למרות שהאמונה החזקה אומרת שהימים של כל אחד קצובים ואי אפשר לשנות עובדות"…
התלמידים הקרובים החלו להרעיש עולמות, ויצאו לשפוך שיח לפני קברי גדולי הדורות הטמונים בלובלין.
כמו כן נשלחו קוויטלעך דחופים לגדולי האדמורי"ם בפולין להעמידם על חומרת המצב.
תלמידו הקרוב רבי אהרן לעבוואהל כתב קויטל דחף למורו ורבו של רבינו כ"ק הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זצ"ל, בו תיאר את חומרת מצבו של רבינו.
הוא הראה את תוכן הקויטל לרבינו, אך רבינו מיאן לצער את רבו וקרע חלק מן הגלויה ברמזו שלא לשלוח אותה כלל.
תלמידו, רבי ישראל אברהם שטיין ז"ל שלח מברק דחוף לויזניץ לכ"ק הרה"ק רבי ישראל מויזניץ זצ"ל, וכפי שמעיד הגה"ח ר' מנחם מענדל שנעלברג ז"ל בספר "שיח זקנים" (כרך ה' ע' קלא) הגיע המברק לויזניץ באמצע עריכת השלחן הטהור ונתנו אותו להרה"ק מויזניץ, הוא עיין בו ולא הגיב כלום…
בערב כבר התקשה רבינו להתפלל בעצמו, וביקש שמנין בחורים יכנס לחדרו להתפלל בקול ולהוציא אותו ידי חובתו. נראה היה בעליל כי יסוריו קשים מנשוא, אך שכב בשקט ורק פניו האירו בנהירו עילאה.
בחצות הלילה קראו לישיש רבי רפאל פעלדשער מלובלין לעשות אדים בחדרו של רבינו, האדים הקלו מעט על נשימתו, רבינו ביקש כוס תה ושתה.
הרבנית נכנסה ובראותה שמצבו הוטב מעט ניסתה לעודדו ואמרה:
נו, על שבת מקוה אני שהרב יבריא לגמרי ותהיה לנו שבת שמחה.
כן, השיב רבינו, בשבת תהיה לנו שמחה אמיתית…
לפי בקשת רבינו, הועברה מיטתו מדירתו הפרטית לחדר האורחים הגדול שהיה סמוך לבית המדרש, סביב המיטה עמדו תלמידיו הקרובים כשהם בוכים וחרדים, ואילו רבינו שכב ופניו האירו בזוהר שלא מעלמא הדין.
לפתע כתב רבינו על פתק בכתב מרוסק וקטוע:
"כולכם שתו נא לחיים".
כהרף עין הובאו כוסות יי"ש, הבחורים לגמו קימעה מהמשקה שנמהל בדמעות הזולגות, וכך נגשו אחד אחד למיטתו, רבינו הושיט ידו ולחץ בחיבה ובחום ידי כל תלמיד ותלמיד והביט בכל אחד בעינים שופעות אהבה.
מספר רבי בנימין מינץ ע"ה בקונטרס "מאיר באהבה":
עמד שם יהודי פשוט אחד שהיה מוכר תמיד לתלמידים עוגות וביצים וכדומה ממיני תרגימא והיה עומד מן הצד, שלא היתה בו העזה להתקרב אל ר' מאיר ולברכו בלחיים, תלה בו ר' מאיר את עיניו ברחמים רבים, רמז לו שיתקרב אליו, לקח את ידו לידו הקדושה והחזיקה חמישה רגעים.
ומסיים רבי בנימין ע"ה:
"מי יודע איזה כוונות כיוון בזה רבינו ברגעיו האחרונים לימי חייו, מי יודע איזה מחשבות עברו אז במוחו הקדוש, כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו".
כאשר גמר, ביקש שיתחילו לשיר "בך בטחו אבותינו" בלחן שחובר על ידו.
באמצע השיר רמז שירקדו סביב מיטתו בעיגול, בהוסיפו בכתב "רק בשמחה" התלמידים רקדו, כאשר דמעות זולגות מעיניהם, רקוד ובכה, רקוד ובכה. ההרגשה היתה משונה, תערובת של ליל כל נדרי וליל חג, אוירה עילאית של יום דין יחד עם שמחה נטולת פשר הגואה ועולה, כאשר בתווך שוכב רבינו, עיניו בורקות ופניו קורנות כפני מלאך, ומדי פעם מעודד את השירה והריקודים בתנועות ידים כפי שהיה נוהג בכל עידנא דחדוותא.
הריקוד הסתיים, רבינו שכב במיטתו רגוע.
ליד רבינו ניצב כעת לבדו תלמידו הקרוב רבי דוד ויסברוד-הלחמי ז"ל, רבינו אוחז בידו, מחזיק חזק חזק.
לפתע לערך בשעה 3.15 רואה התלמיד כי אגלי זעה קרה מכסים את רבינו, אחיזתו רפתה והנה נשמטה ידו.
הוא פלט צווחה נוראה:
"דער רבי איז נישטו"…
התלמידים שישבו בחדר הסמוך שמעו את הזעקה ומיהרו למקום.
היה זה כבר לאחר יציאת נשמה…
באותה שעה היה היכל הישיבה מלא מפה לפה תלמידים מתייפחים וספרי תהלים בידם כשהם מרעישים עולמות לבטל את רוע הגזירה.
לפתע נכנס מנהל הישיבה רבי השל שצרנסקי לבית המדרש ובקול רועד זעק:
"אִמרו ברוך דיין האמת"…
כל התלמידים התנפלו מיד על הקרקע, קרעו בגדיהם, הטיחו ראשיהם בכותל, ובכיותיהם עלו עד לב השמים, זעקות אימים פילחו את החלל, למה?… למה?… קול נהי אפף את כל הבנין הענק שרבינו הקימו ויסדו בתמצית דם לבו ממסד עד הטפחות, הקירות בכו כמים, וכל הישיבה הפכה לעמק בכא…
מקורבו של רבינו, רבי אברהם מאיר קרונגרד הי"ד, שהי' המזכיר הכללי של "צעירי אגודת ישראל" בפולין, כתב בגליון העתון "ארטדאקסישע יונגט בלעטער" סיפור מפעים:
– היה זה שלושת רבעי שנה לאחר פטירתו של ציר-הסיים ר' אליהו קירשברוין ז"ל. הרב שכן אז במלון "קרקובסקי" בוורשא. היינו אז בצוותא חדא כמה מידידיו הקרובים. הוא שוחח רבות בענין "צדיקים במיתתם". סיפר כיצד עברו פטירותיהם של צדיקים בצ'ורטקוב, בסדיגורה ועוד.
לפתע קרא:
– רבונו של עולם, איני מבקש ממך יותר – רק שאזכה למיתת-נשיקה! – – –
והוסיף מיד:
– רק בשמחה! אצלי חפץ אני שיהיה הכל בשמחה! אפילו יום-הדין יהיה בשמחה! כשיגיע יומי, אצוה לשתות "לחיים" ו"לצאת ברקידה"! – – –
וכך הוא קיים – – –
אבל מי מאתנו שיער אז שזה יבוא כל-כך מהר – – –
תלמידיו של רבי מאיר שפירא מלובלין מלווים את ארונו. בתמונה נראים מנדל וייץ, יוסף הוכברג, משה אוקונובסקי. לפני הארון נראה הרב שמואל אייכנבוים
דבר פלא מסופר בספר "שאול בחיר ה'" תולדותיו של הגאון הצדיק רבי שאול בראך מקאשוי זצ"ל ואלו הדברים (שם ע' רעח):
הבחננו שרגעיו ספורים, והתחלנו מיד לומר הפסוקים והתפלות של אשכבתא. בינתיים נזכר הרה"ח מו"ה יהודא ליב הי"ד גולדשטיין מידידיו המקורבים ביותר של רבנו, על בקשתו של רבנו מלפני שנים. כשהסתלק הגאון המפורסם רבי מאיר שפירא זצ"ל אב"ד דק"ק לובלין, ביקש לפני כן את בני ישיבתו, שבשעת יציאת נשמתו ינגנו כולם יחד ניגון עליז, כי רצונו שנשמתו תפרד ממנו מתוך שמחה. רבנו סיפר דבר זה כמה פעמים, ואמר, כמה הנני מקנא בהרב מלובלין שזכה לזה, והלואי שאזכה לזה גם אני. והנה כעת נזכר ר' ליב בשיחה זו בשעת יציאת נשמתו הטהורה של רבנו. מיד השתלבו כל הידים שהיו שם בשעה זו והתחלנו לנגן רננו צדיקים בניגון ששרנו תמיד אצל רבנו. פתאום ראינו כעין זעזוע קטן של הכר שרבנו הי' מכוסה בו, ובעוד רגע עוד פעם ולא יותר. רבנו שכב ונשאר כן בעיניים ופה עצומים, וגם אחרי שהורדנוהו מן המטה לא נשתנה מראה פניו, והי' נראה כישן ומראה פניו אדמדם. ונשמתו הטהורה עלתה בסערה השמימה אור ליום שני פרשת תרומה כ"ו בשבט שנת ת"ש לפ"ק.
***
בספר זכר קדשו (על כ"ק אדמו"ר מויזניץ-מונסי זצ"ל ע' תט) כותב:
סיפר בקדשו הרה"ק ה'תורת מרדכי' מויזניץ מאנסי זי"ע, שבהספדו של רבנו ה'אמרי חיים' על פטירת הגר"מ שפירא, עמד על הענין שבאמת צריך להבין מדוע בוכים בפטירת איש צדיק, הלא שמחה היא שזוכה לבא לעולם הבא. הוסיף על כך הרה"ק ה'תורת מרדכי', שאכן בפטירת הגר"מ שפירא ראו בחינה זו של שמחה, שסמוך לפטירתו ציוה שיעשו ריקוד סביב מיטתו וידעו שהגיע זמנו להיפרד מן העולם, ולכן רצה שיהיה מסובב הלב-נשבר עם שמחה, ושתהיה פטירתו מהאי עלמא מתוך שמחה.
***
נסיים את הדברים בדברי תלמידו, רבי ישראל דב איצינגר הי"ד:
הניגון ששמו "הרב מלובלין" גילם את הסימפוניה של שיר-הנצחון העליז והאדיר ביותר. עשיר בגוונים, משופע בצלילים, חודר למעמקים ופורץ מנבכי המקוריות הפנימית. קיצו של הניגון בא כחתף, כאילו נגדע, כאילו נפסק השיר באמצעו של צליל וקהל המאזינים עורגים ומצפים להמשך.
דוממים ומצפים, ההמשך איננו בא. מסבירים לקהל: השיר נסתיים.
כן. היה זה ניגון שכולו חיים, צלילים של חיים מתנגנים שנתקפלו ונתגלמו במוחשיות לעינינו, מיששנו את החיים הללו, הרגשנו אותם בכל חושינו – והוא איננו.
הוא היה המנצח בנגינות. המקהלה שלו הוסיפה לשורר, בישיבת חכמי לובלין המשיך להתנגן קול-התורה, אותו קול, אותו ניגון .
אבל לא לזמן רב…
