קוזניץ, עיר ואם בישראל. שמונים וחמש שנה לחורבנה

קוזניץ, זו שהתפרסמה בזכות החצר החסידית שלה ואדמו"ריה הקדושים המפורסמים, הייתה ערב השואה עיר יהודית ברובה.

יהודים בגטו בעיר קוזניץ בפולין בשנת 1940

הקהילה היהודית חיה שם כ-400 שנה. שני ענפי הפרנסה העיקריים בה היו תיירות (שכן יהודים רבים מאוד היו פוקדים את חצר הקודש קוזניץ ואת קברו של המגיד מקוזניץ) וייצור נעליים. בקוז'ניץ היו כ-5,000 יהודים לפני מלחמת העולם השנייה.

במאה ה-19 הייתה לקהילה היהודית של קוזניץ השפעה עצומה על העיר. בין המשפחות המוכרות בה היו איידנבאום, בורנשטיין, ציטרון, פישמן, פרידמן, גולדשטיין, גרוסמן, הופשטיין, הורוביץ, רוטנברג, טננבאום ו-וולברגייר, ועוד רבות אחרות.

במהלך הפלישה לפולין בספטמבר 1939 (אלול תרצ"ט) הכריחו הגרמנים 2,000 יהודים להיכנס לבית כנסת קטן, בו מתו רבים מהם מחנק. הגרמנים הקימו גטו בסתיו 1940 בשטח של שלושה רחובות בלבד, מתוך 15 רחובות שהיו בעיר. מועצת יודנראט יהודית הוקמה על ידי הגרמנים, אך רוב היהודים הבולטים סירבו לשרת בה.

באוקטובר 1939 שרפו הגרמנים בית כנסת בעיר, ורצחו יהודים שניסו להוציא ממנו את ספרי התורה. בד בבד, הוטלו על יהודי העיר גזרות שונות, הוחרם רכושם, וחלקם נשלחו למחנות עבודה.

בית הכנסת בקוזניץ בשנת 1939

סיפורו של ד"ר גונשאר

סיפור זה התרחש בקוזניץ בתחילת שנת ת"ש, לפני שמונים וחמש שנה.

ד"ר גונשאר היה יהודי משומד, שכל ימיו התרחק מכל ריח של יהדות. גם כאשר הגיע לפסגה, והחל לכהן כסגן מושל המחוז, התנכר ליהודים ולא ראה עצמו כאחד מהם. ודאי שלא נראה אף פעם בבית כנסת ולא נצפה בשום טקס יהודי.

ד"ר קונשאר היה אהוד על החברה הפולנית, שראתה אותו כאחד מהם. הם לא העלו על דעתם שהוא בעצם יהודי שהתנצר. אולם הנאצים, מסודרים כפי שרק הם יכולים היו להיות, ידעו על כל אדם מהיכן הוא ומה שורשיו. הם גילו מייד שד"ר גונשאר הוא יהודי.

בימים הראשונים לכיבוש הגרמני, בראשית שנת ת"ש, תפסו הגרמנים את הדוקטור ברחובה של עיר ועצרו אותו.

ידידיו הפולנים של סגן מושל המחוז ניסו להתערב לטובתו, אך מאומה לא הועיל.

באותם ימים הריצו הגרמנים את ד"ר גונשאר ברחובותיה של קוז'ניץ וצרחו עליו: תודה בכך שאתה יהודי! והדוקטור לא הודה. פיו היה חתום, וגופו ספג מכות רצח. גם לאחר שכולו היה חבול ומוכה לא פצה פיו.

ד"ר גונשאר לא סיפק לגרמנים את שרצו לשמוע.

הביאו הנאצים ספר תורה ואמרו לד"ר גונשאר לשרוף אותו.

עמדו הרשעים, מחויכים ומדושני עונג, וציפו לראות את ד"ר גונשאר מקיים את הוראתם.

אבל ד"ר גונשאר המשומד לא הגיב.

החלו הרשעים להצליף בו מכות, והפולנים, הגויים, חבריו של גונשאר, נזעקו להגנתו והתחננו בפני הגרמנים: עזבו אותו! משלנו הוא!

והגרמנים ממשיכים ומכים, בפראות וסדיסטיות, "אנו יודעים טוב יותר!" שאגו "הוא יהודי!"

ד"ר גונשאר לא עמד במכות. הוא התמוטט ואיבד את הכרתו.

נאצים מתעללים ביהודי

הפולנים, מעריציו וידידיו של גונשאר, סחבו אותו לביתו.

סיפרה המורה המפורסמת פסיה שרשבסקה (שרשבסקי), ניצולת השואה, בעבר מורה בבית הספר בית יעקב בקוזניץ:

אני הייתי עם ד"ר גונשאר ברגעיו האחרונים.

עמדתי מעליו וסייעתי לו. כשיישרתי את הכרית מתחת לראשו, שמעתיו ממלמל:

"פעם למדתי גם אני"…

"לאמי קראו רחל"…

"כעת אמא תהיה מרוצה ממני"…

עצם ד"ר גונשאר עיניו, ונפטר.

מתוך קידוש ה' הוא נפטר, כך העידה המורה שרשבסקי, הניצוץ היהודי שבו שהיה כבוי כמעט לחלוטין ניצת בו לבסוף, ומשהובער הניצוץ, זכה היהודי שבמהלך חייו כה התרחק, לקדש שם שמיים.

(מקורות: ספר "קוזניץ", הוויקיפדיה האנגלית.)