ר' משה'לה, אדמו"ר טמיר ונעלם במחנה העבודה

מאת: יעקב רוזנפלד

במהלך הרצאה שמסרתי לאחרונה לפני קבוצת תלמידים, בחורים ואברכים, התפתח דיון הלכתי בעקבות דבריי על דילמות הלכתיות שהתעוררו תכופות בענייני מאכלים אסורים, כמו תערובות בשר פיגולים במרק או אכילת חמץ בפסח וכדומה.

השיח שבתחילת התהוותו היה הלכתי-ענייני הפך מהר מאוד לדיון מרגש על גבורת הרוח שגילו קדושי וניצולי השואה במהלך שנות המלחמה ולאחריה. אלו היו אנשים, רגילים, שהקב"ה הציב להם ניסיון שמעולם לא חלמו שייאלצו להתמודד עימו, אך יכלו לו בגבורה, והם המה אבן השתייה שעליה עומד היום איתן השבט הענק של שומרי התורה והמצוות שקם מהאפר וצמח לתפארת, פאר תחת אפר.

באותה הרצאה הבליח בי זיכרון מעומעם על עדות נפלאה בעניין זה שקראתי באחד מאוצרות הרוח האדירים הגלומים בגנזך קידוש השם, לפני זמן רב. ניסיתי לזכור את פרטי העדות אבל לא הצלחתי, וכיוון שאיני נוהג לספר דברים לא ברורים בהרצאותיי, הבטחתי לנוכחים שכשאמצא את העדות אפרסם אותה, וב"ה, אחרי תקופה קצרה, בהשגחה פרטית, תוך כדי עיוני בספריית גנזך קידוש השם שלפתי באקראי מאחד המדפים גיליון ישן מהוצאת "מורשת" והינה, העדות הישנה בדיוק נפתחה לי מול העיניים, אין לי הסבר איך ולמה. הינה הדברים, אני מצטט אותם ככתבם וכמעט כלשונם, ולכם, קוראים יקרים, כלשון המשורר, נותר רק "לפתוח שערי הלב", ולזכור לעד.

את העדות הזו העלה על הכתב הרב ד"ר נתן בלום שמוצאו באזור "רוס הקרפטית", חבל ארץ שנשלט באותה עת בידי הונגריה וחלק גדול מהיהודים שהתגוררו בו היו פליטים מגליציה שעדיין לא סידרו את מעמדם החוקי כנתיני הונגריה.

משפחתו של ר' נתן בלום, כמו רבים אחרים, אולצו לעזוב את ביתם והוגלו לצ'ורטקוב, עיר יהודית מפוארת שמתוך 6,000 היהודים שחיו בה נותרו רק מאה לאחר המלחמה. על מסכת התלאות שחווה רבי נתן בעיר החסידות הנודעת ראוי להקדיש יריעה מיוחדת. הוא ומשפחתו שוכנו יחד עם מאות פליטים נוספים באולם בית הכנסת המפואר של צדיקי בית צ'ורטקוב ובחדר הקדוש שבו נהגו האדמו"רים להתפלל – חדר סגור ומקודש שבשנות המלחמה נפרץ וניטל ממנו הודו.

בית הכנסת "הקלויז" של הרבי מצ'ורטקוב

דבריו של ר' נתן הם מקוריים, אותנטיים ונוגעים ללב, ובעז"ה בהזדמנות נשוב אליהם ונצטט קטעים מהם, אבל אלו דבריו שאותם חיפשתי על האדמו"ר ר' משה'לה, שהכיר בתקופה שבה גורש מצ'ורטקוב למחנה עבודה בסביבה. ר' נתן לא מסר פרטים נוספים על זהותו של האדמו"ר.

היה בינינו אדמו"ר אחד שקראו לו ר' משה'לה. נמוך קומה, רזה, נחבא אל הכלים. ראיתי אותו מעט מאוד כי היה בבלוק אחר.

רק בעבודה, כאשר עבר וקרא האמערליך, האמערליך (פטישים, פטישים) כדי להחליף את הפטיש למי שידית הפטיש שלו נשברה ראיתי אותו בכל יום. שוחחתי איתו רק לפעמים, מילים ספורות, בשעת האוכל.

יום אחד ניגשו אלי שני יהודים ואמרו לי: כבוד הרב, אולי תדבר אתה עם ר' משה'לה. הוא לא אוכל שום דבר מלבד הלחם והריבה, הוא מסכן את חייו, כואב לנו בלב עליו.

הבטחתי להם לנסות לדבר על ליבו.

בערב, כאשר חזרנו מהעבודה, שאלתי איפה הוא נמצא בין הצועדים. אחד מסר לשני את השאלה עד שנודע מקומו. הרבה קילומטרים עברנו עד שהצלחתי להחליף מקום בין השורות ולהגיע אליו.

התחלתי לשוחח אתו. הגענו לידי מסקנה שכל זה ניסיון מאת ה' ועלינו לעמוד בניסיון זה, אבל כדי לעבוד את ה' צריך קודם כול לעשות הכול כדי להישאר בחיים. זה אפשרי רק אם אוכלים את המעט שנותנים.

שנינו הסכמנו שאפילו אם מכניסים בשר סוס במרק אין בו בנותן טעם, על כן, כאשר באופן יוצא מן הכלל נמצא בשר במרק שלך, זורקים אותו ואת היתר אפשר לאכול.

הבטיח, שגם הוא יאכל, כי אחרת לא יוכל להחזיק מעמד, והוא מתחייב בנפשו, וזה גובל בהתאבדות, לפי הודאת עצמו.

כעבור מספר ימים, כאשר שמעתי בשעת העבודה "האמערליך, האמערליך" שאלתי את האנשים מי הוא זה האיש הקורא, כי לא הכרתי אותו. הוא היה נראה כמי שהנשמה פרחה ממנו. אח"כ נודע לי שזה ר' משה'לה.

ביקשתי ממנו באמתלה פטיש ותוך כדי כך שאלתיו אם הוא אוכל כפי שהבטיח. הוא נענע בראשו לשלילה.

לא יכולנו לדבר יותר. כעבור ימים אחדים נפטר האדמו"ר.

אלו דבריו של הרב נתן בלום.

דברים מרגשים שמבין בתריהם מבצבצת דמותו של האיש היהודי הסובל ונאנק בעמק הבכא, ועדיין ליבו מלא אהבת ישראל, דאגה לזולת ויראת שמיים אין קץ.

עד כה לא הצלחתי להתחקות אחר דמותו של הרב נתן בלום, וכיוון שברצוני להביא עוד ציטוטים מעדותו שנדפסה בילקוט מורשת חוברת מ"ג, אב תשמ"ז, אודה מאוד למי שיעשיר אותי במעט פרטים עליו ועל משפחתו.

כמו"כ מי שיוכל להביא פרטים על אדמו"ר קדוש, טמיר ונעלם זה, יבוא על הברכה.