שרה שנירר ע"ה – תשעים שנה לפטירתה

ביום כ"ז אדר תרצ"ה, לפני תשעים שנה בדיוק, נדם ליבה הטהור של שרה שנירר ע"ה, מי שלזכותה נזקף "בית יעקב" – רשת בתי הספר לבנות ברחבי העולם כולו, אשר חולל מהפכה יהודית שאין לה אח ורע בכל מהלך ההיסטוריה היהודית.

שרה שנירר – אישה צנועה וטהורת לב שכאבה את התדרדרות הדור בפולין בפרט, וברחבי אירופה בכלל, בנתה במו ידיה את "בית יעקב", בסיועם וברכתם של גדולי וצדיקי הדור שרתמו את תנועת אגודת ישראל לטובת היוזמה הכבירה, זו שהצילה אינספור בנות ישראל ממלתעות הכפירה והשמד.

תשעים שנה חלפו מפטירתה ללא עת. זה הזמן להעלות על ליבנו זיכרונות מפועלה ולספר לדור הצעיר כדי שילמדו מה כוחה של אישה יהודייה כשרה וצנועה שמאומה לא היה לה כי אם אמונה זכה ויראת ה' טהורה, ובענווה וצניעות חוללה מהפכה שאין ערוך לתוצאותיה עד היום הזה.

בעיתון בית יעקב (גיליון 125) מופיע מאמר מפרי עטו של ר' משה בלאט מקראקא, שפורסם בימי השבעה לפטירתה של שרה שנירר.

מאמר זה מקורו בעיקר בדפי יומן שרשמה שרה שנירר והדפיסה תחת השם "בלעטר פון מיין לעבן" (דפים מחיי). להלן נביא קטעים מתוך דפים אלו שנכתבו ביידיש, ונתרגם את עיקרם לעברית.

כרוז גדולי וצדיקי הדור, למען בית יעקב, עת הייתה עדיין בעריסתה, שנת תר"ץ.

"חוסדקע"…

"אבי ע"ה הכניס כל כוחו בחינוך ילדיו, לגדל אותם 'יודיש און פרום'. הוא היה חסיד בעלזא חם, ואכן בן בית אצל הרבי הזקן מבעלזא זיע"א…

שמונה שנים הלכתי לבית הספר העממי, בו למדו גם בנות נוצריות. בת שש הייתי כשכינו אותי בבית הספר בכינוי 'חוסעטקא' (-חסידיתקע). אני זוכרת גם שהצטיינתי מאוד בלימודיי וידעתי לענות על מה שחברותיי בכיתה לא ידעו (…)"

"חסידיסטע"…

"(גם כשהוכרחתי לסייע בעבודת הבית) שונה בתכלית היה יום השבת, בו ביליתי עם ה'צאינה וראינה'. מדי שבת למדתי את כל הפרשה, את ההפטרה ואת 'נחלת צבי'. בלי כל זה לא הייתה לי שבת.

בביתנו התאספו בשבתות חברות של אחיותיי שהעבירו את זמנן בבילויים וריקודים, ואני ישבתי בצד ולמדתי פרשה. היו אומרים אז, גנב יכול לרוקן את כל הבית ואני לא ארגיש כלל בנוכחותו. מצאתי את כל האושר שלי בספרים הקדושים.

כבר אז כאב לי בראותי את חברותיי ואחיותיי היהודיות כשהן מתנהגות, מבחינת אידישקייט, באופן די חלש ורופף. לא עניינו אותן דברים שבקדושה, וכשהערתי להן הן הגיבו בלעג: חסידית'טע…"

"פעם אחת תפרתי שמלה עבור חברה של אחותי, ואז ביקשה ממני עוד אחת ועוד אחת, עד שהפכתי לתופרת… למרות שלא למדתי מקצוע זה. הלקוחות היו מרוצים מעבודתי. הן אמרו שאני מכניסה את הנשמה שלי לעבודה…

עבורי זה היה לימוד גדול מאוד. כשהייתי מתבוננת בעת תפירת ומדידת הבגדים כמה בני אדם מדקדקים על כל דבר קטן במלבושיהם, הייתי מהרהרת 'איך נראית הנשמה שלהם… איך נראים הלבושים שלה'…

הייתי יושבת מדי לילה ועובדת עד השעות המאוחרות של הלילה, ואחרי העבודה הייתי עסוקה בשלי… אני זוכרת שאבא שלי קנה פעם 'חוק לישראל' עם תרגום ליידיש, והייתי לומדת מדי יום חומש, נביאים, משנה וגמרא, והיה לי מכך רוב תענוג…

מעבר לזה השתלמתי מדי פעם בלימודים כלליים (…)"