120 שנה לעלילת הדם בכפר באדן
לזכר יהודי הכפרים שבסביבות לנצהוט.
מאת יעקב רוזנפלד.
לנצהוט כפרים סביב לה, ובכפרים התגוררו במשך מאות שנים יהודים תמימים וטהורי לב. יהודי עמל ויגיעה שעבדו את בוראם, נתנו צדקה, הכניסו אורחים ולמדו תורה ככל שיכולים היו.
על אחד מיהודים אלו נספר כאן, יהודי טוב לב ונקי כפיים שכארבעים שנה לפני פרוץ השואה מת על קידוש השם בעטייה של עלילת דם.
בכפר באדן התגורר יהודי בן 86 ושמו ר' יעקב בילובז'גר, ולפרנסתו החזיק בבית המרזח, בו נהגו הכפריים הגויים לסבוא ולהתהולל.
תגרות, מהלומות, שבירת חפצים ופציעות בבית המרזח לא היו משום חידוש. הם היו דברים שבשגרה. רק היו הגויים הנבערים נותנים עיניהם בכוס ומהר מאוד החלו פורקים את תסכולם ואת יצריהם האפלים, זה על זה וכולם נגד כולם.
והיו הדברים עלולים מדי יום להיגרר לידי חורבן ושפיכות דם, לולי דמותו של יעקב בילובז'גר וסמכותו האיתנה. כן. זה העיוור בעין אחת, הזקן והחלוש, שלט ביד רמה בממלכתו הקטנה וידע לגדוע כל תגרה בעודה באיבה. כך התנהלו העניינים רבות בשנים, וכך, פחות או יותר, התנהל ר' יעקב עם גרגור, הכפרי השיכור שנוא נפשו.
גרגור היה יוצא מהכלל בשנאתו ובבערותו. בשעה שהיו אדי הטיפה המרה עולים למוחו היה מתעלה ומספר את גבורותיו ומעלליו בפוגרום שבוצע ביהודים בתקופה האחרונה.
במין הרגשה של התעלות היה מספר, גאה ומדושן, על הזקנים שתלש במו ידיו מפניהם של יהודים, ועל חלקו ברצח והכאת יהודים. דבריו היו מרתיחים את יעקב הזקן עד שהגויים ראו אותם כאויבים מושבעים, אולם, כאמור, יעקב ידע להתנהל עימו והדברים לא יצאו מעולם משליטה.
באחד מימי הקיץ של שנת תרס"ה רעש כפר באדן, נפת לנצהוט. גופתו של גרגור נמצאה בשדה חיטה בפאתי הכפר. מייד נמצאו עדים שהעידו על כך שבמו עיניהם ראו יהודי זקן, עטור שיבה, רץ משדהו של גרגור לכיוון בית המרזח וגרזן בידו. העדים, כמובן, שמעו גם צעקות נוראות מכיוון השדה אך לא העזו לגשת.
החשד נפל מהר מאוד על ר' יעקב בילובז'גר והוא נעצר. ארבעים עדים מתושבי הכפר התאחדו לכדי תביעה אחת קשה ומסוכנת, שתוצאותיה – מוות. דומה היה כי כל מטען השנאה או היראה מדמותו של יעקב, ששלט בממלכתו ביד רמה, התנקז בבת אחת למופע של שנאה עיוורת ושמחה לאיד. כולם התכוננו למשפט שהפך להיות שיחת היום לא רק בכפר באדן אלא בכל הסביבה.
ר' יעקב הועמד בפני חבר שופטים מושבעים בראשות מר פשקובסקי. הקהילה היהודית בלנצהוט שכרה את שירותיו של עורך דין מומחה, וכך התנהל המשפט שבמרכזו עמדה העדות החותכת שבקעה כמו במקהלה מפיהם של ארבעים מתושבי כפר באדן: "בעינינו ראינו יהודי זקן בורח מהשדה. באוזנינו שמענו קולות זעקה וקריאות לעזרה".
במהלך המשפט שאל פשקובסקי את ר' יעקב מדוע הוא עיוור בעין אחד, וה"נאשם", איש יהודי טהור לב ודובר אמת, ענה בתמימות: בצעירותי הייתי חזק וגיבור, ולא רציתי שיגייסו אותי לצבא לכן זריתי הרבה מלח לתוך עין אחת עד שאיבדתי בה את הראייה.
בית הדין גזר על ר' יעקב דין מוות, ובנימוקיו הוסיף: אדם שמסוגל להתאכזר כך על עצמו ולעוור את עינו, בוודאי מסוגל לבצע רצח. בית המשפט, שכרגיל נסחף באווירה הכללית, לא התחשב בכך שמאותו סיפור כבר חלפו 60 שנה…
פסק הדין נפל על הסביבה כולה כרעם ביום בהיר, שכן עלילת דם כזו לא התרחשה כבר שנים רבות. יהודי לנצהוט נחלצו למען הנידון למוות. ולא זו בלבד אלא ששני דייני העיר, הגאון ר' חיים ראובן ווגשל והגאון ר' ברוך פאסס, יצאו למסע גיוס כספים על פני ערים ועיירות לקראת הערעור שאותו הגיש מטעם הקהילה עורך הדין מר רוזנבלט מקראקוב. עוזרו של עורך הדין היה סגן ראש עיריית ריישה, עו"ד הוכפלד.
בחודש כסליו הוגש הערעור בבית המשפט בריישה. כל יהודי לנצהוט עזבו את ענייניהם וצבאו על בניין בית הדין. האולם עצמו היה מלא יהודים, וגם חלק מהשופטים היו יהודים. כל ארבעים העדים הגיעו לספר את גרסתם והאווירה הייתה מתוחה.
הערעור נמשך על פני ארבעה ימים וההחלטה אמורה הייתה להינתן ביום שישי לפנות ערב, בערך בזמן כניסת השבת.
באותו ליל שבת לא ישבו יהודי לנצהוט לסעודת השבת. הם ציפו בקוצר רוח להחלטת בית הדין, והינה הגיעה הבשורה: בית הדין זיכה את הנאשם מכל אשמה.
בבת אחת חושמלה האווירה ותחושת יום טוב פשטה בלבבות. ריקודים סוערים התארגנו ברחובות ולא נחה דעתם של הצוהלים עד שהתאספו ל"הפגנת זעם" בחזית ביתו של התובע.
ייתכן שבכך הגדישו החוגגים את הסאה, שכן התובע הזועם מיהר והגיש ערעור על פסק הדין, ותוך זמן קצר נעצר ר' יעקב שוב. במשפט שנערך בחודש אדר כבר לא הופיע עו"ד רוזנבלט אלא הסתפק בהנפקת גילוי דעת רשום, ולפיו מארגני המשפט מטרה אחת להם: להסית את האוכלוסייה הנוצרית נגד היהודים.
הפעם הגן על הנאשם ד"ר גרק מלבוב, עו"ד נוצרי ידוע, אולם התוצאה הייתה עגומה. פסק הדין הרשיע את ר' יעקב ודן אותו לארבע שנות מאסר.
יעקב בילובז'גר ריצה את העונש בבית הכלא בריגידקי בלבוב, אך ליבו לא נשא את הצער. כעבור שנה וחצי חלה ומת בבית הסוהר. לפני מותו ביקש שיביאו לפניו רב, ודבריו האחרונים היו: אני חף מפשע. טפלו עליי עלילת שווא, רצו להרוג אותי על לא עוול בכפי.
(אגב, בית כלא זה ידוע לשמצה מאירועי "אקציית בתי הסוהר" שבהם רצחו האוקראינים למעלה מארבעת אלפים יהודי לבוב בבית הסוהר בריגידקי. האוקראינים הרוצחים צמאי הדם טבחו ולא חמלו במשך ימים ולילות בלי שמאן דהו הכריח אותם לעשות זאת. אסור לשכוח את התנהגותם של האוקראינים בימי השואה, ובפרט בעיר לבוב. על אירועי "אקציית בית הסוהר" נכתוב בעז"ה בנפרד).
סיפור זה הסעיר את לנצהוט ובנותיה במשך זמן רב. יהודי לנצהוט וכפרי העיירות, בייחוד בני הנוער, התקשו לעכל את האסון. הפרשה הייתה עבורם תזכורת קשה לימים נשכחים של עלילות דם ורדיפות.
יהיו הדברים לזכרם של בני הכפרים והעיירות שסביבות לנצהוט, יהודים תמימי דרך וישרי לב, מהם לא נותר כמעט שריד ופליט בימי חרון אף, שואת יהדות אירופה.
