150 שנה לייסוד "החברה לקניית אדמת יריחו" – היוזמה האדירה שהובילו גדולי ישראל מפולין, ובראשם הגה"ק רבי חיים אלעזר ואקס, ה"נפש חיה" מקאליש זצ"ל, להעלאת יהודי הגולה לארץ ישראל ויישובם באזור יריחו.

הגאון הקדוש רבי חיים אלעזר וואקס, מגדולי צדיקי וגאוני הדור לפני כמאה וחמישים שנה, רבה של קאליש הנודע בשם ספרו "נפש חיה", נולד בעיר טארנעגראד לפני מאתיים שנה בדיוק, בשנת תקפ"ב, לאביו הגאון רבי אברהם יהודה לייביש ואימו מרת חיה טאבה.

טארנעגראד (טרנוגרוד), עיר הולדתו של ה"נפש חיה", נחרבה עד היסוד לפני שמונים שנה, בקיץ תש"ב, וכל 3,000 יהודי העיר, יהודים קדושים וטהורים, גורשו למותם באכזריות ובסדיסטיות. בכך בא הקץ לקהילה יהודית גדולה, חשובה ושורשית שהיום כמעט אין מי שיודע להגות את שמה, ובעבר פיכו בה חיים יהודיים עשירים; עיירה יהודית מלאה תורה וחיי מעשה בסגנון הישן, שכבר לא קיים היום.

לימים, עת ישב על כיסא רבנות העיר הגאון ה"נפש חיה", בעצמו יליד טארנעגראד, כתב עליה (בהקדמה לנפש חיה):

אשר בין עיירות גדולות תתחשב, ושם היו רבנים גאונים וגדולים מעולם, בעל תבנית אות יוסף, בעל נועם מגדים…

ובתשובה אחת בספרו הוא כותב:

וגם בעיר טארניגראד אשר שמה ישבו כיסאות למשפט הגדולים אשר בארץ המה כמו הגאון הצדיק בעל נועם מגדים…

ה"נועם מגדים" שאותו מזכיר ה"נפש חיה" כרב העיר הוא הרה"ק רבי אליעזר הורוויץ מטארנעגראד, מצדיקי הדור המפורסמים, תלמיד הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זיע"א ומחבר הספר הק' "נועם מגדים וכבוד התורה".

רבי חיים אלעזר היה חסיד אמת ותלמיד מובהק להרבי הגאון הקדוש רבי חיים מצאנז, שהיה דודו, אחיו של חותנו. אף על פי שמיום עומדו על דעתו שימש ברבנות בקהילות חשובות וגדולות בישראל, ורכש לו שם, תהילה ותפארת כאחד הגדולים אשר בארץ, לא נגרעה ממידת חסידותו וענוותנותו אפילו כמלוא הנימה. עדות לגדלותו ולפרסום שמו כגדול הדור בכל העדות והחוגים אנו מוצאים בכרך הראשון של המשנה ברורה, שבו מופיעה ההסכמה הראשונה שבחר החפץ חיים לקבוע בראש ספרו:

"נאום חיים אלעזר וואקס, אבדק"ק פיעטרקוב וכעת בווארשא"

ובמאמרו הנפלא של ר' בצלאל לנדוי משנת תשל"א, על הוראותיהם של גדולי ישראל מכל הזמנים בעניין צמצום ההוצאות המיותרות ובגנות חיי הראווה והנהנתנות, מופיעה קריאתו של מרן ה"נפש חיה" שפרסם בשנת תרמ"ו (1886) בעת מגוריו בוורשה – סדרת תקנות נגד המותרות והרדיפה אחרי האופנה המהווה גורם לבזבוז ולירידה מוסרית. לנדוי מציין כי ביתו בוורשה שימש כמרכז ענייני הצבור במטרופולין, ולא של ורשה בלבד אלא של פולין כולה, והוכר כרבן של כל בני הגולה.

וזה לשון הקריאה:

"מה יתחמץ לבבינו לשמע השערוריות, האלו, ומה עצמו ראשיהם, איה שוקל ואיה סופר את כל המון הצרות והתלאות אשר הסבילנו שתי בנות התפתה האלה, הלוקסוס והמאדה הארורות, אשר מצאו קן בלבות בני עמנו במידה מרובה ונפרזה. הן הנה היו לבני ישראל לפוקת ולמכשול עון, לחמת רעל ולמרורות פתנים, את אלה הביאו עד ככר לחם, ואת אלה, אהה, לילך מעולמם בלא עתם".

את ספרו הנודע "נפש חיה" הקדיש לאימו, אשר את כל אשר לו היה חב לה, כפי שהוא מרחיב עליה בהקדמתו לספרו.

אימו הצדקנית מסרה נפשה למענו בפועל ובעטייה מונה להיות רב ומורה הוראה בישראל, וכשאחד מיושבי עיר כהונתו יצא כנגדו להילחם בו, והוא עודנו צעיר בן שמונה עשרה, לא שקטה על השמרים, ובמסירות של אידישע מאמע לחמה את מלחמתו, ולקחה ללב, ומשכך חלתה את חולייה האחרון שממנו לא קמה.

בעת ששכבה על ערש דווי סיפרה לבנה ברמיזה שהצל"ח "עשה נפש לאימו", ואז נדר לה שאף הוא "יעשה לה נפש", ולאחר שנים, כשעלה בידו לחבר את ספרו הנפלא, העניק לו את שם אימו "נפש חיה" על שמה ולזכרה.

בהקדמה לספר הוא מספר שאימו ידעה, עקב חלום שחלמה בהיותו עדיין בבטנה, שהוא יהיה קודש לה' וגמרה אומר לגדלו לתורה ולעמוד לימינו עד שיזכה להיות מורה הוראה.

בהיותו בן שלוש, כך הוא מספר בהקדמה, חלה והגיע לשערי מוות, ואימו, שכל חלומה היה שבנה יגדל למאור בישראל, לא יכלה לשאת את כאבה והחליטה להעתיר לה' שיחליף ביניהם. היא מוכנה לעלות למעלה ובלבד שבנה יישאר כאן להיות גדול בישראל ורועה צאן קדושים. אולם אז חשבה: "מה יעשה ילד בן שלוש בלי אימו", "ותבכה ותתחנן אל ה' שייתן לה מחצית חוליו של הילד", וכך היה, הילד התחיל להתרפאות קמעא קמעא ובאותו פרק חלתה אמו באותו חולי עד שהרופאים נואשו ממנה. אך אז קרה הנס והיא התחילה להחלים עד שיצאה מכלל סכנה, ולא ארכו הימים עד שהבריאה כליל.

הילד חיים אלעזר היה לגדול הדור, וספרו "נפש חיה" הוא ספר הלכתי יסודי שאינו מש משולחנם של פוסקי ההלכה בדורות האחרונים. אולם, מה שאפיין אותו יותר מכול היה אהבתו העזה לארץ ישראל, אהבה שאינה תלויה בדבר.

ה"שפת אמת" מגור שאל אותו פעם מהיכן באה לו אהבה עזה ועמוקה כזו לארץ ישראל.

ענה לו רבי חיים אלעזר: אינני יודע, אבל מינקותי מקננת בי אהבה זו לארץ ישראל. יחד עם חלב אמי ינקתי אותה.

מלחמתו המדהימה למען אתרוגי ארץ ישראל הותירה חותם עז לשעה ולדורות. לצורך זה רכש בכל ממונו קרקעות בכפר חיטין שליד טבריה, שם הושיב יהודים ואלה נטעו בשנת תרל"ו, בהדרכת הגר"א גוטמכר, "שש מאות עצי אתרוגים", ובשנת תרל"ז "כמה אלפי עצי אתרוגים" (הציטוטים ממכתבו של הגר"א גוטמכר לרבי חיים אלעזר, שבו הוא מספר לו שאת הקרקעות בכפר חיטין הוא קנה כי "לעשות רצון צדיק אחפוץ בכל לב").

רבי חיים אלעזר עצמו מספר במכתב גלוי שפרסם בשנת תרל"ו:

"נטעתי עצי אתרוגים בארץ הקודש, בכפר חטין הנקרא במדרש 'כפר חטיא', והבאתי נטיעות מאלו הכשרים במסורה מדור דור, מהגאונים הקדושים אשר בארץ המה, אשר שם היה עד עתה המדבר ולא שלט בהן ידי זרים אך עד עתה היו הנטיעות רכות והתנועעו לרוח היום ויוכו מהקוצים אשר סביבותם, אף אלו כשרים על פי הדין, כי מה שנעשה על ידי קוצים כשר, אבל לא היו מהודרים כל כך, אך בשנה זו כאשר זכיתי לעלות אל הקודש, ושכנתי במדבר לא במלון אורחים, שמתי עיני אל הגנות ביתר שאת ויתר עז, ותקנתי בכל מה שהיה באפשרי לתקן לטובה, ובעז"ה גדלו והצליחו במראיהם ותכניתם, יפים במראה ונחמדים בתואר, עוד ויתר מאתרוגי קארפו, וגם הגנות אשר שכורים הם מהערבים, שמו עליהם שמירה מעולה מאוד, והמה יפים ונהדרים, ובודאי כל איש יתלהב לקחת אתרוג מארץ הקדושה".

עוד הוא מספר במכתב אחר:

"אשר נסעתי לשם בסכנות נפשות ממש, בין רוצחים ושודדים פריצי חיות, ובלילה אחת לנתי במדבר לא במלון אורחים, ושמעתי בלילה קול הומיה, כקול המון על יומא דשוקא מכל עברים, ואחר כך נודע לי כי זאת היה קול זעקת זאבים. רכבתי על פרדות ביום ולילה אחת, לערך חמשה עשר או ששה עשר שעות, אשר לא הסכנתי כזה מעודי עד היום ההוא, ושבת נשארתי במדבר, כי לא היה ביכולתי להגיע קודם השבת אל מקום הגנות, אשר שם חיכו עלי גדולי ארץ הקדושה".

ואכן מלחמתו של רבי חיים אלעזר נשאה פרי, ובעיתון "המליץ" משנת תרמ"ג מספר כבר ר' יחיאל מיכל פינס על תוצאותיה של התעמולה, בהדגישו כי בשנת תרל"ה, שבה החלו בתעמולה, לא הוציאה ארץ ישראל אלא כ-600 אתרוגים, ואילו בשנת תרמ"ג עמדה ארץ ישראל לייצא ארבעים אלף אתרוגים מהודרים.

רבי חיים אלעזר שימש כנשיא כולל פולין, צדקת רבי מאיר בעל הנס, ואת כל רכושו הפרטי העביר לרשות הכולל. בשנה אחת פגעה מכת ארבה בארץ ישראל והתחוללה בצורת קשה שאיימה להמיט אסון על היישוב הדל שבארץ ישראל, או אז הבטיח רבי חיים אלעזר את כל חלקו בעולם הזה לעשיר אחד שניאות לתרום הון עתק להצלת היישוב מחרפת רעב. לבקשת העשיר חתם הרב על שטר מכירה כדת וכדין, ותיכף עם קבלת הממון רכש הרב כמות אדירה של מוצרי מזון שהועמסו על שתי אוניות גדולות, והן יצאו לדרכן להביא מטען חיים ל"ארץ ציה ועייף", ובכך ניצלו חייהם של יושבי ארץ ישראל.

לפני מאה וחמישים שנה בדיוק, בשנת תרל"ב, הגה רבי חיים אלעזר תוכנית אדירה ליישוב המוני של יהדות הגולה ברחבי ארץ ישראל.

לצורך כך, בתחילה בא הוא, ואנשים שונים מטעמו, בדברים עם נציגי השלטון הטורקי שבאותה עת הוציאו למכירה שני שלישים מאדמות אזור יריחו, מה שיכול היה להוות פתרון נפלא לעשרות אלפי בתים שישוכנו ביהודי הגולה שיעלו לארץ ישראל. רבי חיים אלעזר פתח חברת מניות והשקיע הון עתק ביוזמה זו. טובי עסקני ורבני ארץ ישראל ופולין עסקו בתוכנית הענק, מה שהצריך תעוזה אדירה ותחכום רב, שכן שלטון הצאר ששלט אז בפולין נלחם בטורקים שליטי ארץ ישראל, ורבי חיים אלעזר פעל מאחורי הקלעים לשחד פקידים רוסיים ולשכנע אותם שאין בכוונת יוזמה זו לחזק את השלטון הטורקי.

הרעיון קרם עור וגידים, וגם שם כבר נבחר לעיר העתיד של ארץ ישראל העומדת לקבץ בניה לתוכה בשמחה: "פתח תקווה"! שם כה סמלי לתוכנית עצומה שיכולה הייתה להציל עשרות אלפים מגורל מר בשנות הזעם הרי האסון של כלל ישראל בארצות אירופה.

הרעיון טורפד ברגע האחרון עקב מסירה לשלטונות הטורקיים, עת הוברר לסולטן כי רוכשי השטח הם זרים אירופאים, ואז הציע עבור השטח סכום העולה על זה שהוצע על ידי הקבוצה מירושלים, ואדמת יריחו הייתה לאחוזת הסולטן.

האכזבה הייתה מרה, וביטוי לכך נתן אחד מראשי העוסקים במלאכה כשקרא במר ליבו את שני הפסוקים:

”מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ“ (ישעיהו מט, יז) ו”וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֵין יוֹצֵא, וְאֵין בָּא“ (יהושע ו, א).