גווילין נשרפין ואותיות פורחות

לזכר הקדושה מרת מרים ז'לטני, הי"ד, מורה צעירה בבית יעקב

מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבלי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה.

אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך?

אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.

אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה?

אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות…" (ע"ז יח:א).

מרים בת ר' מרדכי מנדל.

כל יחיד מבין ששת המיליונים הוא עולם מלא, ונשמתו יש לה בוודאי מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה, ועלינו מוטל לא לשכוח אף אחד או אחת מהם כי "במותם, ציוו לנו הקדושים את החיים", ולכן כשאנו מגלים דמות פלאים חדשה של אחד או אחת מהקדושים אשר בארץ, קדושי השואה שקידשו שם שמיים, אנו מנסים ללמוד אותה, להנציח את זכרה לדורות הבאים, ולהדליק נר תמיד לעילוי נשמתה. הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להסיח דעת מהם וק"ו לשכוח אותם ואפילו לרגע אחד.

כזו היא דמותה של המורה הצעירה מרים ז'לטני מוורשה, רעיה צעירה, בת חסידית אצילת נפש, בוגרת בית יעקב ומורה באחד מבתי החינוך שלה באזור ורשה.

את הסיפור שלה מצאתי באקראי ברשימת שמות הנספים באתר יד ושם, ומשהקרתה לי ההשגחה העליונה את סיפורה של מרים ז'לטני בדיוק בערב חג מתן תורה, אני חש זכות וחובה לפרסם את שמה ולהעלות על נס את זכרה.

ויהיו נא הדברים לעילוי נשמת מרת מרים בת ר' מרדכי מנדל ופייגה, אישה גדולה וקדושה שעלתה למרום במסירות נפש כפשוטה.

את הסיפור של המורה מרים ז'לטני אעתיק מתוך שתי עדויות זהות שניגבו מאחייניותיה ביד ושם.

עדות משנת תשנ"ט:

בשנת 1941 הנאצים נתנו לה פקודה להוציא ספר תורה מבית הכנסת, בעיירה שלה (עיירה ליד וורשה) לרחוב ושפכו נפט על ספר התורה והכריחו את מרים דודתי לשרוף אותו, באיומים.

מרים סרבה, ואז שפכו עליה הנאצים נפט ושרפו אותה חיה עם הספר תורה.

מרים נשרפה, חיה, יחד עם ספר התורה, וכדברי הגמרא דלעיל, "מי שיבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבונה".

תהא נשמתה של מרים בת ר' מרדכי מנדל ומרת פייגה צרורה בצרור החיים.