הימים הנוראים של סוף שנת תש"ב – תחילת שנת תש"ג בגטו לודז'

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

"פרק הזמן מ-5 עד 12 בספטמבר 1942 (מכ"ג אלול ועד א' דראש השנה תש"ג), ייחרת לעד בזכרון אצל אותו חלק מאוכלוסיית הגטו, אשר המזל יאיר לו פנים והוא יזכה לראות בסיומה של המלחמה.

צעירים גוררים עגלה טעונה במצרכי מזון עבור תושבי גטו לודז'

שבוע אחד, 8 ימים, אשר דמו לנצח!

היום קשה עוד לתפוס את אשר אירע. בגטו חלף כוח איתנים אשר טיאטא מפני השטח כ-15,000 נפש. את המספר המדויק אין איש יודע עדיין. והחיים כאילו שוב חזרו לאפיקם הישן".

מאה ושישים אלף היהודים שצופפו בתחומי גטו לודז' התרגלו כבר לחיים העלובים ולרעב הנצחי. בדרך לא דרך הצליחו למצוא את האיזון בין הרצוי למצוי. אכן היו מקרים של משפטי ראווה והוצאות להורג פומביות, היו גם היו טרגדיות אישיות ומשפחתיות קורעות לב; התנאים בגטו היו קשים ומעיקים, קצבת המזון הייתה זעומה ולעתים גם זו הייתה נעדרת. ביטחון תזונתי או כלכלי ודאי שלא היה, אבל החיים המשיכו. היו אפילו חתונות, היו חיי דת, בתי כנסת, והייתה תעשייה ענקית של בתי חרושת שפעלו בשירות המאמץ המלחמתי של הרייך השלישי.

יהודים עוברים על הגשר המחבר בין שני חלקי גטו לודז'

גירושים, בעשרות אלפים, כבר התבצעו פעמים מספר מגטו לודז', אולם הנהגת הגטו, ובראשה חיים רומקובסקי, האמינה, או העדיפה להאמין, שהגירוש אין משמעותו מוות. גירוש יכול גם להתפרש כמובן הרגיל שלו. גירוש להלאה מכאן.

מרדכי חיים רומקובסקי, יו"ר היודנראט בגטו לודז'

בסוף שנת תש"ב, עת התחילו לחזור לגטו לודז' קרונות מלאים בפריטי הלבוש ושאר חפצי המגורשים לשם "עיבוד מחדש", החלו להבין כולם מה המשמעות של הגירוש.

בסוף אלול תש"ב, לפני שמונים שנה בדיוק, הגיעה ההוראה להנהגת הגטו להכין עשרים אלף נפש לגירוש.

חיים רומקובסקי, שהיה אלמן וחשוך בנים, ולפני המלחמה היה מנהל בית יתומים, אף שניסה תמיד לשוות לעצמו תדמית חמה של אוהב ילדים ודואג לשלומם, החליט שהקצבה הזו תתמלא בפעם הזו בילדים קטנים, זקנים וחולים.

מרדכי חיים רומקובסקי – יו"ר היודנראט בגטו לודז', משוחח עם עוברים ושבים ברחוב

רומקובסקי, נשיא הגטו, פנה אל הורי הילדים בתחינה:

"מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על הטובים ביותר שיש לנו – הילדים והקשישים. הייתי ראוי שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות! מסרו לי אותם! אבות ואמהות: תנו לי את ילדיכם!".

(דמותו של רומקובסקי שנויה במחלוקת. הוא דגל בשיטת העסקת היהודים בעבודה כפויה בשירות הגרמנים, בטענה כי רק זה מה שיציל את הקיבוץ היהודי הגדול בלודז' מהשמדה, אולם יש טוענים שהוא יותר מדי התמסר לשירות אדוניו הגרמנים והמיט סבל על יהודים רבים שלא היו ממקורביו. רומקובסקי נלקח לאושוויץ בזמן החיסול הסופי של הגטו, בשנת תש"ד, שם מת, ועל נסיבות מותו נחלקו הגרסאות).

ראש הס.ס. היינריך הימלר מבקר עם אנשיו בגטו לודז'. משוחח עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי.

אולם ההורים לא הסכימו לוותר על הילדים והגנו עליהם בחירוף נפש. אנשי המשטרה היהודית הותקפו בידי ההורים בחמת זעם, ההורים היכו אותם באלימות ושפכו עליהם שמן רותח.

הפיקוד הורה לחיילי הס.ס. להיכנס לתחומי הגטו, ובכוח תלשו את הילדים מהוריהם.

עוד לפני הפריצה לגטו נכנסו חיילים נאצים לבתי החולים וחטפו את כל החולים ואת הילדים לגירוש.

בתי החולים, שאנשים הפעילו את כל אשר לאל ידם כדי לזכות להתאשפז בהם אז בתנאי המחיה הקשים בגטו, הפכו למלכודת מוות עבור המאושפזים בהם.

בוקה ומבולקה שררו באותם ימים בגטו. אנשים רבים התאבדו כדי להינצל מגורל מר, וקול יללה מרה נשמע בכל פינה וקרן זווית. היו אלו ימים נוראים.

הגירוש הזה, שכונה בפי הנאצים "שפרה", בוצע בזריזות ויעילות. הנאצים היו פורצים לבלוק מגורים, אוספים את כל הדיירים, ומי שניסה להשתמט – דינו היה מיידי, מוות בירייה. אלו שנידונו לגירוש הועמסו על מכוניות גבוהות בעלות גרר, והוסעו לעבר הבלתי נודע, והמכוניות שבו אחרי פחות משעה להעמסת עוד מגורשים, כך שניתן היה להסיק שהמגורשים לא הרחיקו נדוד בדרכם האחרונה.

קדמה לביצוע הגירוש תוכנית הרעבה בכל תחומי הגטו. כשהגיעה אספקת המזון למקומות החלוקה, יצאו המונים מהבתים כדי להצטייד במעט מזון, וכשהלך התור והתארך, פרצו הכוחות הנאציים וחטפו על ימין ועל שמאל, שוב, אל הבלתי נודע.

לימים התברר שהמגורשים כולם מצאו את מותם במחנה ההשמדה חלמנו (במרחק 60 ק"מ מלודז).

מחנה ההשמדה חלמנו

שבוע טראומטי זה הותיר יגון קודר על תושבי הגטו, תחושת אבל ובלבול פשטה בלב כולם לצד זעם מבעבע וביקורת נוקבת, כמו זו של רבי יוסף ז'ליקוביץ הי"ד, הסופר היהודי המלומד, שאף הוא נמק בגטו לודז' עד שמצא את מותו באושוויץ ב-1944. כך כתב:

"נמצאו בגטו אנשים שנכפה עליהם או שנטלו על עצמם מרצונם הטוב את התפקיד של הסנהדרין הגדולה לדון בדיני נפשות. הורכבה ועדה שמשתתפים בה האדונים יעקובסון, בלמר, רוזנבלט, נפתלין וגרינברג, והם ינהלו את השילוח של 20,000 זקנים וילדים. הם יהיו אלה שיוטל עליהם לכרות איברים חיים מן הגוף ולחצות משפחות יהודיות".

יוסף זליקוביץ, שבגיל 18 הוסמך לרבנות ועסק בהוראה, היה בן למשפחה חסידית, וכישרונו הספרותי יחד עם רגישותו וטוב ליבו הותירו למזכרת נצח את רשימותיו על הווי החיים בגטו לודז', וכך הודות לרשימותיו שאותן לא הפסיק לשרטט עד למותו אפשר להבין היום במקצת את הלך הרוח אז בימים הקשים ההם. הינה למשל חלק מרשימותיו:

"אותם החיים החשוכים והשחורים יש להם כוח בל ייאמן: כל עוד נושמים, כל עוד לא נעצמו העיניים והחושים מתפקדים, פוסעים על פני הטרגדיות והצרות וחיים ורוצים לשמור על החיים המסכנים הללו מתוך מחשבה – 'אולי ישתפר המצב'… אולי אפשר יהיה בכל זאת להחזיק מעמד ולהישאר בן-אדם.

אומרים: בבניין בו היה בית החולים תשוכן נגריה ו… מקבלים את הידיעה הזאת כמעט בשוויון-נפש. רק אתמול אושפז שם אח או אחות, אשר נקרעו מן המקום בעודם בחיים והיום תתייצב שם לעבודה על מנת לשמור על חייך ועל גופך המעונה כל עוד ניתן...

אומרים שיחלקו תפוחי-אדמה והקהל כבר חזר כמעט לשיווי-משקלו. עוד פה ושם נשמעת אנחה או גניחה ובה בשעה מודים לבורא עולם על הבשורות הטובות בדבר חלוקת תפוחי-אדמה… שוויון-נפש כזה אפשרי רק בגטו בו המוות מובן מאליו יותר מן החיים. איש אינו יודע, איש אינו מבין מה הם הכוחות המותירים אותו בחיים. אך כל אחד רואה כיצד מתים. המוות בגטו הוא דבר יום ביומו, אינו מפתיע ואינו מפחיד איש. ואם חיים, הרי אלה חיים לעת-עתה ובסופו של דבר – אם לא היום, אז מחר – יגיע הקץ.

אך כל זמן שתושב הגטו חי, הרי הוא רוצה לפחות פעם אחת, אפילו תהיה זו הפעם האחרונה, לחוש תחושה של שובע, לאכול כדי שובע ואחרי-כן – יהיה אשר יהיה…".

או, הקטע המפורסם שלו על "אובדן הילדות בגטו":

"…האם יש לך בכלל ילדים בגטו? המין הזה הולך ונכחד עוד בטרם יתפתח ליצור המכונה ילד ואם יש לו מזל ואינו שובק חיים לכל חי, הרי הוא נעשה מיד יהודי בוגר ומושלם. בגטו אין ילדים אלא יהודים קטנים, שעד גיל עשר אינם עובדים, אך לעומת זאת ניצבים בתורים למטבחים, לחלוקת לחם, ו…יהודים קטנים בני עשר ומעלה שכבר עובדים. אין להם עדיין זקנים ואף לא נשים, אך הם כבר עובדים".

וכך כותב יוסף זליקוביץ' על אותה אקציית ילדים, לפני שמונים שנה בדיוק, ערב ראש השנה תשפ"ג:

"ברחוב ריבנה עומדת עגלה. על העגלה עומדים כמה ילדים עם עיניים בולטות, כאילו הלכו לאיבוד. הם כבר נלכדו. הם אינם יודעים מה רוצים מהם. למה עומדים סביבם כה הרבה אנשים ומביטים בהם בעצב ובצער? מדוע הם בוכים, כל אותם האנשים? מדוע הם סופקים כפיים ביאוש? לילדים אלה אין בכלל רצון לבכות".

בימים שאחרי האקציה, רושם זליקוביץ בדם ליבו את התרשמותו מקהות החושים שנגלתה לעיניו ברחבי הגטו אחרי גירוש הילדים:

"אין כל ספק שהזעזוע היה נורא ועמוק. ואף על פי כן, שלא לדבר על אלה אשר נפגעו במישרין וחזרו מיד לשגרה, אפשר לתמוה לאדישותם של אלה אשר מסביבתם הקרובה ביותר נלקחו אנשים יקרים וקרובים.

נראה היה כי מאורעות הימים האחרונים ישרו לזמן ממושך אבל בקרב כל אוכלוסיית הגטו, והנה… האוכלוסייה שרויה בדאגותיה היומיומיות בהשגת הלחם…

האם זו קהות חושים, אדישות, או איזו שהיא תופעה חולנית המתבטאת בהיעדר תגובה נפשית?

[…]

אי פה אי שם כמובן, מתייפחת אם בקרן זווית על גורל ילד או ילדים שגורשו, אך בדרך כלל הלך הרוח של הגטו אינו משקף את הפורענות הנוראה שהתרגשה עליו בשבוע האחרון.

עגום, אך אמת לאמיתה!".

אלו, כאמור, דבריו הנוקבים של ר' יוסף ז'ליקוביץ, איש הלב והרגש, אולם מתוך עיון בדפי הכרוניקה של גטו לודז' נמצינו למדים שהאווירה לא הייתה כה אדישה ואפאטית בין יהודי הגטו.

אחרי תיאור המקרים היבשים של הרציחות הפומביות, ההוצאות להורג בתלייה שבוצעו בימי ה"שפרה", ושל ביטול מוסד הרבנות ואיסור גורף על קיום התפילות (שכן באותה שנה לא התקיימו תפילות החגים, זאת עקב איסור חמור מצד השלטונות, בניגוד לראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות דאשתקד, שנת תש"ב, שבהם נערכו תפילות חגיגיות בגטו "בהשתתפות נציגי הממשל הגרמני"…), מתוארת ידיעה מרגשת ו"יהודית":

"מספר המשפחות המביעות נכונות לקבל ילדים (לאימוץ וגידול בביתם, אחרי שנותרו ללא משפחה בגירוש הגדול) מגיע ל-500 לערך".

כדי להבין מהות ידיעה זו, צריך לקרוא מעט בדפי קורות הגטו, באלו תנאי עוני ורעב התמודדו המשפחות בגטו, ומה היה נדרש מהם כדי לקבל ילדים זרים לאימוץ.

מי כעמך ישראל.

בגנזך קידוש השם זוכרים את ילדי גטו לודז' שמצאו את מותם לפני שמונים שנה בדיוק, ומתפללים לעילוי נשמותיהם.

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

נזכור גם את נשמתו של ר' יוסף זליקוביץ' ובנו היחיד שמואל, שביחד מצאו את מותם באושוויץ בימי חיסול גטו לודז', ולזיכרון דמותו הנדירה נביא קטע נפלא שמביא יוסף ברשימותיו (יומן "בימים הנוראים ההם", עמ' 134):

"כאשר היהודים יצאו מן העיר לגטו כפי שנמלטים מבית העולה באש, כשכל אחד מציל את היקר לו ביותר, את הקרוב לליבו, כי את הכל אי אפשר היה להציל, תפס גם יעקב-אלי את היקר לו – את הגמרא. אחרים תפסו את מיטותיהם, את מצעיהם, את תכשיטיהם, את כספם. נשים חטפו את לבניהן, את שמלותיהן, את מטלטליהן. יעקב-אלי חטף את הגמרא שלו.

יעקב-אלי ראה כמה מהר נמחקו הזכרונות אשר בני-אדם הביאו מבתיהם, הוא ראה איך ביקעו בני-אדם את מיטותיהם לעצי-הסקה, איך נמכרו המצעים והתכשיטים תמורת לחם צר ושחור, וכמה מהר נגמר הכסף. יעקב-אלי ראה כמה מהר נקרעו בגטו הלבנים, איך נרקבו השמלות בהיותן תלויות על קירות הגטו הרטובים, איך מטלטלי הבית התגלגלו מופקרים מחוסר מקום בחדרונים הקטנים. ובראותו זאת, הוא אימץ חזק לליבו את שארית הפליטה שלו, את הגמרא…

דפיה הצהיבו ודהו בגטו, תפחו מהלחות השוררת ודמו לממחטות לאחר נזלת קשה, אולם למרות הכל שורותיה נראו בעיני יעקב-אלי כערוגות פורחות ומוריקות בשדה. הצבע הצהוב של דפיה הזכיר לו את יהדותו, בדומה לטלאים הצהובים שעל חזהו ועל גבו… לחות-הדמעות שספגו דפיה העציבה רק במעט את ניגון-הגמרא שלו, אולם הוא נשמע לבבי ועמוק יותר…

הגטו כשלעצמו לא העציב את יעקב-אלי. הוא קיבל אותו כעונש משמיים ושמח בו כפי ששמח ילד בעונש שהטילו עליו ההורים, ביודעו שעכשיו לאחר ריצויו הם יאהבו אותו כקודם.

אולם זו לא היתה הסיבה היחידה שבגללה שמח יעקב-אלי בגטו. יעקב-אלי ראה בגטו "אתחלתא דגאולה". הוא חלם כבר מזמן היות בין יהודים בלבד… שיהיה זה כעין קיבוץ גלויות של יהודים בלבד… סביבו יהודים בלבד והוא ביניהם והעובדה שאת קיבוץ-הגלויות הוא לא כל כך הרגיש, לא העסיקה אותו; זמנו לא היה בהול, יעקב-אלי יכול לחכות… ובינתיים, מכאן לכאן… הרי אין הוא יושב לבדו. הוא מבלה עם ידידיו ורביו: אביי ורבא ורב הונא ורב אשי. הרי הם באו עמו לגלות ולא יעזבוהו, כפי שלא עזבו הרעים את איוב בצרתו… אולם איוב היה מהרהר. איוב חירף וקילל את יום היוולדו. ואילו יעקב-אלי להיפך. הוא הילל את השם-יתברך, הודה לו וקיבל בשמחה את העונש "המגיע" לו. ורק רעב היה…