וולוז'ין – עיר ואם בישראל

כ"ג אייר תש"ב, יום השנה השמונים להשמדת יהדות וולוז'ין.

על אם הדרך בין וילנא למינסק יושבת לה וולוז'ין, עיר ליטאית עתיקה שהותירה חותם עז לשעה ולדורות. בניינה הגדול והנאה של הישיבה הנודעת של וולוז'ין, שהייתה מכונה בחיבה "אם הישיבות", קיים עד היום ומתנוסס בה לתפארת, גל-עד לימים שהיו.

וולוז'ין הייתה עיר יהודית חיה ותוססת. גאוני עולם ישבו בה, גדולי הדור הליטאיים הקרינו ממנה אורם לכל קצווי ליטא ואירופה בכלל. הנודע שבהם הוא כמובן רבי חיים מוולוז'ין, מחבר "נפש החיים", שהשפעתו העצומה על עולם התורה והישיבות ניכרת על כל צעד ושעל. גם גדולי עולם, הגאונים הנודעים לבית בריסק, חיו ופעלו בוולוז'ין. רבנו חיים סולובייצ'יק מבריסק נולד בוולוז'ין לאביו הגאון רבי יושע בער, ששימש כראש הישיבה בוולוז'ין במשך זמן מה, ועוד הרבה קודם התגורר בוולוז'ין ה"שאגת אריה" ושימש בה כרב אב"ד.

אולם לא רק "מתנגדים" חיו בעיר מפוארת זו. קהילות מגובשות של חסידים מכמה עדות וחוגים היו רוח חיה בוולוז'ין ונטלו חלק פעיל ומרכזי בחיים הרוחניים של העיר. חסידי ליובאוויטש רבים גרו בה, וגם חסידי לעכוויטש וסלונים ועוד.

רחוב וילנה בעיירה וולוז'ין

(חותנו של הגאון רבי יושע בער מבריסק, רבי יצחק עפרון, שהיה תלמיד חכם מופלג, יהודי חשוב ובעל השפעה רבה בעיר וולוז'ין, היה חסיד לעכוויטש חם.)

וולוז'ין, ערש הישיבות, הייתה עיר ואם בישראל. אלפי יהודים גרו בה והשפיעו על כל הווייתה עד שעלה עליה הכורת בשנות השואה, ומכל הודה ותפארתה לא נשאר מאומה, כי אם דברי התורה של ראשי ישיבותיה ומאורי דרכה, אשר "שפתותיהם דובבות בקבר" כל אימת שתלמידים מזכירים את "שמועתם".

כאמור, בניינה הנהדר של הישיבה עודנו מתנוסס. הוא היה תל תלפיות עד לסגירתה לפני מאה ושלושים שנה בדיוק, עקב התערבות השלטונות וכפייתם להחדיר לימודי חול בסדר יומה.

בניין הישיבה בוולוז'ין

את ההווי של הישיבה וסביבתה אנו מוצאים בזיכרונות אחד מתלמידיה (באדיבות אתר "דעת"):

…בחור הבא בפעם הראשונה לוולאזין ואחר שמצא לו אכסניה, חדר בשותפות עם עוד בחור, או עם שני בחורים, הכל לפי מדת החדר, היה שם פעמיו אל הישיבה. וכשהיה עדיין רחוק ממנה, היה שומע קול שאון. וכל מה שהוא מתקרב אליה, היה השאון הולך הלוך וגדול, כמי שמתקרב למפל מים. וכשהיה מגיע ל"בית הלבן", הבנין הנהדר של הישיבה, הבנוי אבנים לבנות, עלה בדרגות אחדות ונכנס לאולם הגדול של הישיבה והיה נשאר עומד נדהם ומשתאה למראה עיניו ומשמע אוזניו: כשתי מאות וחמשים בחורים ואברכים יושבים ועומדים – ומי גם שמטייל עם הגמרא בידו לאורך כל האולם – ולומדים בקול רם ובניגון, כל אחד ואחד בניגון אחר, מיוחד לעצמו וכל זה בהתלהבות ובמתיקות, בנענוע של כל הגוף ובתנועת הידים, והוא איננו מבין איך הלומד מבין ויודע מה שהוא לומד לקול מחריש האזנים של מקהלה גדולה כזו. והלא גם עליו יהיה ללמוד כאן שמונה, עשר שעות ביום!

וכשעבר הרושם הראשון היה הולך לראות את המשגיח, היושב במזרחה של הישיבה ולומד בה כל היום כאחד התלמידים. והמשגיח, אחר שנתן לו שלום, היה מתחיל לתהות על קנקנו: מי ומה הוא, בן כמה הוא, אם בחור עדיין או כבר אברך, מה למד ואיפה למד, ועוד שאלות מעין אלה. והיה בוחן ידיעותיו בתלמוד ומוצא למענו מקום בישיבה, ואם אין מקום פנוי בישיבה, עליו יהיה ללמוד בבית המדרש, הנמצא בצד הישיבה. אחרי כן היה הולך להתיצב לפני ראש-הישיבה, שביתו נמצא גם כן על יד הישיבה. והיה מתקבל כתלמיד.

המנהל, הממונה על הספרים של הישיבה, היה נותן לו את הגמרא שרצה ללמוד בה, והחיים החדגוניים שלו היו מתחילים בוולוז'ין בקומו בבוקר משנתו, היה הולך להתפלל שחרית בישיבה. ואחר גמר התפילה, היה חוזר לאכסניה שלו ובעלת הבית מגישה לו ארוחת הבוקר: ספל תה, לחם, חמאה, או ביצה; ולפעמים, גם גבינה, או דג מלוח. וכשגמר אכילת ארוחת הבוקר, היה שב אל הישיבה ונשאר בה עד השעה הראשונה אחר הצהרים. ואם היה שומע את השיעור של ראש-הישיבה, היה נשאר לשמעו, ואם לא, היה שב אל האכסניה שלו לאכול את ארוחת הצהרים. וארוחה זו הייתה גם כן פשוטה; מרק של גריסים, או של פולים, עם חתיכת-בשר קטנה ותפוח או אגס לקינוח סעודה. על פי רוב – היה זה הכל…

בראש חודש אב תש"א כבשו הנאצים את וולוז'ין והחלו בלי שהיות במסעות רצח מזוויעים. תכף בהיכנסם ירו בעוברי אורח יהודים, ובאותו יום אסרו את הרופא היהודי יחד עם ילדיו ולאחר עינויים ירו בהם למוות.

בחודש אלול שנת תש"א אולצו 3,500 יהודי וולוז'ין להיכנס לגטו שהוקם בשכונת "ארופזו", יחד עם עוד יהודים רבים מהעיירות הסמוכות (ביניהם "אושמיאן" הידועה).

ביום ז' חשוון תש"ב הצטוו יהודי הגטו להתייצב להרצאה של ראש הגסטפו, רשע בשם "מוקה", בנושא "מוסר עבודה". בתום ההרצאה פקד על מאתיים יהודים, ביניהם חשובים וידועים, להתכנס בחדר כלשהו, ומשם הובלו בקבוצות של עשרה עשרה ליער הסמוך, שם נורו לתוך בורות.

ההשמדות והעינויים הלכו ותכפו. המקרה המזעזע ביותר שהותיר רושם נורא על כל יושבי הגטו וקרע את ליבם היה כאשר הנאצים פרסו ספר תורה, השכיבו עליו יהודים ואז ירו עליהם למוות מטווח קצר. זה מחזה שקשה לתאר את השפעתו האיומה על הנפש היהודית.

סופו המר של הגטו היה ביום כ"ג אייר תש"ב. פרטיזנים בלארוסיים ביערות הסמוכים הצליחו להרוג שלושה נאצים, מה שהיווה עילה לעונש בלהות שהושת על כל אלפי יהודי גטו וולוז'ין, מה שמכונה "האקציה השנייה", שהביאה את הקץ ליהדות וולוז'ין המפוארת.

ככר השוק בעיירה וולוז'ין

כמו חיות טרף צרחו על האומללים להתכנס לתוך נפחייה גדולה שוממת, ובחוץ פתחו הנאצים שולחנות עם "כיבוד", שתייה חריפה… ומקלעים. הם שתו לשוכרה, ומדי פעם ירו מהמקלעים לתוך הבניין הצפוף מפה לפה, זאת, לדבריהם, כדי "להשתיק את קולות הבכי מבפנים".

בפנים התווכחו היהודים. חלקם רצו למות מתוך מלחמה והתנגדות, אולם הרב ביקש, ואף הכריע, לא לאבד תקווה ולצפות לישועת ה'.

ראש המשטרה נכנס פנימה והורה ליהודי אחד, מחשובי הקהילה, לצחצח את נעליו, ובהתכופפו למרגלותיו ירה בו מטווח קצר, והלה נפל מתבוסס בדמו. מאות יהודים החליטו לברוח וניסו לקפוץ מהגג, אולם רובם נורו ונהרגו. רק 12 הצליחו לברוח וניצלו.

יתר יהודי וולוז'ין הוחזקו במקום עד לשעות אחרי הצהריים, אזי אולצו לצאת לכיוון היער דרך אזורי המגורים הנוצריים. כשעברה ה"תהלוכה" הנוראה ליד בתי הנוצרים יצאו התושבים, אנשים נשים וטף, פרצו בשירים וריקודים וצהלו בקולי קולות.

ה"תהלוכה" הייתה מחולקת לפי קבוצות גיל ומין: ילדים, ילדות, מבוגרים, מבוגרות, ובמרכז ניכרו הגברים שהיו עטויים בטליתות והתכוננו למסירות נפש מתוך קרבת אלוקים והכנה רוחנית מרוממת (עדות על גברים רבים עטויי טליתות בדרכם האחרונה מופיעה בכמה מקומות).

חלק מהיהודים הוכנסו לבניין ליד בית הקברות, שם נשרפו חיים, חלקם הובלו לבית הקברות עצמו ושם נורו לתוך קבריהם, אבל מרבית יהודי וולוז'ין אולצו לצעוד באותו יום מר ונמהר ליער, שם נורו לתוך בורות, ועליהם נסעו הלוך וחזור טרקטורים ועוד רכבים כבדים, ותעל נשמתם השמיימה מתוך ייסורים שאין לתארם.

ה' ייקום דמם.

יום זה, כ"ג באייר, נקבע ליום הזיכרון ליהדות וולוז'ין. ביום זה נזכור את הקדושים, נתייחד עם זכרם, נדליק נר ונתפלל לעילוי נשמותיהם.

תהא נשמתם של קדושי וולוז'ין צרורה בצרור החיים.