ויאמר הנני

מסעו האחרון, רווי הדמעות, של הרבי הקדוש מקארלין, רבי אברהם אלימלך הי"ד, לארץ ישראל, ערב פרוץ המלחמה.

מסע נורא שהותיר חותם מר על מאות מחסידי היישוב הישן, שכל ימיהם לא שכחו את הדמעות, את הבכיות, את דברי הפרידה ואת מסירות נפשו של מנהיג בישראל, שבעיני קודשו ראה הכול מראש, ויכול היה להציל עצמו, אך העדיף להיות יחד עם צאן מרעיתו ב"שנות ראינו רעה".

לרגל יום ההילולא, י"ד מרחשוון, שמונים שנה לעקידתו של הרבי הנערץ יחד עם כל בני משפחתו, הי"ד.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

חלק א

חסידות קארלין נמנית בין חצרות הקודש הראשונות שפעלו באוקראינה מהדור השני להופעת אור החסידות, אורו של רבי ישראל בעל שם טוב.

חסידות קרלין מנתה אלפי חסידים ברחבי רוסיה, פולין ואוקראינה בדור האחרון שלפני השואה, וששת האחים הקדושים, בני רבי ישראל זצ"ל (המכונה "הינוקא" ומנוחתו כבוד בפרנקפורט שבגרמניה) כיהנו באדמו"רות קרלין, בערים שונות על פני מזרח אירופה.

חסידות קרלין מאפיינים ייחודיים לה, ובמרכזם התפילה הנלהבת המלווה בקולות רמים ובשאגות מעומק הלב. בקרלין, בכל עת מצוא, השמחה פורצת גבולות ו"ניגוני ריקוד" מיוחדים לה, ניגונים סוערים שכיום מושרים במקומות רבים, לאו דווקא בקרלין.

חסידות קרלין מוכרת גם בזכות הניגון המרגש הנודע "י-ה אכסוף נועם שבת", המושר בערגה בכל בית ישראל מדי ליל שבת. את הניגון הזה כתב רבי אהרן הגדול מקארלין, אבי ומייסד השושלת.

בעיר קארלין, שבאותה עת הייתה תחת שלטון מדינת פולין, כיהן הרב הקדוש רבי אברהם אלימלך פרלוב זצ"ל, ולאורו הלכו אלפי חסידים. רבי אברהם אלימלך היה איש קדוש, גדול בתורה ואוהב ישראל. חסידיו דבקו בו והיו כרוכים אחריו באהבה ובהתקשרות, ישיבות נודעות עמדו תחת נשיאותו בפולין, ובין חסידיו נמנו גדולי עולם, וביניהם קבוצה גדולה ואיכותית שהתגוררה בארץ ישראל. אדמו"רי קארלין עודדו תמיד את העלייה לארץ ישראל, והיו תומכים בדרכים רבות ביישוב היהודי המתפתח בארץ.

חסידיו בירושלים, צפת, טבריה, תל אביב ועוד היו מקושרים אליו בלב ונפש והיו נוסעים לקארלין בהזדמנויות חגיגיות שונות למרות תנאי הימים ההם.

הרבי מקרלין, שהיה משדר תמיד שמחה ואופטימיות, השפיע על אלפי חסידיו שלווה וביטחון בה', וכל מכתב שלו, וכאלו נותרו מאות ואולי אלפים, מלאי אמונה וקרבת אלוקים וטללי תחייה של שמחה והתלהבות אין קץ.

שינוי בסגנון המכתבים

החסידים בארץ ישראל, שמפאת המרחק היו הממוענים העיקריים למכתביו, החלו להבחין משנת תרצ"ו (1936) ואילך בשינויים שחלו בסגנון כתיבת המכתבים של הרבי.

הרבי התחיל פתאום לכתוב בתוגה על מצב כלל ישראל "במיוחד במדינות אלו" (פולין וכל מדינות מזרח אירופה), כשבחלק גדול מהמכתבים הוא כותב מתוך חרדה הניבטת מבין השורות לנוכח "גזירות נוראיות שעוד לא פקדו את עם ישראל מאז היותו לעם".

במכתביו לארץ ישראל היה מפציר ביושבי "ארבע ארצות הקודש" (ירושלים, חברון, טבריה וצפת) להשתטח במקומות הקדושים ולהעתיר עבור יהודי אירופה, והציבור עדיין לא קלט מה בדיוק הסכנה האורבת למיליוני היהודים יושבי אירופה, על מה הרבי מדבר.

באותן שנים היה היישוב היהודי במזרח אירופה מרכז העם היהודי. בפולין, ליטא והונגריה ושאר מדינות מזרח אירופה חיו רוב היהודים; שם היו הישיבות, החסידויות כולן, הרבנים, האדמו"רים. באירופה שקקו חיי רוח אדירים, רוח עזה של עשייה ופעלתנות פעמה בערים הגדולות בפולין, הונגריה וליטא; ורשה, כמשל, הייתה "בירת העם היהודי"; בליטא היו הישיבות הגדולות – מרכז התורה, בפולין רחשו ככוורות בהתלהבות יוקדת רבבות פרחי חסידים ומילאו את חצרות הצדיקים שבערו כאש להבה; מי יכול היה לתאר לעצמו שכל זה עומד להיפסק באבחת חרב? מי תיאר לעצמו שבאירופה מתנגנת לה מנגינה קסומה שעומדת רגע לפני אקורד הסיום שלה, ואחריו יהיה שקט, דממת מוות.

ארבע פעמים במהלך שנות כהונתו כאדמו"ר מקארלין עלה רבי אברהם אלימלך לארץ ישראל לביקורים ממושכים. שלושת הביקורים הראשונים היוו עבור חסידי קרלין ימי חג בלתי נשכחים. החסידים ובני משפחותיהם שכחו בימים אלו את כל טרדותיהם ואת העוני והצער שהיו מנת חלקם, ונסחפו כל כולם בהווי המיוחד של הרבי שהביא עימו שמחה והתלהבות אין קץ.

האדמו"ר מקרלין, רבי אברהם אלימלך פרלוב, בדרכו לכותל בחג השבועות, מלווה בחסידיו.

שונה היה הביקור האחרון שערך הרבי מקרלין בארץ ישראל בשנת תרצ"ט, ולביקור הזה נקדיש יריעה זו.

ישבו לארץ זקני בת ציון

הסוף היה מר. הרבי הנערץ וכל בני משפחתו – אשתו, בניו, בנותיו, נכדיו ונכדותיו – כולם נהרגו על קידוש השם. בהתחלה עוד היה הרבי שולח מכתבים לארץ ישראל מתוך אירופה הבוערת; בהמשך פסקו המכתבים, והחסידים בארץ ישראל לא ידעו עדיין מה אירע, וקיוו שעוד יבואו בשורות טובות. אבל למרבה היגון, בערך חצי שנה אחרי המלחמה הגיעה הידיעה לארץ ישראל, ואז, בבית הכנסת הירושלמי העתיק "בית ישראל", שבו ישב הרבי בכל ימי ביקוריו בארץ ישראל, ישבו על הארץ זקני חסידי קרלין, ובכו את השרפה אשר שרף ה'.

לנגד עיניהם עלו דברי הימים ההם; דיבורים נוראים שנרשמו, כמנהג חסידים, תכף אחרי שנשמעו מפי הקודש; דברים שבשעתם נשמעו נבואות זעם הזויות ותלושות מהמציאות, נקראו בעיניים דומעות ובלבבות קרועים מתדהמה ואבל קודר.

הרבי ידע וראה, והזהיר, ובכה, ויילל, והתחנן, ודבריו לא נכנסו ללב. מי חשב בימי השלווה ההם שכל יהדות אירופה המפוארת עומדת רגע לפני השמדה מוחלטת? מי האמין שבתוך תקופה קצרה יעלה הכורת על הקיבוץ היהודי הגדול בעולם? מי העלה על דעתו שגורלה של יהדות פולין הענקית נחתם, להיות "עולה על מוקדה" על כל גדוליה, אדמו"ריה, טפה וישישיה, "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים"?

הבה נצעד במסלולי אותו ביקור, נתלווה לרבי הקדוש במסעותיו, נשתתף בתפילות, נקשיב לדברים מסמרי שיער, ונבין מה כוחה של "מסירות נפש" של מנהיג בישראל, שהיה יכול להישאר כאן, בארץ ישראל, הרחק מהזוועה שעומדת להתחולל, הרחק מהפורענות המתרגשת על כלל ישראל, אבל העדיף לחזור לצאן מרעיתו בפולין הדוויה, שם מסר את נפשו כעולה תמימה, ויעל הוא וכל אשר לו בסערה השמימה.

קבלת פנים

המנגינה שנעצרה

כפי שהקדמנו, הביקורים הקודמים של הרבי מקרלין בארץ ישראל היו כמו יום טוב ארוך עבור החסידים ובני משפחותיהם.

ומשכך, גם בהזדמנות זו, בימי הקיץ של שנת תרצ"ט (1939), מששמעו החסידים שהרבי מתעתד לבוא לארץ ישראל לביקור ארוך, אפפה התרגשות את כולם, וביום המיועד, ערב ראש חודש סיוון תרצ"ט, התאספו מאות חסידים צעירים ומבוגרים בנמל תל אביב החדש, שם עגנה הספינה של הרבי.

ומייד, בשעה היעודה, משעגנה הספינה ודמותו של הרבי נראתה, ברורה ומאירה, פתחו כולם בריקוד עז לקול צלילי ניגון קרליני עליז. אולם הרבי, שהשמחה הפשוטה והטהורה אפיינה תדיר את דמותו וכבשה את סביבתו, עמד מול החסידים הצוהלים ובפנים חתומות הורה להפסיק תכף את השירה, ואמר:

אין זה זמן מתאים לשמחה.

והוסיף:

אין כל סיבה לרקוד עכשיו.

אין ביקורי זה ככל ביקוריי כאן עד כה, כעת באנו לכאן רק להשתטח במקומות הקדושים בבכי ותחנונים להעביר רוע הגזרה…

הרבי חזר שוב על ההוראה הברורה:

להפסיק את השירה ואת הריקודים!

הרבי ירד לנמל וכל החסידים הקיפו אותו, כולם רצו לגשת, ללחוץ את ידי הצדיק, אולם לפני שהושיט ידו לשלום עליכם הודיע בארשת חתומה:

לא באנו לשם ביקור.

באנו לעורר רחמי שמיים עבור אחינו בני ישראל מפולין ורחבי אירופה הנמצאים בצרה גדולה.

עננים שחורים מרחפים על שמי אירופה!

לא עת גיל ושמחה עת זו!

באתי לעלות למקומות הקדושים ולעורר רחמי שמיים,

אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם.

בהלה התפשטה בציבור, וחסידים רבים הרהרו במשמעות הדברים הקשים שהשמיע הרבי זה עתה. חלקם נזכרו בלשונות המוזרים שנקט הרבי במכתביו האחרונים, ורגשי חרדה טיפסו בליבותיהם.

האוטובוסים שהביאו את מקבלי הפנים של הרבי הנערץ סבו על עקבותיהם, נושאים מטען אנושי "כבד", הרבה יותר מבהלוך… כולם ישבו מכונסים בעצמם, מקווים שזו הייתה רק התחלה קשה למסע קודש נעלה ומרומם, לפחות כמו הביקורים הקודמים של הרבי שהותירו בהם חותם עז של התעלות ואהבה.

אבל לא.

ההמשך היה קשה הרבה יותר.

במהלך השנים כשהחסידים, שרובם ככולם כבר אינם בין החיים, היו יושבים יחד בהתוועדויות חסידים ונזכרים באותם ימי אימה וחרדה, היו עיניהם זולגות דמעות רותחות וליבם היה נקרע מצער ויגון, כי הכול היה כה שקוף וכה ברור, ועדיין אנשים סירבו להאמין, לא אבו לקבל.

יום צום והתעוררות

ערב ראש חודש סיוון.

הרבי הכריז על יום צום והתעוררות. מאות התאספו בבית הכנסת של חסידי קארלין. הרבי הורה לכל הקהל להתאסף שוב בחצות הלילה ברחבת הכותל המערבי ל"תיקון חצות", וכך אמר בקול נכאים:

עת צרה היא ליעקב, ואין לנו ברירה אחרת אלא לשפוך את שיח ליבנו במקום אשר לא זזה משם שכינה מעולם; "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה, לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה', שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ב, יט).

פתקאות רבות נערמו על שולחנו של הרבי, פתקאות של חסידים שרצו שהרבי יעתיר בעדם בשריד בית המקדש. אולם הרבי לא הסכים להביט בהן כלל. הוא אמר בכאב: אין זה הזמן לבקשות פרטיות. עת צרה היא לכלל ישראל, וצריכים אנו לקרוע רחמי שמיים.

רבים מהנוכחים השתוממו לנוכח החרדה שניבטה מעיניו ומדבריו של הרבי. היו שתהו שלפי מה שפורסם בעיתונות, אדרבה, באותם ימים הורגשה רגיעה כלשהי בין מדינות אירופה, וודאי שאיש לא העלה על דעתו את האסון הנורא המתרחש ובא על יהדות אירופה.

רבי אברהם אלימלך פרלוב, האדמו"ר מקרלין, בביקור בעיירה סארני. ליד האדמו"ר ראש הישיבה הרב ישראל מפינסק.

אחרי העצרת כינס הרבי לאספה דחופה את זקני וראשי העדה. בהיכנסו לחדר היה ראשו מורכן, פניו חיוורים כסיד, ובלשון תחנונים הביע את משאלת ליבו:

לטכס עצות ולמצוא דרכים איך לעורר את כלל ישראל לזעוק ולהתחנן על הגזירות הקשות והנוראות העומדות להתרחש ח"ו על אחינו ברחבי אירופה. צריכים לעורר רחמי שמים שלא יתגשמו המזימות השפלות של אויבינו המתכננים ומבקשים להשמיד ולהרוג ולכלות את כלל ישראל רח""ל.

דבריו היו נוקבים וקשים כגידים והם פילחו את ליבם הטהור של נקיי הדעת שבירושלים, עד שאחד מהם, הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ"ל, שהיה אב בית דין ירושלים, העז ושאל את הרבי:

מדוע הרבי כל כך מפחיד אותנו?

והרבי נאנח וענה בשקט:

כל התיאור הנורא שגילינו ותיארנו ברבים, מצוטט ממה שראינו שחור ע"ג לבן, במכתב נורא שנמצא ברשותי מאת הבעל שם טוב הק' זיע"א.

הדיין רבי פישל ביקש מהרבי להראות לו את המכתב, אולם הרבי סירב וטען:

הייתי מראה לכם אותו. כתוב בו הרבה יותר גרוע ממה שגיליתי, אבל מה תועיל לכם קריאתו? זה רק יפריע לכם ולא תמצאו מרגוע לנפשכם!

אחד ממשתתפי ה"אספה", שהיה נרגש מאוד ולא יכול היה לשלוט ברוחו ולהירגע מעוצמת הדברים הנוראים ששמע, נפלט מפיו:

לפי תיאורו של הרבי על המצב העגום שעם ישראל נתון בו, ומה שעתיד להתרגש ולבוא על כלל ישראל, הרי שמזמן חורבן הבית לא היו עדיין צרות כאלו לישראל!

נאנח הרבי ואמר:

מזמן חורבן בית המקדש?! צרות כאלו המתרגשות ובאות על כלל ישראל, עוד לא היו מזמן בריאת העולם!

הרבי מחא כפיים בהתרגשות מוזרה, הוא שקע בשתיקה, ושאל את זקני החסידים שישבו מולו:

על מה נבקש, שתהיה מלחמה או לא?

נענה אחד מזקני החסידים ואמר: רק שלא תהיה מלחמה!

אולם הרבי לא הסכים… הוא הביט על החסיד ההוא והפטיר בדומיה:

מי ייתן והיה כמו שאתם אומרים. אולם אם הצורר יכבוש בלי מלחמה, מי יודע מה יהיה… כי אם תהיה מלחמה אזי אומות העולם בסופו של דבר ימנעו את האסון המוחלט של כלל ישראל, ותהיה הצלה פורתא עבור שארית ישראל, מה-שאין-כן, אם לא תהיה מלחמה… מי יודע מה יהיה? מה יישאר מכלל ישראל?

ותוך כדי דיבורו קם הרבי מלוא קומתו, מראהו נורא, ומעיניו ניבטת חרדה איומה ואמר:

אתם בארץ ישראל גם לא תלקקו דבש, אבל בכל זאת ארץ ישראל שונה מכל הארצות. אולם אנו בחוץ לארץ – מי יודע מה יהיה? מה ייעשה לעם ישראל, מה יתרחש עימם? הרעישו עולמות ובקשו רחמים, וראו כל אחד לתקן את עצמו. אולי ירחם ה' על עמו.

אוי! מסתירים!

בימים שאחרי האספה שלח הרבי מקרלין כמה מקורבים אל אדמו"רי וצדיקי ארץ ישראל, זאת כדי לשמוע חוות דעתם על אודות המצב הקשה. היו צדיקים שהרבי נפגש עימם אישית, אך הם לא הבינו "על מה הסער הזה". רבים מהם חשו שהרבי נכנס לפאניקה מיותרת ואף ניסו להרגיע אותו. אחרי שנפרד מצדיק גדול אחד שלא ראה איתו עין בעין את מה שעתיד להתרחש עם כלל ישראל ואף ניסה להתווכח עימו, יצא הרבי ממעונו ואמר בכאב:

אוי, מ'בהאלט פון הים (אוי, מסתירים ממנו).

ואחרי שעוד צדיק נפגש עימו והביע תמיהתו על הסערה הגדולה שהרבי מעורר לחינם, אמר הרבי בבכי מר:

אויכט פון הים בהאלט מען. אוי (גם ממנו מסתירים. אוי).

באחד מאותם ימים נסע לתל אביב כדי להיפגש עם הרבי מהוסיאטין, הרה"ק רבי ישראל זצ"ל, "זקן אדמו"רי רוז'ין". הוא הסתגר עימו ודיבר עימו על המצב העולמי בעקבות ההתפתחויות בגרמניה. ניכר היה על הרבי שהשלווה ממנו והלאה, וכי הוא מנסה בכל דרך לעורר את שלומי אמוני ישראל ואת צדיקי הדור לזעוק זעקה גדולה ומרה.

אימה ורעדה – הנסיעה הנוראה למירון

בשבת קודש פרשת פנחס, כ"א תמוז תרצ"ט, שהה הרבי עם החסידים בטבריה, והתוכנית הייתה לעלות למירון ביום ראשון, כ"ב תמוז.

באותו פרק הייתה מירון סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. המקום, ובעיקר הדרך המובילה אליו, שרצו קיני מרצחים ישמעאלים, ומזה כמה שנים, משנת תרצ"ו, כמעט לא עלו יהודים להשתטח בציון הרשב"י. באותה תקופה רבו הפרעות, וסכנה של ממש נשקפה לחיי העולים לציון הרשב"י במירון.

פחד מוות שרר בעליות המפותלות למירון שבנקיקיהן הסתתרו רוצחים ישמעאלים ופעמים רבות היו יורים על כלי רכב שהעפילו לראש ההר, ומשכך ניסו מקורביו של הרבי להניא אותו מהנסיעה למירון. אולם הרבי לא הסכים לוותר. הוא טען בתוקף שכשעתיד כלל ישראל על כף המאזניים אין מנוס מלקרוע שערי שמיים במקום הקדוש, ציון הרשב"י זיע"א.

מוצאי שבת קודש בטבריה

השעה שתיים אחר חצות. חסידים אחדים עומדים למרגלות בית האכסניה של הרבי. דנים בהתבטאויות המוזרות שהרבי משמיע לאחרונה תכופות, לעיתים מתוך בכיות נוראות, קטועות, קורעות לב ומזעזעות.

הרבי פרש זה מכבר למנוחה, לכאורה, והחסידים דיברו בלחש כדי לא להפריע למנוחתו של הרבי חלילה, ולא למנוחתם של השכנים, בשעה מאוחרת זו.

לפתע נשמע רחש מהמרפסת שבקומה הראשונה. דלת נפתחה ודמותו של הרבי נראתה בפתח.

הרבי לא נראה טוב. פניו חוורו ועיניו אדמו, ובשקט לחש לחסידים הספורים שעמדו למטה:

כשאני חושב לאיזה מקום אני עתיד להיכנס מחר בבוקר, ומה אנחנו צריכים לפעול, אין אני יכול להירדם (מרוב מתח והתרגשות).

אמר מקורבו החסיד רבי אהרן הלטובסקי: ייטול נא הרבי כדור שינה!

ענה הרבי: כבר בלעתי שניים ולא הועילו.

החסידים נחרדו. הם ראו את המתח הנפשי הנורא שהרבי שרוי בו ואת המאמצים הבלתי אנושיים שהוא משקיע בימים האחרונים, ואמרו לרבי: הרבי לא יישא זאת חלילה! (כלומר הוא עתיד להתמוטט מאפיסת כוחות), והרבי ענה בקול לא לו:

האלט מען נישט אויס!

(כלומר: אכן, אז לא אחזיק מעמד… ומה בכך).

החסידים היו מבועתים ממצבו של הרבי, אולי יותר מה"גזרה" העלומה שעליה הוא מרעיש עולמות.

אכן רוחות מלחמה נשבו כבר באוויר, אבל מי יכול היה לתאר ולשער את מה שעתיד להתרחש עם יהודי אירופה, הקיבוץ הגדול של יהדות העולם.

סוף סוף הגיע הבוקר, והקהל ישב באוטובוס העתיד לעלות מירונה, אולם מופע האימים לא תם. הרבי ירד מרכבו וביקש לעלות לאוטובוס. הוא עלה ובהבעה מוזרה עבר ממושב למושב וביקש לסקור את פניהם של הנוסעים, וביקש מהם להתכונן הכנה נפשית לקראת התפילה במירון, שכן בפני סכנה קיומית לכלל ישראל אנו נמצאים, וסיים: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

הגיעו למירון.

הרבי נכנס לבדו לציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי וביקש מכולם להמתין בחוץ.

אחרי התבודדותו שעה ארוכה בגפו בציון הרשב"י, נכנסו כולם, והמחזה שנגלה לעיניהם היה נורא. יובל שנים אחר כך ויותר היו החסידים מתקשים להיזכר בחיזיון מחריד זה, ובוודאי לדבר על אודותיו.

הציון היה מלא אבק. כמעט לא ראו דבר כי אם שכבת אבק די סמיכה, שכן זמן רב כבר לא נכנס איש לציון הרשב"י עקב הפרעות. בקרן זווית עמד הרבי, חיוור כסיד ועיניו נפוחות מבכי. מראהו היה כשל בר מינן, טיפת חיות לא הייתה על פניו.

הרבי ננער וזעק מנהמת לב:

קראו אל ה' בחזקה!

(פסוק הוא ב"יונה", המתאר את קריאת יונה הנביא ליושבי נינוה שנגזרה עליהם גזרת כליה.)

הקהל פרץ בשאגות אימים עד שהתחילו לחשוש שמא תעלה הזעקה באוזני יושבי הכפרים הערביים מסביב, ואז חלילה יבולע להם…

החסידים שנכחו בתפילה זו היו מספרים כל ימיהם שתפילה כזו הפכה את כליותיהם ושיברה את ליבותיהם. היא לא נשכחה מהם עד יומם האחרון.

אחרי התפילה במירון הסב הרבי פניו אל הקהל והורה לנסוע לצפת, לבית החיים העתיק.

בעומדו למרגלות ההר שבו טמונים האר"י הקדוש, הבית יוסף ושאר הצדיקים, נשא הרבי עיניו והתחיל לומר את הקינה הידועה של רבי אלעזר "הקליר":

אָז בַּהֲלוֹךְ יִרְמְיָהוּ עַל קִבְרֵי אָבוֹת

וְנָם עֲצָמוֹת חֲבִיבוֹת

מָה אַתֶּם שׁוֹכְבוֹת.

בְּנֵיכֶם גָּלוּ וּבָתֵּיהֶם חֲרֵבוֹת

וְאַיֵּה זְכוּת אָבוֹת בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת:

גָּעוּ כֻלָּם בְּקִינִים

עַל חֶסְרוֹן בָּנִים

דּוֹבַבוּ בְּקוֹל תַּחֲנוּנִים

פְּנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וְאַיֵּה הַבְטָחַת וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים…

הרבי השתטח על ציוני הצדיקים ומירר בבכי, ולאחר שחזר מהציון של הבית יוסף הביט על סובביו ואמר:

אוי, חשבנו שפעלנו משהו… חשבנו שנפעל…

אוי פוילישע אידן, (יהודי פולין), פוילישע אידן זענען פארלוירן… (יהודי פולין אבודים!) מה יהיה על יהודי קראקא, אוי אזא קראקא (קראקא כזו).

שוב ושוב מלמלו שפתיו על יהודי פולין, והחרדה הייתה בלתי ניתנת לתיאור. וכך בדממה שב הרבי לרכבו ונסע לירושלים.

אחרי אותה תפילה שלח הרבי את החסיד רבי זלמן בריזל (נפטר בשנת תש"ס בירושלים) אל אחד מצדיקי הדור שהתגורר בירושלים וביקש ממנו שישאל אותו אם הוא רואה מה הולך להיות עם יהודי אירופה. ר' זלמן שב אל הרבי ובישר לו שאותו צדיק ענה לו שבעזרת השי"ת הכול יהיה בסדר ואינו רואה גזרה מיוחדת על יהודי פולין ואירופה.

הרבי שמע ורעדה אחזה בכל גופו. הוא נאנח מעומק הלב ואמר: אוי, מסתירים גם ממנו!

עננים שחורים על אירופה

ארכו הימים, והביקור של הרבי הפך לימים של חרדה ועוגמת נפש למאות החסידים שאהבו את הרבי והמתינו בקוצר רוח לדברי החיזוק והשמחה שבימים כתיקונן קלחו מפיו והזליפו עליהם טל של תחייה.

החסידים המתינו למשב רוח מרענן של שמחה ואופטימיות, אך לשווא. הרבי היה שרוי בחרדה נוראה ולא חדל מלהרעיש עולמות שכבר יחזרו בתשובה ויעתירו בתפילה כי כבר נגזרה גזרה. שוב ושוב חזר על המשפט הנורא: רואה אנוכי עננים שחורים על אירופה.

כך עברו ימי תמוז ואב, והגיע חודש אלול. ביום י"ד אלול התעתד הרבי לעלות על האונייה לכיוון פולין, ארץ מגוריו.

באחד מימי תחילת חודש אלול התאספו עסקני וראשי העדה לאספה דחופה, ובה הוחלט למנוע מהרבי לשוב לפולין בכל מחיר. הם החליטו על דרכי פעולה איך ניתן להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל לכל בני משפחתו של הרבי, דברים שהצריכו את האישור של הרבי ואת שיתוף הפעולה מצידו.

נכנס החסיד רבי אלתר שיפמן אל הרבי, ושאל:

היאך מותר לו לרבי, מבחינה הלכתית, לשוב ל"מקום סכנה"?

הרבי שמע את השאלה, עלה על כיסא והוריד ספר כלשהו מהארון הגבוה, דפדף בו, והקריא מתוכו: "הקדוש ברוך שונא מנהיג הנוטש את צאן מרעיתו בימי צרה וסכנה"…

ואמר: כל מאוויי וכל רצוני עלי אדמות הוא לקיים רצון אבי שבשמיים ולמצוא חן בעיניו, כעת, אם נגזרה גזרה, אעשה דבר שגורם לו להקב"ה לשנוא אותי?

משהבינו החסידים המסורים שבארץ ישראל לקראת מה הרבי מתעתד לשוב, גמרו אומר בליבם למנוע מהרבי לשוב לפולין בכל מחיר. אפילו אם הרבי יכעס, ואפילו אם הביצוע יצריך שיישכבו מתחת לגלגלי הרכב.

החסידים דיברו ביניהם על דרכי הפעולה הרצויות, הם היו נמרצים והחלטיים והחליטו ששום דבר בעולם לא ימנע מהם לעצור את הרבי שלא יחזור לפולין, אחרי נבואות כה קודרות שהשמיע הוא עצמו.

עודם מדברים בתוכניותיהם, והנה הרבי יוצא מחדרו. בפסיעות מדודות התקרב אל החסידים המתלחשים בקרן זווית ואמר להם בהבעה מוזרה: אם תעשו כן, עוד תתלשו את שערות ראשיכם! נוסע אני לעירי להיות עם בני הקהילה שלי ועם בני ישראל שיהיו נתונים בצרה ובשביה, ואני מזהיר אתכם שלא תהינו להפריע לי.

הגיע היום האחרון.

הפרידה של הרבי מחסידיו הייתה קורעת לב. התחושות היו קשות, וכאילו לא היה די במה שהרבי דיבר עד כה במהלך ביקורו בארץ ישראל, לפתע פשט הרבי את מלבושו העליון הרבני, ומסר אותו לידי חסידו רבי אהרן הלטובסקי, ואמר לו: שם, כשנצטרך לרוץ ולהימלט, יוקל לנו בלי מלבוש זה!

ואז הוריד את משקפי הזהב שלו, ירושה יקרה מפז מאביו הרבי הק' מסטאלין, ואת שעון הכיס שלו העשוי גם הוא זהב, מסרו לידי ר' אהרן ואמר: שלרשעים יהיו פחות דברי ערך מאיתנו…

הרבי נפרד מחסידיו ועלה לרכב שעשה דרכו לנמל יפו. האווירה ברכב הייתה טעונה מאוד, וכשהגיעו לנמל, התברר שאיחרו את המועד וכבר אין אפשרות לעלות על האונייה.

הורה הרבי לנהג לנסוע לנמל חיפה, אולי שם יספיקו, אולם אחד מהנוכחים חיווה דעתו שלכאורה יאחרו גם את התחנה ההיא. שמע הרבי ואמר "הלוואי שנאחר".

ישב אחד מהגבאים מאחור והחליט לזרוק את הדרכון של הרבי מהרכב, וכך לא יוכל לעלות לאונייה ובעז"ה יינצלו חייו.

המחשבה רק עלתה על ליבו ומייד הסתובב אליו הרבי ואמר לו בפנים חמורות סבר:

אליין טוט מען גארנישט מיר זענען ביי גאט אין די הענט (לבד לא עושים כלום. אנו בידיים של הקב"ה!).

ליל י"ד אלול תרצ"ט, שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפליגה האונייה לאירופה, ואחרי מסע ימי מפרך הטילה עוגן בנמל קאסטנציא ברומניה, ובאותו יום כבר פלשו הגרמנים הארורים לפולין. השמועות על פרוץ המלחמה הגיעו גם לרומניה, ומשום כך העדיפו רבים מנוסעי האונייה להישאר שם. אך הרבי ומלוויו הספיקו עוד לעלות לרכבת האחרונה שנסעה לפולין.

אונייה זו הייתה האחרונה שיצאה מארץ ישראל. הרבי הקדוש מקארלין אכן הגיע לפולין ברגע האחרון, וגם אז לא פסקו החסידים מלעשות כל אשר לאל ידם להבריח אותו מעמק הבכא, ובהשתדלות הרב הרצוג הושג עבורו אישור כניסה לארצות הברית, אולם כבר נגזרה גזרה וסופו של הרבי היה כגורלם של מרבית יהודי אירופה, והוא וכל בני משפחתו נהרגו על קידוש השם ביום י"ד מרחשוון תש"ג, לפני 80 שנה בדיוק.

על ימיו של הרבי תחת השלטון הנאצי ועוזריו האוקראינים, וגילויים שונים על ימיו האחרונים, ביריעה הבאה אי"ה.