וילכו שניהם יחדיו…

ליום הזיכרון של הרבי מקרעטשניף, ניצול השואה שהקים עולמות של תורה וחסד ורבים השיב מעוון

אשוויץ, תש"ד.

אב ובנו עומדים יחד זה מול זה, עיניהם נפגשות, ודומעות.

פרידה. בנו

רבי אליעזר זאב רוזנבוים, הרבי מקרעטשניף הי"ד

"אתה תשרוד", מבטיח האב הגדול, רבי אליעזר זאב רוזנבוים, הרבי מקרעטשניף, לבנו הבחור, דוד משה. אתה תשרוד כי "העולם עוד צריך לך. העולם זקוק לך", אולם אני הולך, עליי נגזרה הגזרה.

האב בירך את בנו, והסמיך אותו להיות ממשיכו ברבנות ובהנהגת הכלל, ונפרד ממנו. לעולם.

הרבי הקדוש מקרעטשניף נרצח באושוויץ ואילו הבן, רבי דוד משה בן ה-19, שרד ואחרי המלחמה שב לסיגעט, שם התקבצו פליטי המלחמה במחיצתו והוא היה להם לאדמו"ר. בשנת תש"ו התחתן עם בת אחותו מרת סימא רייזל רוזנבוים (בת רבי חיים מרדכי מנדבורנה), ובשנת תש"ז, עקב רדיפות השלטון, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

רבי דוד משה רוזנבוים, האדמו"ר מקרעטשניף, נפרד בתפילה מציונו של סבו רבי מאיר

בשנת תש"ח, במלחמת השחרור פגע פגז בביתו וזה התמוטט כליל, ואז, בעצת החזון איש עקר לרחובות והקים בה ישיבה.

רחובות, עיר חילונית לחלוטין, שפשפה עיניים לנוכח האורח "הזר והמוזר" שהתיישב בה, אולם מהר מאוד התקיימה נבואת אביו ש"העולם יהיה זקוק" לו, ודווקא ברחובות, עיר החולין הישראלית, התפרסם שמו כצדיק נשגב ופועל ישועות, ואלפים היו נוהרים למעונו להתברך מפיו. הרבי ר' דוד משה היה בעל מופת עצום וישועות פלאיות "התגלגלו מתחת לשולחנו". הוא הפיץ תורה וחסידות לקרובים ורחוקים, ורבים השיב מעוון.

תחילת ישיבתו ברחובות הייתה בצריף קטן ודל, בו ישב ועבד את קונו בהצנע לכת, אך מעשה מופלא שאירע במחיצתו הקנה לו פרסום רב ואז החל אורו להאיר ברחובות והרבה מחוצה לה.

מה היה הסיפור?

בשכנותו התגורר איש אמיד שביום אחד התעוורה בתו. הוא נכנס לצריפו של הרבי שזה מקרוב בא לרחובות ובכה לו על צרתו. הרבי נתן לו "תרופה" כלשהי וממנה הילדה פשוט התרפאה. היא שבה לראות, זאת אחרי שמיטב הרופאים התייאשו ממנה.

האיש התרגש מאוד והחליט לבנות לרבי "חצר", על כל המשתמע מכך: בית מגורים גדול, בית מדרש מפואר ובניין חסידי מאובזר עם כל צורכי חצר הקודש.

מאז החלה שמשו להפציע. אלפים נהרו למשכנו, ומכל קצווי הארץ באו לחזות בעבודת הקודש שלו. רבים בעלי התשובה שאת דרכם הראשונה החלו בכך שחזו בעבודת ה' של הרבי הצעיר מקרטשניף שעבד את קונו במסירות נפש, ורק ראיית פניו הטהורות עוררה אותם לתשובה.

הרבי גם נודע במעשי החסד העצומים לכל יהודי באשר הוא, בין אם הכירו קודם ובין אם לאו.

הרבי הצליח מאוד ברחובות והקים "עולה של תורה" בנטיעה אשר נטע בקרקע בתולה זו, ברחובות "עיר המדע" של ישראל.

הרבי מקרעטשניף נפטר באורח טראגי בפתאומיות בהיותו בעיר בוקרשט ברומניה, לשם נסע בשנת תשכ"ט כדי לפקוד את מקום מנוחת אבותיו הקדושים. הוא נסע עם הרבנית ועם קבוצה מחסידיו, והנסיעה הזו, שהייתה מרוממת עד מאוד וסחטה נחלי דמעות מעיני המשתתפים בה, נגמרה באסון מר ביום ט"ו תמוז.

באותו יום, כשכבר היה הרבי על אם הדרך לכיוון שדה התעופה, ביקש הרבי את משמשו שייקח אותו למקווה טהרה, אולם המשמש טען שעקב המרחק הרב, אם ילכו למקווה יפסיד הרבי את התפילה. אולי עדיף לדחות את המקווה למחר?

הרבי הביט בו ממושכות, ואמר במין ניגון משונה, כאילו הוא תמה על דבריו: "מ א ר ג ע ן" ? (מחר?).

הגבאי התפלא ולא הבין למה תרמוז "תמיהה" זו. הרבי שתק, ופתע אמר: לא! אני הולך למקווה היום.

אחרי שיצא את המקווה אמר משפט משונה שהפליא את מלוויו:

אני שמח מאוד שזכיתי להיות במקווה. וכך כתוב בתורה: "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר".

ושתק.

בהגיעו למקום האכסניה, ביתו של השוחט הרה"ח ר' אנשיל זילבר, כאשר אך נכנס לביתו, אמר לגבאי: איני חשב בטוב. חולשה גדולה אחזתני, רוץ נא והזעק את הרופא.

הרבנית באה במרוצה והחלה לעסות את ליבו של הרבי ביי"ש, והרבי אמר בחולשה "איך בענק שוין אהיים"… (אני מתגעגע כבר הביתה…). הרבנית לא הבינה את כוונתו, היא המשיכה לעסות את ליבו, אך ללא הועיל. הרבי חדל מלהגיב.

הגיע הרופא והראה על ליבו של הרבי, והינה חוט תכול משוך מליבו לאורך כל גופו. "פקע הגיד", אמר בצער. אין מה לעשות.

בגיל ארבעים וארבע נפטר הרבי הנערץ, שריד השואה שהקים מוסדות תורה וחסד ואלפים הלכו לאורו. איש שלום ומישור היה, ורבים השיב מעוון.

הרבי, שעתיד מזהיר היה נכון לו בשמי התורה והחסידות, נדם ליבו בארץ נוכרייה, בהותירו שלושה עשר ילדים רכים ואלפי חסידים ומעריצים, שבורים, מיותמים.

באותו יום, עם דמדומי חמה של ט"ו תמוז תשכ"ט, לפני חמישים ושלוש שנים, נחת מטוסו של הרבי ומגחונו יצא ארון הקודש לקול יללה נוראה של אלפי בני אדם שבורים ומיותמים שהמתינו לארונו בשדה התעופה.

זכותו תגן עלינו.