יאלטה – שמונים שנה לוועידה, וזיכרונות מימי קדם

שמונים שנה לוועידת יאלטה

היום לפני שמונים שנה ננעלה ועידת יאלטה, שכינסה את ראשי המעצמות לדיונים על גורל אירופה לנוכח תבוסת הנאצים המסתמנת.

יאלטה היפהפייה וההיסטורית שוכנת בחצי האי קרים, היא מוקפת הרים מיוערים ומשופעת במעיינות מרפא שתמיד משכו אליה תיירים רבים.

חצי האי קרים בשנת 1900

ביאלטה התקיימה קהילה יהודית, ועם הכיבוש הנאצי חוסלו בני הקהילה, כ-1,500 במספר, בגטו שהקימו הנאצים בסביבת יאלטה.

בארמון הקיסרי לשעבר נערכה הוועידה, שהנאצים המדממים בשדות הקרב כינו אותה בפרסומיהם בשם "הוועידה היהודית", ונטלו בה חלק ראשי המעצמות: נשיא ארה"ב רוזוולט, נשיא רוסיה סטאלין וראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל, ודנו בגבולות אירופה לאחר המלחמה.

באותם ימים כבר לחם הצבא האדום בתוככי בודפשט וצבא ארה"ב היה כפסע מכיבוש ברלין. הוועידה של ראשי המעצמות הביאה בכנפיה בשורה של אחדות עולמית במטרה למגר את השלטון הנאצי שהמיט אסון על האנושות כולה, אולם למרבה הצער שלוש שנים לאחר הוועידה פרצה המלחמה הקרה שהטרידה את שלוות העולם למשך זמן רב.

שנים ארוכות התקיים דיון נוקב בארה"ב ובאירופה על אודות התוצאה של ועידת יאלטה. היו שטענו שרוזוולט ניכנע לגחמותיו של סטאלין והמיט אסון על מזרח אירופה, ומאידך גיסא היו שגרסו שוועידה זו מנעה שפיכות דמים של אינספור בני אדם, ובאשר לוויתורים? שני הצדדים ויתרו.

המשלחת האמריקנית בוועידת יאלטה

מה שברור הוא שסטאלין יצא המרוויח העיקרי מהוועידה, ועוד יותר ברור שמבחינת יהדות אירופה המזרחית היו התוצאות שלה רעות מאוד. מסך הברזל שהורד אז על מיליוני יהודים ברחבי ברית המועצות, שכללה חלקים גדולים ממזרח אירופה (ברחבי אוקראינה ופולין של היום ועוד), גרם לאסון חסר תקדים עבור יהודים אלו שהתגוררו שלא בטובתם ברחבי שלטונה של אימא רוסיה הקומוניסטית, שעשתה כל אשר ביכולה לכבות את אור היהדות בכל רחבי ארצות ענק אלה, ולדאבון לב גם הצליחה.

עשר שנים אחרי כן, בשנת 1955, סער עולם המערבי עקב חשיפות שונות שהתפרסמו מדיוני ועידת יאלטה. הסודות שדלפו עוררו ויכוח עז אם נשיאי מעצמות אירופה נכנעו לרודן הקומוניסטי או שהתנהל משא ומתן ענייני שבו שני הצדדים מרוויחים ומפסידים.

כך או כך, ועידה זו הולידה את האו"ם, הגוף המסורבל שמהווה כיום כר פורה לשנאת ישראל ואנטישמיות, ואשר החלטותיו מוטות כמעט באופן אוטומטי לטובת מדינות האסלאם הקיצוניות, שכל מטרתן ומהותן – מוות, טרור ונחשלות.

כעת, שמונים שנה אחרי, קשה להתעלם מהרגשת ההחמצה. העולם היה יכול אז לשלב ידיים ולהיות מאוחד במטרה למגר את השנאה ואת הקיצוניות, לצמיתות. שמונים שנה בקושי חלפו מאז, והעולם כבר אינו נבהל מקולות ואיומים שקוראים להשמדת עם. האסלאם הקיצוני, שנמלט ממדינות העוני והעריצות, משתלט לאיטו על ערי אירופה וזורע בהן הרס ושנאה; מדינות בעלות כוח צבאי אדיר אינן מסתירות את כוונותיהן נגד העם היושב בציון, עם שרידי חרב שמאוים מבית ומחוץ.

שמונים שנה חלפו, ועם ישראל יודע שאינו יכול לבטוח לא באמריקה הגדולה ולא באירופה. אירועי השביעי באוקטובר הוכיחו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.

זיכרונות מנופי יאלטה

וכשעוסקים בוועידת יאלטה, נזכרים ברשימת המאסר של הרבי ר' יוסף יצחק מליובאוויטש, והוא כמין יומן מפורט על קורותיו במאסר "השביעי", שנת תרפ"ז. הרשימה מעוררת רגשות עזים, וכל חלק ממנה יש בו תוכן נפלא שכולו מסירות נפש למען היהדות.

הרבי ר' יוסף יצחק מליובאוויטש, ברוקלין 1944

בתחילת הדברים כותב הרבי הריי"צ קטע זה:

האדם, הנה מלבד זאת אשר בימי חייו יש לו תקופות קבועות, ימי הילדות, נערות, בחרות, אברכות, ימי הגדלות זקנה ושיבה, ומלבד מצב כשרונותיו, אם רגילים ובינונים, או מאירים ונפלאים, וכן טבעו אם ביישן ועצב או עליז וצוהל, הנה מלבד כל זאת הרי ההשגחה העליונה מזמנת לו תקופות מיוחדות אשר לפעמים משנים טבע האדם ומפתחים כשרונותיו להעמידו על גובה מיוחד, להסתכל בתכלית חיי האדם על פני האדמה.

התקופה היותר חזקה בפעולתה על מהלך נפשו של האדם והתפתחות כישרונותיו, היא התקופה העשירה בעינויים וייסורים, בעד עבודת תעמולה בשקידה ובמרץ בשביל איזה דעה מן הדעות, ובפרט מי שהוא מתאבק ולוחם עם רודפיו ולוחציו בעד קיום וחיזוק דתו.

תקופה זו עם היותה סבוכה בעינוי הגוף וייסורי הנפש, עם זה הנה עשירה היא ברושמים חזקים והם ימי האור בחיי האדם.

כל מאורע ומאורע בתקופה הלזו חשוב הוא ונכבד למאוד, ומה גם מאורע של מאסר וכלא הנה לגודל התועלת הרוחנית הבאה לרגלם ראוי הוא לציין לא רק הימים והלילות כי אם גם השעות והרגעים, כי כל שעה ורגע של צער סיגוף ועינוי מביא תועלת מופלגת וחוזק דעת בלתי מוגבל, כי גם החלש נהפך לגבור שבגיבורים

בין השורות, כשהרבי כותב על תפילה נרגשת שזכה לה דווקא בין כותלי בית המעצר, בין חקירה אחת לרעותה, הוא מספר שנזכר אז בנסיעת יאלטה עם הוריו, ועל תובנה מיוחדת ששמע אז מאביו זצ"ל. הזיכרון הזה קשור בעיר יאלטה ובנופיה, הבה נקרא:

ברעיוני חולפת ועוברת התמונה הנהדרה אשר הראני הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, בהיותי נער בן חמש או תחלת שש שנים.

נוסעים אנחנו אז בין הרי קרים, בין סעוואסטאפאל ליאלטה במרכבת עגלת צב רתומה לארבעה סוסים, כמנהג המקום ההוא. הנוסעים, הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, ותבדל לחיים טובים ארוכים ונעימים בטוב רוחני וגשמי כבוד אמי מורתי הרבנית הכבודה תי׳ לאויט״א, ואצל העגלון יושבת המבשלת, האשה האומנת שלי.

המסע הוא בין הרים גבוהים, גבוהים מאד, מקום סלעים, והדרך סובבת והולכת מתחת להרים, מימין — ההר ומשמאל — שפת הים.

עוברים אנחנו דרך תחנה אחת אשר מקומה בהר, ומשם ואילך הנסיעה בין ההרים. באחד המקומות עמדנו לנוח על פני השדה, כלומר, בין תחנה לתחנה, אשר רגילים המה הרכבים לרעות את בהמתם שמה.

ישבנו על אחד הסלעים, הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה׳׳ה נבג״מ זי״ע, פנה לו הצדה, תחת אחד הסלעים הגבוהים, או מדוייק יותר, נכנס בבקעה קטנה בין שני סלעים גבוהים, ויתפלל תפלת המנחה, אם כי השעה עדיין שעה שני׳ צהרים.

כבוד אמי מורתי הרבנית הכבודה תי׳ לאויט״א, הכינה איזה עניני מאכל, כי עלינו עוד לנסוע כחמש או שש שעות במרכבה זו או במרכבה אחרת.

ואני, אם כי חפצי הי׳ יותר להיות בחברת הרכב, המתעסק עם הארבעה סוסים אשר לו, אבל אבן כבדה מעיקה על לבי, הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע הגיד לי אשר בבואינו ליאלטה, יבוא לשם איש מיוחד, מלמד אשר ילמוד עמדי. ואני לא ידעתי מראהו של האיש המיועד לבוא, וטרם אדע ארחותיו והנהגותיו אם יהיו באורחותיו של מורי ר׳ יקותיאל ז״ל.

ר׳ יקותיאל המלמד – איש זקן ובא בשנים כבן שבעים ויותר, אבל מומחה הוא האיש הלזה לירד לתוך ארחות חייהם של תינוקות בני ארבע

 וחמש שנים, להמשיך לבבם אליו לאהבה אותו ואת הלימודים אשר הוא מורה. בר פועל גדול הוא ר׳ יקותיאל המלמד. לא אדע אם בירושה באה לו נחלתו זאת, כשרון המלמדות, או אותו בלבד חנן השי׳׳ת בכשרון זה, אבל בכל אופן, בר פועל נפלא הוא, בר פועל יוצא מן הכלל.

הדוגמאות והמשלים המחוכמים שהי׳ ר׳ יקותיאל המלמד מבאר ומסביר לתלמידיו בתמונות האותיות היו מושכים את לב התלמיד לשמוע, קובעים אותם במוח וחותמים אותם בזכרון טוב:

דלי מכאן ודלי מכאן ומקל נושאים באמצע הוא אל״ף, אשר יו״ד לו מעבר מזה ויו״ד מעבר מזה וקו באמצע. ובכל עת שהיינו רואים נושא מים היינו נזכרים באות אל״ף. וכן בשאר תמונות וענינים באופן כזה, עד אשר כל מקרה בחיינו הי׳ מזכיר לנו איזה ענין בלימוד.כאשר הוחלטה נסיעת יאלטה התחיל הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע בעצמו ללמוד עמי וכבר הייתי לומד סידור ויודע פירוש כמה תיבות.

בנסיעתנו התעכבנו כשבועיים בחרקוב, כי הפרופסורים חפצו לעשות איזה בחינות בהנוגע למצב בריאותו ואופן הרפואה של הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע.

בכל משך הזמן הזה למד בעצמו עמי, ולא נתנני על יד מורה, והבטיחני שכאשר אתנהג כראוי ילמוד עמי בעצמו, ובנסיעתנו מחרקוב אמר לי כי הפרופסורים פקדו עליו כי לא ידבר הרבה, על כן ישיג עבורי מלמד ולעת מן העתים ילמוד עמי בעצמו.

כבר בנתי לדעת חובת הבן לדאוג להטבת בריאות האב, ומאד יכאב לי חלישות בריאותו של אבא, אבל התשוקה והחפץ אשר אבא ילמוד בעצמו עמדי מתגבר על כל, וחושב הנני אשר בארחותי הטובים אטיב בריאותו של אבא.

כל כך הנהגותיי טובים המה, אשר מאז נסענו מחרקוב, לא הי׳ אף הנהגה אחת אשר לא חשבתי בה לעשותה באופן המועיל יותר. ולזאת בשעה ההיא לקחתי הסידור וישבתי על אחד הסלעים הקטנים

וחזרתי על שיעורי, במזמור השמים מספרים כבוד א־ל.

* * *

ישבנו לסעוד במיני מזונות, והוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע מראה לנו על מקום אחד בגובה ההר, גבוה גבוה מאד, ומרחוק, כלומר, ממקום שבתנו רואים אנחנו כעין חור גדול בסלע העומד בראש ההר.

הוד כ״ק אאמו״ר מספר, כי בשנת תרמ״ד בעת נסיעתו עם כבוד אחיו דודי הרז״א נ״ע, נסעו מן התחנה שעברנו דרך בה לפה בלילה, ובשעה

 הששית בקר, עמדו לנוח במקום זה, וילכו להתפלל תפלת שחרית בגובה ההר. תחלה טרם בואם לשם נדמה להם כי רק חור הוא, ובבואם לשם ראו כי מערה ארוכה היא וחלולה ושם מונחים סלעים קטנים, מקום טוב לשבת.

אז ביאר לי כי השי״ת ברא את העולם באופן כזה אשר כל יהודי יכול לקיים את מצות ד׳, והי׳ אם יסע אדם בדרך ויגיע זמן תפלה, ואסור להתפלל על פני השדה במקום פתוח, לזאת ברא הקב״ה סלעים חלולים כאלו, אשר הם כמו בתים למען שיוכלו להתפלל שם.

ארמון ליבידיה אחד הארמונות בהם התקיימה הועידה