יום כיפור במצור ובמצוק – מאסף מרטיט לב

מסירות נפש למקווה בערב יום כיפור

"בין שאר גזירות רעות שגזרה מלכות הרשעה, היה האיסור על יהודים לטבול במקווה. המקוואות נחתמו ועל הדלת נתלה פתק האומר: על פתיחת המקווה או השימוש בו צפוי עונש כעל מעשה חבלה – מ-10 שנים עד עונש-מוות.

אך הרבי קיבל החלטה, החלטה נחושה: בערב יום כיפורים יש לטבול במקווה. לא הועילו כל טענותיהם של מקורביו כי הדרך למקווה כרוכה בסכנת-נפשות – ומה גם לגבי אישיות כרבי, אולם הרבי לא שינה את החלטתו ואנו התכוננו לבצעה. אך כיצד ייעשה הדבר? כאמור, היו כל המקוות חתומים. השימוש עצמו באחד מהם כרוך בהוצאות מסוכנות. אך לאחר כמה התייעצויות חשאיות בין הרבי לבין בעלי מקווה אחד, הוחלט על הדבר.

לפנות בוקר של אמירת 'שלוש-עשרה מידות', ב-5 לפנות בוקר, בשעה שיהודים רשאים כבר לצאת לרחוב התאספה קבוצה קטנה של אנשים והרבי בראשם והחלו במצעד המסוכן אל המקווה. בחוץ היה עדיין חושך. מי יתן ותתעבה האפילה ותימשך זמן רב יותר! אולי יעלה בידנו, באפילה זאת, להסתתר כדי שלא יבחינו בנו. והמשלחת תצליח לעבור בשלום את דרך-הסכנות הזאת.

מביתו של הרבי עד המקווה היתה דרך ארוכה למדי. הריקשה שהזמננו לא באה. השעון מראה כי השעה היא עשר דקות לאחר חמש. הננו מחליטים: להתחיל במצעד ברגל ואולי תגיע בינתיים הריקשה… במקווה נפגשנו בקהל רב, שכבר הגיעה אליו הידיעה כי המקווה יהיה פתוח שעה אחת. בשקט, בחפזון רב, הננו מתפשטים וטובלים לכבוד יום טוב…"

קידוש השם: כתבים מימי השואה, הרב שמעון הוברבאנד

יהודים מתפללים תפילת יום הכיפורים בגטו לודז'

יום כיפור – "כיבוש היצר" בשטוטהוף

"וכשהגיע יום-הכיפורים בשטוטהוף, הוצאו כל היהודים אל כיכר נרחבה של חולות ורוח. עמדו היהודים שורות-שורות מדמדומי השחר עד שעה מאוחרת אחרי-הצהרים; ולבסוף הביאו להם מרק של בשר-גזר-ותפוחי אדמה, כה חם וכה מעלה-ריח, שאנשי המחנה לא ראו כמותו זה שנים; לכל אחד ואחד מלוא-הכף לתוך ספל-הפח, כאוות נפשו.

והריח הנפלא של בשר-גזר-ותפוחי אדמה כה גירה את אנשי המחנה היגעים, הקפואים והרעבים זה שנים, וכה כבש אותם, עד שקשה היה לעמוד בניסיון; עודדו האנשים זה את זה; לכבוש את היצר; לא להיפתות לנוגש המסית; להראות לעין כל, כי גם ברעב-המחנה לא מכרו את יום קדושתם; והיו אחדים בין הנחשלים ותשושי-הכוחות, שלא עמד בם רצונם, ונכבשו לריח המשכר שלא ידעו דוגמתו, כבשו עיניהם בקרקע ואכלו; וכל יתר האסירים וביניהם גם אנשים שלא היו צמים עד כה ביום-הכיפורים, לא נכנעו, צמו ועמדו על רגליהם עד צאת-הכוכבים; והריח המסית נודף, מיתמר ועולה.

לפנות ערב, בשעת נעילה, נתכוצו זה לזה אנשי המחנה כחומת-מגן וערכו תפילת נעילה, וזה לזה שינה ושילש: 'לשנה הזאת בירושלים' – עד כלות הנשמה.

עד כלות הנשמה, ד"ר מ' דבורז'צקי

אימת הדין בגטו

צערגאווא, י"א תשרי תש"ד

"אתמול בשבת היה לנו יום הכיפורים. ואימת יום הדין הנורא הייתה לנו והתפללנו בלב קרוע ומורתח, ואיך אפשר אחרת אצל אנשים אומללים ונידחים כמונו. ועינינו נפשנו בצום ובכלל העינויים מן יום ו' בערב עד יום מוצ"ש, ודום התפללנו, וממעמקי הלב שפכנו שיח ועינינו ירדו דמעות על גורלנו ועל גורל עמנו.

ולפנינו השאלה הגדולה רבת הערך, שאלת 'מי יחיה ומי ימות', 'מי ישפל ומי ירום'. השאלה מנקרת את מוחנו לא מן היום ולא מן שלשום, וביום הכיפורים יותר מן יום פשוט, ונוגעת היא אותנו, את נפשותינו, את קיומנו, את הווייתנו זו. היא חיינו, שבעדם אנו נושאים וסובלים כה הרבה להצילם מידי הזאבים בדמות הרשעים האורבים להם ורוצים להשחיתם. אם נזכה להישאר בחיים חיותנו, בין אותם המעטים שיינצלו מן המגפה הנוראה הזו? אם יעלה לנו מה שלא עלה לאלפים ורבבות מאחינו, שנשפך דמם כמים בלא עת? ועד היום לא חדלה המגפה בשביל אלה הנתונים תחת רשותם, ובכל יום נהרות נחלי דם שוטפים, ודמם מזעזע וצועק לנקמה בשונאינו האכזריים ימ"ש. אם תישמענה תפילותינו החמות? ואם נפתחו ביום הצום הגדול הזה שערי שמים לקול שוועתנו? ואם הקשיב ד' לצעקתנו והיטיב לנו החתימה לחיים? ואם נקרע רוע גזר דיננו? אם נכתבנו לחיים בספר גאולה וישועה?

כל אותן השאלות בכללן הן רק שאלה גדולה אחת, וכל עוד שאנו יושבים פה, נסגרים ונחבאים, ואין לנו היכולת לצאת מכאן מבלי לירא את השונא, אין אנו יודעים מה יהיה בסופנו. אם נעמוד נגד הכוחות האדירים והרוחות הרעות המנשבות נגדנו? אם נינצל במלחמתנו את אויבי נפשנו? אם ננצח בהתלבטותנו את הזרם החזק של גלי הים הזועם ורוצה להטביענו? ד' יודע. אנו מתחזקים אותנו במלחמת הקיום הזו ומתאמצים להאמין שנחיה. ולעולם אל יימנע אדם מן הרחמים אפילו כשחרב חדה מונחת לו על צוארו. כך הדבר איתנו, אף שאנו נמצאים בסכנה גדולה, לא אבדה תקוותנו ולא התייאשנו. ואף שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. לידי החלטה זו באתי גם הפעם אחרת אי אפשר. כי אם נאבד ח"ו את האמונה, אז אין ערך ואין טעם לכל אותם העינויים והייסורים שסבלנו עד היום, ועוד אלה הבאים והעתידים לבוא עד בוא יום גאולה, יום שנשמע תקיעת שופר גדול לחירותנו. ואז אולי נראה ונתבונן ונקבל תשובה על כל השאלות הקשות והסתומות שעליהן אין לנו היכולת והאפשרות לענות תשובה חיובית. ונבין מה שלא הבינונו עד כה.

הבה נחכה אפוא שד' לא יעשה כלה עם שארית פליטתנו, ויום יבוא שניגאל מהגלות הנוראה הזו, ואנחנו, היושבים עד כה בחושך, נראה אור גדול. ובעינינו נראה כשיקבץ ד' את הנידחים מכל פינות הארץ וישוב העם על מקומו בשלום, כן יעזור לנו ד' ".

יוסף גוזיק, אומנם נר רוחני דולק בי: יומנו של תלמיד חכם מדוקלה

"בתי הכנסת בגטו מלאים עד אפס מקום"

"זכור לי יום הכיפורים הראשון בגטו, תש"ב, בכל אימתו. בערב, לתפילת 'כל נדרי', היו כל בתי הכנסת בגטו מלאים עד אפס מקום, כן נוצרו עוד 'מנינים' לתפילה, בחדרים שונים, בחורבות ובחצרות בתי-המדרש. למחרת התקיימה 'אקציה' – האקציה של יום-הכיפורים – וכמה אלפים יהודים הוצאו למוות".

החיים הדתיים בגטו וילנה, ד"ר מ' דבורז'צקי, סיני מז, תש"כ

"אם יאדימו כתולע" – טלית מוכתמת בדם

טלית מוכתמת בדם מגטו לודז', שנת ת"ש. באותה שנה ערכו הנאצים פוגרום במתפללי בית הכנסת. הטלית הובאה ארצה בהשתדלות הרב אברהם קריגר, מכון שם עולם.

רחמים —

תפילת הימים הנוראים בגטו ורשה, תש"ג, לפני שמונים שנה, מפי החזן הידוע גרשון סירוטה שנהרג בחיסול גטו ורשה

"החדר הקטן היה מלא וגדוש, אך קולו המתוק והמלודי של סירוטה הלהיב את לב כולם, כאשר הוא התחנן 'וימלא משאלותינו במידה טובה ישועה ורחמים'. כאשר ההכרזה של המילה האחרונה 'רחמים' שיקפה סימולטנית הן בכיה של ילד קטן והן זעקה נואשת של מבוגר. הדי ההתעללות הסדיסטית והרציחות הברוטליות נשמעו היטב במילה זו.

היצירה ששר סירוטה ב'אבינו מלכנו' הייתה כנה ועגומה, לא היה זה הנוסח הרגיל שלו. באופן כללי, לדברי חברי הקהילה הקבועים שלו, הוא לא נהג לשיר את הקטע הזה. אך היום, פרץ אלתור יפהפה שנגע היטב בליבותינו. רגע מרטיט במיוחד היה לקראת סיום הקטע, כאשר סירוטה נשבר כשהוא שר 'אבינו מלכנו, עשה למען שם קדשך'… 'אבינו מלכנו, עשה למען טבוחים על יחודך'… 'אבינו מלכנו, עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך'…"

הלל זיידמן, יומן גטו ורשה

זיכרונות יום הכיפורים תש"ב, בו נערכה אקציה המונית בגטו וילנא

יום שלישי, 30 בספטמבר 1941

"כל נדרי"

"ערב יום הכיפורים הזה בגטו הוא מיוחד במינו. אנשים מבשלים בדירותיהם בסירים גדולים, כאילו כלום לא קרה; מכבסים וממרקים (כאילו כלום לא השתנה משום בחינה).

בשער הגטו תלו הגרמנים כתובת: 'סכנת מגיפה' (Seuchengefahr). מגיפה. כלומר, צריך לברוח מכאן כמו ממצורעים. היהודים מרוצים. הגרמנים לא ייכנסו לכאן. ואם הם לא ייכנסו, תהיה לנו מנוחה.

פועלים החוזרים מהעיר מספרים שהגרמנים שחררו אותם לכבוד יום הכיפורים…

התושבים הולכים לשמוע את תפילת 'כל נדרי'. צריך לגמור את תפילת 'כל נדרי' עד 6 וחצי. כך ציווה היודנראט. 'כל נדרי' נאמר כאן בחשיכה. בתי המדרש עולים על גדותיהם, ואנשים עומדים על המדרגות, לפני הכניסה. בחצר, ברחוב – הכל רצוצים ועצובים.

יהודים אחדים באים אלי לספרייה כדי שאשאיל להם מחזורים.

בזמן תפילת 'כל נדרי' אירעו כמה התקפים. אנשים התעלפו. בקיצור: יום כיפורים, על כל פרטיו ודקדוקיו.

[…]

התעללויות

ההכאה בקסרקטין נמשכת. אתמול שוב הוכו יהודים בקסרקטין קלוורייסקה (Kalwaryjska) מכות אנושות. הנשים הצטוו לכרות בור, והוכרחו (לכסות) אחת מהן עד ראשה, ורק אחר כך הורו להן להוציא אותה.

האנשים בורחים מהעבודה. אבל הגרמנים אינם מרגיעים אותם. אל מקום אחר, שאליו היו אמורות להגיע אתמול 53 נערות, הגיעו… שלוש. הגרמנים מתוחים ומאיימים.

יום הכיפורים, יום רביעי, 1 באוקטובר 1941, יום הכיפורים שלנו החל השכם בבוקר, בציוויה של המיליציה על כולם להתייצב במקומות עבודתם כבכל יום רגיל. בסביבות 9 בבוקר נכנסו אנשי גסטפו אל הגטו והחלו לחטוף אנשים לעבודה. הם לא נגעו לרעה באנשים בעלי 'שיינים' ותעודות המורות על עבודתם במוסדות היודנראט.

עם כניסת הגסטפו לגטו קמה מהומה גדולה. יהודים התרוצצו בטליתות ברחובות ועיניהם מבועתות. בתי המדרש היו שוממים. כל אחד חיפש לו פינה להתחבא.

בסביבות השעה 3 אחר הצהריים התברר כי היום תובע מנהל הגסטפו ש(ווייננברג) למסור לו 1,000 יהודים. או שייתנו לו אותם עד (… א)ו שהוא ייקח בעצמו. היודנראט מחליט למסור (… לאסוף) בין אלה שאין להם אישורי עבודה. (בגטו קמה) מהומה שאין לתאר. המשטרה רודפת אחר התושבים. (כל אחד) מתחבא ככל יכולתו. הכל יודעים שעל שאלת נציג היודנראט, אם היהודים יובלו לגטו מס' 2, ענה האחרון בשליל(ה. המקום שאליו) יובלו אינו ברור. תושבי הגטו כבר מרגישים את טעמו של בית הסוהר, ואחר כך – פונאר…

השעה כבר 7 וחצי בערב, והרחוב הומה. כבר יודעים כאן שמגטו מס' 2 גורשו היום בערך 1,500 אנשים. לאן? לכיוון בית הסוהר לוקישקי…

בחנות אפשר לראות כמה קילוגרמים (…) למסחר.

אירועי יום הכיפורים

יום הכיפורים השנה היה יום כיפורים במלוא מובן המלה. בהלת היום הזה העידה על השלמה עם הגורל. אנשים מאמינים שהגיהנום לא ייגמר לעולם.

ההשלמה עם הגורל גדלה והולכת מרגע לרגע.

יוציאו אותנו להורג בתשלומים!…

9 בערב. עכשיו כבר ברור: עד 7 וחצי התייצבו בשער רק 46 (!) אנשים. ב-8 בערב הגיע לגטו שווייננברג, גרמני בן 23, שחיינו ומותנו מסורים בידיו. הוא הורה להביא את כל יהודי הגטו אל השער ולאסוף את מניין האנשים שנקבע – 1,000. מיד נכנסה אל הגטו קבוצת גרמנים ואנשי מיליציה ליטאים. בכחנליה פראית התחוללה במקום. המיליציה היהודית ציוותה, והליטאים גירשו. באפילת הלילה החלו תושבי הגטו המיואשים והרצוצים לשאת את רכושם אל השער, אל המקום שבו עליהם 'להציג את אישורי העבודה' שלהם. מי שיכול – התחבא, וחסך לעצמו את ההתייצבות בשער. היו שלא רצו לקחת אתם דבר, שכן… אל המוות אפשר ללכת בידיים ריקות. ב(חסות החשיכה) התחבאתי במרפסת ברחוב סטראשון 6, וראיתי הכל:

(…) שלובי זרוע אל השער, וכרוכים (…) ביקש ללכת מהר יותר, מפני… שחבל על הזמן!

בין כה וכה טוהרו לחלוטין הבתים ברחוב רודניצקה 23 ,19 ו-17, החצרות שנראו לשווייננברג הקרובות ביותר אל השער. בחצר הבית ברחוב רודניצקה 19 נתנו הליטאים (…) דקות כדי לצאת.

פ(אטי קרמר) הזקנה נלקחה מהדירה עד רודניצקה. איש מיליציה הדף אותה שם לתוך שער, וכך הציל את חייה.

הציל? כן, כל מי שעברו את השער – אין לדעת לאן הלכו…

מהשער גורשו 1,200 נפשות – לא אל גטו מס' 2, אלא דרך רחוב טרוקי, ומשם – לעבר בית הסוהר לוקישקי.

באותו אופן גורשו לסירוגין אנשים מגטו מס' 2: ב-1 וחצי אחר הצהריים – 800 אנשים, ב-6 וחצי בערב – 900 אנשים. בסך הכל, אם כן – 2,900 אנשים.

בסביבות השעה 3 בלילה שכך ליל ברתולומיאוס הזה.

כך עבר אפוא יום הכיפורים של שנת 1941 בגטו וילנה מס' 1 ובנספח אליו, גטו מס' 2".

יומן גטו וילנא, קרוק, באדיבות אתר יוצאי ווילנא בישראל

תעתיק דברי תורה מהרבי הקדוש מפיאסצנה, שבת שובה תש"ב. המכללה האקדמית הרצוג.