ליל הסדר בברגן בלזן

פרופ' יפה אליאך

האדמו"ר רבי ישראל שפירא מבלוז'וב

שבועות מספר לפני חג הפסח הגיעו טרנספורטים חדשים לסקטור הנתינים

הזרים במחנה ברגן-בלזן. בין הטרנספורטים היה אחד מבוכניה והסביבה ובו

מספר רב של חסידים בעלי נתינות דרום-אמריקאית וארצישראלית.

כשבעים איש, רובם מטרנספורט בוכניה התארגנו ופנו בבקשה אל מפקד

המחנה, רודולף הס, כי במקום מנת הלחם הזעומה הניתנת להם יום-יום, תינתן

להם כמות הקמח והם עצמם יאפו מצות לקראת חג הפסח הקרב.

כל אחד מבין שבעים האנשים חתם את שמו על כתב הבקשה. כדובר הקבוצה

נבחר הרבי מבלוז'ב, רבי ישראל שפירא, אחד מוותיקי המחנה, אשר נהירין היו

לו נוהלי המחנה על כל תקנותיהם וגזירותיהם.

הרבי נפרד מידידיו ובלוויית משמר של שני אנשי ס.ס. נלקח אל מפקד המחנה

רודולף הס. עם כומתת האסירים ביד וכתב העצומה, עמד הרבי לפני איש ה-

ס.ס. המפקד הנאצי קרא בעיון את הכתוב, הסתכל ברבי בחיוך לגלגלני ואמר

שיעביר את הבקשה לברלין וינהג בהתאם להוראות שתבואנה משם.

עברו ימים אחדים ותשובה עדיין לא הגיעה מברלין. בין החותמים על הבקשה

שררו מבוכה ודיכאון. הם שגו בכך שבודדו עצמם משאר העצורים במחנה. הם

ידעו עוד מזמן שהותם בגטו, כי הגרמנים הועידו את חגי ומועדי ישראל כימי

פורענות ליהודים, ובחתימתם את שמם, סיפקו למעשה לגרמנים רשימה מוכנה

ל"סלקציה" מבלי שהללו יצטרכו לנקוף אצבע. ככל שהתאחרה התשובה

המיוחלת מברלין – כך גברו החששות.

נותרו ימים אחדים בלבד לפני חג הפסח והתשובה עדיין לא הגיעה. והנה כאשר

הכל היה נראה כאבוד – נקרא הרבי בדחיפות להתייצב לפני רודולף הס. שוב

נפרד הרבי מידידיו ועשה את דרכו בין גדרות התיל אל מפקד המחנה. עם

כומתת האסירים בידו עמד שנית הרבי לפני המפקד הנאצי.

"הגיעה התשובה מברלין" – אמר המפקד ולא הוסיף עוד מילה אחת. פניו של

הרבי החווירו. המפקד המשיך:

 "ברלין, כרגיל, נוהגת בהגינות כלפי היהודים, וגם הפעם

 אין גבול לרוחב הלב של העם הגרמני בכל הקשור לשאלת היהודים.

אתם יכולים לאפות את הלחם היהודי המיוחד לחג הפסח".

הס ליווה את הרבי עד לדלת, שם כבר חיכו לו אסירים מסקטור אחר, על מנת

לעזור לחסידים לבנות את התנור לאפיית המצות. הם שבו לסקטור של

הנתינים הזרים מפולין ומיד החלו לבנות את התנור בקפדנות, מחשש שהמפקד

הס עלול לשנות את דעתו בכל רגע. וכך נאפו ממנת-הקמח הזעומה יום-יום

כמה מצות, מצות שרק במעט הזכירו את המצות שנוהגים היו אבותינו לאפות

במשך אלפי שנים. למרות זאת שמחו שבעים האיש, חתומי הבקשה, כי לעת

עתה הכל מתנהל למישרין וכי הילדים הנמצאים במחנה ילמדו לדעת שגם

כאשר החרב מונחת על צווארו – דבק האדם היהודי במנהגי אבותיו.

הגיע ליל הסדר, איצטבאות, שעליהן ישנו, שימשו כשולחן וככיסאות ה"הסבה"

גם יחד. סיר מרופט היה ל"קערה", שלוש מצות מאותן מצות יקרות שנאפו

במסירות נפש כה גדולה, היו מונחות זו על גבי זו, ותפוח אדמה מבושל אחד,

ביצה וחרוסת לא היו בנמצא. רק במרור לא היה מחסור, הוא ניבט מכל העיניים.

הרבי מבלוז'ב "הסב" בראש ה"שולחן" וסביבו הצטופפו כמה ילדים ומבוגרים.

בצריף היה חושך. אור ירח חיוור וכסוף השתקף בפנים החיוורות של המסובים.

דמעות התגלגלו בחשאי על הלחיים הנפולות ואולי עשו את דרכן אל המלאך

הממונה על נאד-הדמעות, אולי תתמלא המכסה וסוף-סוף יבוא הקץ לסבל

הנורא!

הרבי מבלוז'ב החל לומר את ה"הגדה" מתוך הזיכרון ולספר ביציאת מצרים.

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול. כל

דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי

לשנה הבאה בני חורין".

הצעיר בילדים שאל בקול ילדותי, צלול ותמים ובמנגינה המסורתית את ארבעת

הקושיות.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה,

הלילה הזה כולו מצה".

כנהוג החל הרבי להסביר את דברי ההגדה. אולם אותו לילה אפל

בברגן-בלזן היו למילות ההגדה העתיקות משמעות מיוחדת במינה.

'לילה' – אמר הרבי – פירושו ליל גלות, חושך וסבל. 'בוקר' משמעותו

גאולה, תקווה ואור. "מדוע שונים סבל זה, לילה זה, שואה זו מכל

התלאות והצרות אשר פקדו את העם היהודי בעבר?" איש לא השיב

לשאלת הרבי.

ורבי ישראל שפירא המשיך: "מה נשתנה סבל זה, שואה זו מכל הלילות, מכל

הצרות שפקדו את אבותינו בעבר? "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה,

הלילה הזה כולו מצה".

בעבר בכל הלילות הארוכים בגלות אנו היהודים אכלנו

גם חמץ וגם מצה. חמץ, פירושו לחם שתפח, מצה פירושה לחם שטוח ללא כל

גובה, בעבר, בלילות-הגלות, היו לנו גם ימים של התרוממות הרוח, רגעים של

יצירה, אבל הלילה הזה, בתקופת השואה, כולו מצה. אנו נמצאים בשפל

המדרגה, בעמק-הבכא, ללא כל התרוממות, ללא כל מרגוע".

"אבל אל נא תתייאשו, ידידיי הצעירים" – המשיך הרבי בקול נסוך

ביטחון – "כי תקופה זו היא אתחלתא דגאולה. כתוב בהגדה, 'עבדים

היינו לפרעה במצרים'. המילה 'עבדים' היא ראשי תיבות של 'דוד בן ישי

עבדך משיחך'. אנו עבדים במחנות ההסגר הנאציים ובגטאות. אנו

שראינו את הרגעים האפלים ביותר בתולדות האנושות. אנו שראינו את

שקיעתה של אירופה הנאורה – עוד נזכה ונראה את אור הגאולה. כי

בטרם יבוא האור הגדול יהיה חושך מוחלט, כפי שנאמר על ידי נביאנו

זכריה: 'והיה לעת ערב יהיה אור' והנביא ישעיהו אמר: 'העם ההולכים

בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם'. אלינו, ילדים

יקרים, נתכוונו הנביאים כאשר ניבאו מה שניבאו. אנו היושבים בגיא

צלמוות, נחה ונזכה לראות את אור הגאולה".

הסדר נגמר. אי-שם למעלה בשמיים הירח כוסה בעננים שחורים. הרבי נשק

לכל ילד במצחו והבטיח להם כי הקץ ללילה האפל ביותר בתולדות האנושות

בוא יבוא ולעם היהודי, הטוב שבעמים, תבוא גאולה שלמה.

הילדים חזרו לצריפים, עבדים צעירים בעידן חדש, עויין וחרש לכל צעקותיהם.

אולם כולם בטוחים היו כי בהד צעדיהם על אדמת ברגן-בלזן הרוויה דם, הם

שומעים את קול פעמי המשיח.

(פורסם בקובץ "זכור", ג, בני ברק תשמ"ג)