מרד הזונדרקומנדו
יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם
בפרק‑המשך זה, טרם נשפוך אור על חייהם ומותם של שלושת הקדושים שכתבו ותיעדו את מה שהתחולל באושוויץ בירקנאו, נתאר במקצת את הזונדרקומנדו, ובהזדמנות זו נביא עדויות מרטיטות לב, דווקא מפי אלו שאינם בני ברית, על גבורת הרוח של יהודים קדושים, אסירי אושוויץ.
תפקידם של אנשי הזונדרקומנדו היה בלתי אפשרי, ובלתי אנושי בעליל. הם נאלצו לבצע משימות ששיבשו את דעתם. רק לדמיין את ההלם שתוקף אדם שהגיע ברכבת יחד עם אהוביו – אשתו וילדיו, ולאחר פחות מיממה הוא עומד מעל גופותיהם ונאלץ לטפל במיטלטליהם, לפעמים – לעקור את שיני הזהב שבפיהם… ולכן, ידוע היה שאנשי הזונדרקומנדו לא תואר להם ולא הדר. הם עטו ארשת חייתית ועבדו כמעט באוטומטיות, בלי לחשוב ובלי להתעמק. כך היה נהוג לחשוב, לפחות עד שהתגלו כתבי היד של בודדים מבין אלו, יהודים מהזונדרקומנדו שמצאו את מותם במהלך המרד של השביעי באוקטובר 1944. כתבי היד של שלושה יהודים קדושים ממארגני המרד שופכים מעט אור, עד כמה שניתן להשתמש במילה הזאת בסיטואציה זו, על התקופה הזו ועל הלך הרוח של גיבוריה.
ערימות נעלים של הנרצחים במחנה אושוויץ
למעשה, מעיון בחומרים ובספרים של התקופה, אלו שזכו לאמונם של ההיסטוריונים ושל ניצולי אושוויץ ובירקנאו, נמצאנו למדים שההאשמה המלגלגת על שרופי הכבשנים ש"הלכו כצאן לטבח", זו שהייתה שנים רבות טענתם של רבים מאלו שלא היו "שם" ולא הבינו אל‑נכון עם מה התמודדו אסירי אושוויץ, היא האשמה של הבל ושטות, שכן כל ניסיון של התקוממות ומרידה, והיו אינספור כאלו, נענו מיד בקטל אכזרי בין של המעורבים ב"מזימה" ובין של חבריהם ושכניהם חפי הפשע.
כאמור, כזו גם הייתה התוצאה של המרד המדובר, המרד של השביעי באוקטובר 1944. לא נותר ממתקוממי הזונדרקומנדו שריד ופליט, ולולי התגלית החשובה של כתבי היד הטמונים שלהם גם היום לא היינו יודעים עליהם ולא כלום.
העובדות של תכנון המרד וכישלונו מתוארות בספרים שונים ולא נוכל להביא את כולן ביריעה זו, לכן נציבה נא כאן יד ושם לקדושים אשר בארץ אשר קידשו שם שמיים בחייהם ובמותם, ולא איבדו את צלם האלוקים גם בתוך הגיהינום של אושוויץ וגם בעומדם על סף תהום.
כיוון שהמקור העיקרי לסיפורם של שלושת הקדושים הוא ספרו של בר מארק ז"ל, "מגילת אושוויץ", לא נוכל להימנע מלהביא שני קטעים יפים שמארק מצטט בספרו. את עינינו תפסו הקטעים הללו משום שהם מספרים באובייקטיביות את הסיפור שאותו אנחנו, בגנזך קידוש השם, רוצים שהעולם יֵדע.
ציטוט מעמ' 96:
בספטמבר 1944 (אלול תש"ד, לפני שמונים שנה, י"ר) התחילו להגיע לבירקנאו משלוחים מווארשה החרבה שהייתה אפופה להבות המרד הכללי. (אין מדובר במרד גטו ורשה שהתרחש באפריל 1943 – ניסן תש"ג, אלא במרד הכללי הפולני, אב–אלול תש"ד, שעליו כתבנו כאן לאחרונה. י"ר)
לאות סולידאריות ועזרה מסרו אלפיים הנשים היהודיות מהונגריה וסלובקיה, ששהו אז בבירקנאו, את מנות המזון שלהן במשך יממה תמימה למען הגברים והנשים שזה אך הגיעו (…)
יחד עם זאת ארגנו הנשים היהודיות מהונגריה וסלובקיה מפעל של איסוף בגדים, ובייחוד של צורכי לבוש חמים, למען הפולנים הגולים.
זופיה קוסאקוביץ' (גויה פולנייה), שהייתה כלואה אז בבירקנאו, עקבה במישרין אחר פעולת הצלה זו של הנשים היהודיות, ובסַפרה עליה היא מוסיפה הערה אישית:
"אני מבקשת להביע הערכה נרגשת לפעולה זו. לא שיערתי כי נשים יהודיות ששיכלו את כל יקיריהן, וראו במות האנשים הקרובים להן ביותר, יגלו חום לב כה רב כלפי אלה שנשארו עדיין בחיים. (בעוד ש)האנשים שלנו לא עזרו ליהודים אלא מעט מאוד כי הדבר היה כרוך בסכנה" (…)
ציטוט זה, שהמחבר בר מארק תרגמו מהמקור בשפה הפולנית, מאיר את דמותן של בנות ישראל, אשר גם כי הלכו בגיא צלמוות, לאחר שאיבדו את כל היקר להן, לא איבדו את צלם האלוקים ובתוך גופן המעונה פעם לב יהודי, שהקרין הילה של טוב וחסד לכל הסביבה.
ואילו בעמוד 57, לאחר שמצטט עדויות על "יהודי הונגריה האדוקים ברבניהם האומרים בקול רם וללא הפסקה פרקי תהילים והם מוליכים כך את קהל עדתם אל המוות בזקיפות קומה",ועדויות נוספות על קבוצות ויחידים שחיו באושוויץ באמונה ושלווה מתוך אמונה וביטחון בקב"ה, המחבר מסיים בקטע נפלא זה:
ואחרון אחרון, יש משום עניין לראות בעיני לא יהודי, אותם יהודים אסירי אושוויץ שהיו אדוקים באמונתם הדתית. האסיר הפולני באיורסקי מתגורר בווארשה, שעבר בכלא פאוויאק ובאושוויץ (מספר 76887), חבר לשעבר בפפ"ס-שמאל ובארגון הלוחם הפטריוטי במחתרת, מביא התרשמותו מן היהודים האדוקים באושוויץ:
"באושוויץ היו הרבה רבנים. אחד מהם מוצאו היה מקראקוב. עדיין צעיר היה. שוחחתי עמו רבות. הוא עבד בד.א.וו. כזגג. היו גם הרבה חסידים אשר למרות קשיי התזונה לא אכלו בשום אופן ממאכלי הטריפה מן הדוד. הם היו מוכרים את מנת המרק בפרוסת לחם וכמה תפוחי אדמה חיים שהיו מטגנים אותם איכשהו על פח. חייהם היו קשים מאוד ואף על פי כן נאבקו ללא הפוגה כדי שלא לעבור על דיני התורה ולא אכלו מאכלי טריפה. הם התפללו בחשאי יען כי הגרמנים אסרו על התפילה בציבור. היו מתכנסים על יד הבלוק ה‑19 בצדו הדרומי. הם היו עקביים באורח יוצא מגדר הרגיל ושמרו על מצוות דתם. הם שמרו על אמונתם בתנאים הנוראים של מחנה הריכוז, ועל כן הערכתי אותם. הם היו קשי עורף ועשויים ללא חת בכל הנוגע לקיום צווי אמונתם. דבר זה העיד עליהם שהם חזקים ברוחם. היה טמון בהם כוח אנושי רב. יהודים דתיים אלה לא נכנעו ליצר הרע של עבודת ההיטלריסטים, כדרך שלא אחת קרה אצל אחרים".
מחקרו של בר מארק הוא מסמך היסטורי חשוב שפורסם בשפות רבות. המחבר נפטר בוורשה בשנת תשכ"ו בסוף עבודתו על הספר הזה. עד טיפת דמו האחרונה עמל בר מארק על גביית העדויות והשגת המסמכים, אולם לא זכה לראות את הספר "מגילת אושוויץ" רואה אור. בספר שפך המחבר אור על המרד הנועז של הזונדרקומנדו, ובשיאו פרסם את הרשימות, כתבי היד שהיו טמונות בין חורבותיה של אושוויץ, כתבי יד שנכתבו בדם, רשימות שהלב נקרע לנוכח מקרא שורותיהן, ועל כך בהמשך.
כאמור, באמצע שנת תש"ד (1944), עם התגברות המפנה בחזית המלחמה לרעת גרמניה, החלו אסירים באושוויץ להתכונן ברצינות לאפשרות של מרד. התכנון היה לפוצץ או להצית את תאי הגזים והמשרפות, זאת באמצעות אנשי הזונדרקומנדו שנהנו מחסינות כלשהי ומחופש פעולה מסוים, יחסית ליתר האסירים.
יהודים בעבודות כפיה מחוץ למחנה באושוויץ
באותו פרק היו באושוויץ 77 אלף יהודים, מתוכם 34 אלף מוכשרים למלחמה והיתר נכים. אנשי המחתרות השונות שפעלו אז ברחבי פולין, שלכתחילה היו חוד החנית בתוכניות המרד, נסוגו מהר מאוד מהרעיון, והיוזמה נותרה נחלת דמיונם של אנשי הזונדרקומנדו בגפם.
פרקים שלמים הקדיש בר מארק במחקרו ליוזמת המרד הכללית; על כישלונה ועל סיבותיו של הכישלון, אולם כמסופר בפרק הראשון, מה שברור הוא שבפועל הקבוצה היחידה שהניפה את נס המרד הייתה קבוצת הזונדרקומנדו. בהמשך מגילת אושוויץ מארק בר מביא את יומנם של שלושת הקדושים, שגם הם מצאו את מותם במרד הכושל, ועל כך בפרק הבא בעז"ה.
