עיירות שחרבו חלק א'

חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים תִּשְׁפֹּכֶת דַּם…

שמונים שנה בדיוק מהימים ה"נוראים", חגי תשרי תש"ג, שבהם נהרגו רבבות יהודים בני קהילות הקודש וכמעט לא נותר מהן שריד ופליט.

מאת: יעקב רוזנפלד – גנזך קידוש השם.

שמונים שנה חלפו, אך שמות הערים והעיירות ששקקו חיים יהודיים עליזים וטהורים משך מאות שנים לא נשכחו ולא יישכחו לעולם.

אלו היו ימים נוראים. האסון שהמיט הצורר הנאצי על כה הרבה ערים ועיירות בישראל עד לבלתי השאיר להם שריד, מותיר את המתבונן בהיסטוריה כה קרובה זו הלום רעם ומוכה תדהמה. כל אחת מעיירותיה של פולין, חבל ארץ מלאה באינספור יהודים קדושים וטהורים, עולם מלא הייתה. כל קהילה והווייתה, וההיסטוריה שלה, ומגילת זיכרונותיה. כל עיירה ויהודיה, ואדמו"ריה, וראשי ישיבותיה, ומלמדיה, ורבניה, ו"כלי הקודש" שבה, ובעלי המלאכה שלה, כל אלו הפכו לעפר ואפר, ורובם המוחלט אפילו לקבורה לא זכו.

זה אכן המשותף לערים גורליץ, יונדיז'וב, ונגרוב, יאדוב, טוצ'ין, סוסנובה, ביאלה ("ביאלה פודולסק"), פאריסוב, ליבעוונא, זוואלין, דרוהוביטש, לוברטוב, דובנא חמילניק, לוקוב וולומין.

זו רשימה חלקית של ערים ועיירות אשר בכל אחת מהן התגוררו אלפי יהודים וכולם נשמדו באכזריות בימים נוראים אלו, שלהי תשרי תש"ג, לפני שמונים שנה בדיוק.

בית הכנסת בגורליץ בבניינו, תר"ע. באדיבות בלוג הספרייה הלאומית.

אין הרבה צעירים בזמננו שכבר שמעו אי פעם על מקומות אלו, אבל שומה עלינו להדליק נר תמיד, נר זיכרון לאנשים יקרים, אחים אהובים אשר אפילו שמם לא ידוע לנו אבל כל אחד מהם גילם עולם ומלואו. לכל אחד מהם היו חלומות, שאיפות, רגשות, הפתעות ואכזבות, ואיש מהם לא חזה את הסוף המר, את הכורת האכזר שיניף חרב חדה ובאכזריות יגדע את פתיל חייהם רק כי הם יהודים.

כמה מאיתנו מכירים את ההיסטוריה של סוסנובה, עיר ואם בישראל, שבה התגורר הגאון המופלא רבי אריה צבי פרומר זצוק"ל, ה"ארץ צבי" מקוז'ליקוב, ראש ישיבת חכמי לובלין, אשר למענו נסע הרב מבריסק לעיירה סוסנובה כדי לדבר על ליבם של פרנסי העיר שיבחרו בו כרב אב"ד (אולם הם העדיפו רב שיהיה יותר מעורב עם הבריות, ואילו הרב פרומר היה "חתיכת תורה" שלא היה פנוי למילי דעלמא כלל ועיקר…).

הרב צבי אריה פרומר

והאם יש נער או בחור בדורנו ששמעה של וולומין הגיע לאוזניו, עשרים קילומטר מזרחית לוורשה, עיר ואם בישראל, שלפני שמונים שנה מתו אלפי תושביה היהודים ולא נשארו ממנה אלא זיכרונות מועטים?

חייט בוולומין

שנה וחצי היו 3,500 יהודים נצורים בגטו שבעיירה זו. מניסן תש"א ועד תשרי תש"ג. שנה וחצי של "עוצר רעה ויגון", רעב, מכות, ייסורים, רציחות והשפלה הסתיימו ביום המר והנמהר, כ"ג תשרי, יום טוב שני של שמחת תורה של גלויות. בו ביום בוצעה אקציית חיסול בוולומין, ואלפי היהודים הובאו בכוח לרדזימין וממנה ישר לטרבלינקה. בית יתומים ידוע פעל בוולומין, וכל חוסיו נרצחו באכזריות בו במקום, הם אפילו לא שוו את מאמץ השינוע וה"הובלה". רק לתאר לעצמנו את מבטי האימה ואין האונים של הילדים הרכים שפתאום נפגשו עם המוות אחרי תקופה כה ארוכה של רעב וסבל.

בשורות הבאות נביא ניחוחות מוולומין, עיירה נאה וחסודה, אשר גדולי תורה וחסידות הילכו בין משעוליה ואנשי חסד ומעש מילאו את משכנותיה, וכלשון הקדמת ספר הזיכרון שלה: מדורות של יהודים ויהדות נותרו בה קברי אחים ענקיים בלבד, ללא מצבה, ללא כל זכר שיזעק לעולם את הטרגדיה הנוראה שאירעה שם.

רשימה ראשונה מתוך פרקי אידיש מתורגמים מספר הזיכרון לעיירה וולמין, מזיכרונותיהם של ניצולי העיירה ה"ה יעקב סיגלוב, שמאי באום, ישראל לוויטה ועוד.

קול התורה בוולמין

"במשך היום ניהלתי משא ומתן (בוולמין) אך קרה לפעמים שעברתי בערב ליד החיידר שבו למדו הנערים תורה. גם בבית המדרש היו החלונות פתוחים ונשמעו משם ניגוני גמרא. בחורים ישבו סביב לשולחנות, התעמקו בלימוד, ושרו מי חרש ומי בקול…

נותרתי מרותק ולא הייתי מסוגל לזוז ממקומי. נמשכתי לבית המדרש, שם היה השורש שלי, אשר ממנו נתלשתי.

וולומין, העיירה הקטנה נראתה לי לפתע מקודשת בתורה ובמעשים טובים. האוויר היה מלא שירה. גם הציפורים מצטרפות לשירת ניגוני הגמרא מעוררי הכיסופים של בחורים אחוזי דבקות.

ברגעים ההם הצטערתי שאינני אחד מאותם בחורים אחוזי דבקות, שברמ"ח אבריהם הם שוהים בעולמות עליונים, בעולם הנאה של שירה ומוסר נעלה.

שריקת הרכבת עקרה אותי מהרהורים אלה. אז עוד היה עליי לשוב מדי ערב לוורשה […]

השפעת וולומין היהודית פשטה גם בעיירות ובכפרים סביב, מקומות שבהם חיו יחידים או משפחות ספורות".

לינת צדק וביקור חולים

"כבכל העיירות היהודיות הייתה גם בוולומין שורה של חברות שנשאו אופי של מעין עזרה עצמית. בראשן עמדו יהודים פשוטים, עמך, שהשקיעו בפעילותם חמימות לבבית רבה. כזו הייתה החברה 'לינת צדק'. חבריה הלכו ללון אצל חולים ושירתו אותם בכל הנחוץ, החל במרשם וכלה בשירות פשוט ליד המיטה. אין לשכוח כי יהודים רבים בוולומין גרו בדירות עלובות. לשם הלכו חברי לינת צדק, כדי להגיש עזרה לחולים.

בוולומין הרבו במתן צדקה למטרות יהודיות, תשלומים לחברות היהודיות. נהגו לבוא מחברים, רבנים עם חיבוריהם, איש לא עזב בידיים ריקות".

ר' יהושע המלמד

"הוא ניצב לנגד עיניי כמו בעבר, לפני עשרות שנים, כשלמדתי אצלו. הורים שרצו כי בנם יגדל למדן, שלחו את ילדם ללמוד אצל ר' יהושע מלמד.

הביאו אותו אל המלמדוּת כשש משפחות, שהיו חדורות תשוקה להעניק לבניהן מלמד טוב. עד אז עסק בהובלת בשר והתפרנס מזה, אך יהודים ידעו כי הוא למדן גדול ומורה טוב ופנו אליו, בבקשה שיזנח את הובלת הבשר ויפנה למלמדות.

ר' יהושע החל ללמד שישה תלמידים בלבד. פרט לשיעור גמרא עם פלפול חריף לימד אותנו גם חסידות, הסביר את דרך החסידות וסיפר מעשיות חסידיות. הוא נהג לומר כי אפילו כשיהודי מפרש פסוק בדרך שונה מן הפשט, אם כוונתו הייתה כנה, הרי זה חשוב כמו לימוד תורה של למדן גדול.

יומם ולילה ישב ר' יהושע על התורה ועל העבודה ודרש התנהגות זהה גם מאיתנו, תלמידיו. בהיותו רחוק מפניות לא הבדיל בין תלמידים.

אבותינו העריכו כראוי את עבודתו, שהוא התייחס אליה כאל עבודת קודש, ושילמו לו שכר לימוד גבוה.

כשהייתי בר מצווה, עזר לי רבי יהושע להכין פְשעטל לדרשה שהיה עליי לשאת בשעת הסעודה. אני זוכר כמו היום, פניו יקדו, כמו הציתם חום, כשהזכיר מאמר חז"ל שמדי יום יושב הקדוש ברוך הוא על כס המשפט ובראותו שהעולם כולו חייב, הוא קם מכיסא הדין ויושב על כיסא הרחמים, והוא הוסיף, אילו נהג העולם רק במידת הדין, לא היה לו קיום אף לא יום אחד.

שנים רבות חלפו מאז לימד אותי ר' יהושע מה גדולה היא מידת הרחמים, ובכל דרכיי ליוו אותי דבריו וההתלהבות שבה נאמרו.

עד עצם היום הזה מהדהדים באוזניי דבריו החמים:

'דעת, רחמים ותפארת הן מדרגות שהאדם עולה בהן לגבהים נישאים ביותר. דעת מובנה לימוד תורה ללא פניות; רחמים – לא לגרום עוול לאיש, לחוס על כבוד הזולת, רכושו ובריאותו ולהגיש עזרה ממשית לנזקקים; תפארת כוונתה להראות תפארה, להנהיג ניקיון, סדר, יופי בלבוש, לא לדבר דברים בטלים, לא לצעוק צעקות ריקות, לא להתקוטט'.

משנות ילדותנו המוקדמות חשנו בקדושת הרחמים. כמעט מדי שבוע יצאנו לאסוף כסף וחפצים למען עניים, למען חולים נזקקים, בעיקר למען עניים נסתרים.

רבי יהושע לימד אותנו את רעיונות החסידות וגם תיאר לנו את יפי דמויות האדמו"רים. לא כל מה שהשתדל להסביר לנו קלטתי בשנים ההן. רק כעבור שנים, כאשר למדתי כבר בישיבה, הרהרתי בזה והבנתי יותר ויותר את עומק רעיונותיו של ר' יהושע, שנותרו בלבי, בעמקי נשמתי".

זיכרונות בן וולומין שלמד בישיבת פיאסצנה

"לאחר בר המצווה, כשראו בי כבר בחור גדול, לקח אותי סבא עימו אל הישיבה, שנמצאה ברחוב נוביניארסקי (ורשה) 16, שם הייתי בתחילה בן וולומין יחיד בין בחורי הישיבה, שבאו אל ורשה מעיירות פרובינציה שונות.

לראשונה חשתי במעבר מתקופה אחת לשנייה. עד אז הייתי ציפור דרור בוולומין. ילד חסר דאגות. היטלטלתי בעיירה הקטנה האהובה בין חסידים עליזים ומתנגדים מהורהרים… ידעתי כי וולומין היא העולם כולו, וריבונו של עולם למעלה, בשמיים, מביט ומשגיח עלינו.

בוורשה, למען האמת, לא היו לי דאגות גדולות, אבא סיפק את כל צרכיי. עם זאת הייתה לי תחושה של נע ונד, גולה למקום תורה.

עיניי נפקחו וראיתי לפניי עולמות חדשים, ששבו את נשמתי. עד מהרה הפכתי תושב והכרתי מקרוב את בחורי הישיבה, ניהלתי איתם ויכוחים ודיברתי על דברים שונים, השתדלתי להוכיח שאנחנו, נערי וולומין, אינני מפגרים אחר אחרים.

בתום הזמן בחדרים לקח אותי סבא אל ורשה אל ישיבת פיאסצנה. עד היום מהדהד באוזניי קולו וניגון הגמרא, שבאורח פלא ריכך את הלב. לא אחת מזדמן לי להיזכר בימי הבחרות הטובים ההם בעת שלמדתי לבד יומם ולילה, עסקתי בחסידות ובניתי ארמונות על העולם הבא. היכן זה היום? כל זה היה כה מתוק, כה טוב. התרונן בכל האברים מרוב מתיקות ומביטחון חם. הייתה מטרה לחיי. אהיה רב, ירא שמיים, צדיק, אהגה יומם ולילה בעניינים שמיימיים, כל הדרכים בטוחות ומוארות למעני. רק אגדל…".

בית המדרש העתיק ברחוב "לשנו"

"בית המדרש ברחוב לשְנו, מן השחר עד שעת לילה מאוחרת התפללו ולמדו שם. על שולחנות העץ הארוכים נערמו תמיד ספרים: ספרי גמרא, יורה דעה, שלחן ערוך, חיי אדם, עין יעקב. היו שנכנסו רק להתפלל בחטף ומייד שבו לעסקיהם, סוחרים אל חנויותיהם, בעלי מלאכה אל סדנאותיהם. אך היו שישבו בבית המדרש ימים תמימים, התפללו ולמדו. אחד מחובשי בית המדרש הקבועים היה ר' אפרים עברי, קיץ וחורף היה קם בשעה ארבע לפנות בוקר ורץ לבית המדרש, ישב ולמד עד השעה שלוש, אז הלך לביתו לאכול ארוחה קלה ומייד שב לבית המדרש, לשבת ללמוד עד שעת לילה מאוחרת. אשתו ושתי בנותיו ניהלו את החנות הקטנה למכשירי כתיבה, שממנה התפרנסו אך בקושי. סיפרו כי בצעירותו הכריח אותו חותנו להתחיל לעשות משהו, קרא אליו: "אם אין קמח אין תורה – יש לנהוג ככל היהודים, לבקש פרנסה". הוא פתח את החנות הקטנה, אך היה ממילא טרוד בעולמות עליונים, ואשתו היא זו שניהלה את החנות. בבית המדרש ישב ולמד יומם ולילה גם בנו, בחור צר כתפיים בעל פאות ארוכות שמתחו עוד יותר את פניו המוארכים והמעודנים. לאחר החתונה נסע אל הרבי מגור, אף שכמו אביו היה אף הוא חסיד אלכסנדר. היה בו העוז לומר בחצר גור שהוא בא אל גור כי חותנו דרש ממנו, אך לאמיתו של דבר עליו לנסוע אל הרבי שלו. התכוון לרבי של אלכסנדר .

רחוב לשנו בגטו ורשה

בבית המדרש קשור גם זכר אבותינו וסבינו. בכל אם יהודייה היה משהו מאימו של התנא רבי יהושע, שבינקותו הביאה אותו בעגלתו לבית המדרש, כדי שישמע את קול התורה. משנות ילדותנו המוקדמות הקשבנו לניגוני הגמרא שנישאו מבית המדרש, והיכן שיחקנו, אנחנו, ילדי וולומין? בבית המדרש ובסביבתו. כל זה קשר אותנו באלפי נימים לבית המדרש. למדנים טובים ופוליטיקאים נלהבים בזמני, אני זוכר את בחורי בית המדרש אחוזי הדבקות: אני זוכר את משה פייוול שטולמן, לומד טוב ופוליטיקאי נלהב, שסבר כי בשעה של עת לעשות לה' הפרו תורתך, מותר לקטוע את הלימודים ולשאת הרצאה בבית המדרש למען אגודת ישראל. הוא אכן נתגלה כנואם טוב.

בבית המדרש התפללו פשוטי עם ויהודים נכבדים. כולם היו חומקים לשיעור בדף היומי או סתם בפרק משניות, לדפדף בספר עתיק או ללמוד בהתלהבות דף גמרא עד שעת לילה מאוחרת.

הסנדלר ובעל העגלה, החנווני הזעיר והגביר, בעל האמצעים והעני – כולם הניחו, בשעה שלפני מנחה ומעריב, את עיסוקיהם ואת דאגותיהם והלכו ליהנות מן החיים, לבלות שעה נעימה בבית המדרש. מקום בילוי אחר לא היה קיים עבורם. המקום הקדוש היה גם מקום מפגש שבו עסקו קצת בשיחות חולין, למשל בפוליטיקה או בענייני עיירה שעניינו כל יהודי בן וולומין, אך התענוג המרכזי, שאבותינו וסבינו רוו שם, היה דף גמרא, פרק משניות, פיסת "עין יעקב" או פשוט אמירת תהלים, כל אחד בהתאם לחברה שאליה השתייך. לא היה כמעט בנמצא יהודי שלא נטל חלק בשום לימוד ולא באמירת תהלים, איש כזה נחשב אדם שלא מן היישוב. כל אחד התאים עצמו למסגרת שהתאימה לו וזכה בגמול, לא רק רוחני אלא גם הנאה ותענוג פשוטו כמשמעו, "מחיה נפש" נהגו לומר בוולומין.

בבית המדרש התחדשו היהודים, התרעננו, השיבו את נפשם, חשו כי אינם אבר מדולדל, אלא פרט מרבים, מעם גדול שיש לו א-ל גדול שאינו נוטש.

"המיתר היהודי"

לפעמים בא לעיירה מגיד, וההנאה הרקיעה שחקים. גברים, נשים וילדים נהנו מהאזנה לדרשה נאה. אירע שנזדמן מגיד בעל קול וניגון נאה שכבש את הלב, לחלח את העיניים והעלה דמעה.

יהודי וולומין מבקשים לשכוח לרגע את הדאגות וליהנות משמחות העולם, וכי יש שמחה גדולה מתחושת זכות כה נאצלת, שהנפש יוצאת מכמיהה אליה? במבט ראשון לא עוררו יהודי וולומין רושם של רגשנים. אדרבא, הם נראו מפוכחים יותר, אהבו הלצות, חידודים, אפילו עקיצה חדה וכואבת, אך כל זה היה כלפי חוץ. ביהודים אלה – המיוגעים תמיד, מיוגעים במרדף אחר הפרנסה, בשמש ובגשם, בשלג ובכפור – פרפר בחשאי לב מרגיש שנכסף למילה חמה והתיר לעצמו ללכת שבי אחר ניגון בעל מתיקות, שרומם אותם והוליכם לעולמות אחרים, יפים יותר, נעלים יותר.

כן, רק עתה אנחנו מבינים ביתר עוצמה את היופי של יהודי בית מדרש אלה בעיירה שלנו. רובם אנשים עממיים פשוטים, חנוונים, אנשי עמל וסוחרים. מה שונים הם מאותו עולם גס, שנתקלנו בו בנסיעותינו על פני ארצות וערים שונות. האנשים הגסים שפגשנו בעמים אחרים, מסיימים את יומם במשחק קלפים, בטיפה המרה, ברכילות וכיוצא בזה. אינסטינקטים הרדומים כל היום זוחלים ויוצאים ממחבואיהם והנשמה מתרוקנת מנכסיה החיוביים. שונה מכל אלה הדרך שאבותינו וסבינו סללו בביתנו הישן. הם לא יצאו בין השמשות מבתיהם לחפש את יצר הרע, אלא דווקא את יצר הטוב. לא כדי להתפרק ולהתרוקן מכל החיובי יצאו מן הבית, לא לחפש לעצמם הרפתקאות קלות, אלא לרומם את הנפש ולמלא את הנשמה ברגשות אציליים ביותר. השעות בבית המדרש היו ליהודי וולומין במשך דורות מעין טבילה רוחנית. הם ניערו מעל עצמם את אבק היום. השילו חלק מגשמיותם ושבו הביתה רוחניים יותר ובעלי נשמה משהיו בצאתם מן הבית.

המיתר היהודי, שהתרופף אצלם מעט במשך היום, ביגיעת השבוע, נמתח שוב בבית המדרש. שוב חש היהודי בן וולומין ביתרון הרוממות והרוחניות על פני הגשמיות, האצילות על פני הגסות. לא אחד החל בשעות כאלה להתבייש בטיפשות שבמעשיו ונעשה חדור הרהורי תשובה. בהיזכרי במנחה ומעריב בבית המדרש, נראה לי כי בעיירה שלנו לא ירד היום אל הערב, אלא להפך, היום הוליך לזריחה לא לשקיעה. בערב עלה היהודי ונתעלה. לרוב לא הסתפקו אבותינו וסבינו בתפילה בלבד. משסיימו תפילתם אכלו ארוחה קלה, לחזק את הגוף למען התורה, והחלו ללמוד לאור מנורות קטנות וקודם לכך לפני עששית נפט. הם התיישבו אל השולחנות המחורצים והמוכתמים בחֵלב, ובניגון מושך החלו לכוון אל היסוד, אל העיקר של 'תנו רבנן' ושל 'אמר אביי'…

עד עצם היום הזה אני רואה אותם לפניי, הבחורים החיוורים בעלי העיניים החולמניות והיהודים הבוגרים בעלי הזקנים השחורים והאפורים, ומהדהדים באוזניי ניגוני הגמרא שלהם בבית המדרש. בניגונים אלה עצמם חידדנו, אנחנו עצמנו, בשנות נעורינו את מוחותינו בכל סוגיה, מאמר ופסוק. כך ספגנו לתוכנו מן התורה, מן הגמרא עם המפרשים, יחד עם הניגונים מעוררי הכמיהה כל עצמותי תאמרנה… ועתה מרחפים לנגדי הניגונים היפים והכוונות הטהורות של יהודי וולומין בעת הלימוד והתפילה בבית המדרש. הבה נזכיר ונספר עליהם הרבה ככל האפשר. גם אלה שלמדו חרש התנועעו שעות רצופות מעל לגמרא, ולא השמיעו הגה, לפתע התנגן גם מתוכם הניגון, ניגון הגמרא העתיק, שעימו למדו האבות והסבים שלנו באותן גמרות, ליד אותם שולחנות באותו בית מדרש".

השטיבל של חסידי גור ברחוב לשְנו

"התפללו שם כשישים חסידים שנחשבו בעיירה חריפים ונלהבים ביותר… אך דומני כי כמעט כולם היו יהודים טובים ואציליים. מבטיהם חדורים חמימות זכה ואור שהביאו עימם מחצר גור…

אני רואה אותם בשבת רגילה, בלכתם אל השטיבל לעיין בספר ולזמר ניגון גור עליז, ניגון שאין לו סוף, בהתעוררות שאין לה שיעור, בדיוק כפי שמרמזים בגור. בסעודה השלישית שוב נשמעו מבעד לחלונות ניגוני הזמירות מלאי הכיסופים ששרו אותם בחשכה, בעיניים עצומות, בלי סוף, בתחנונים, בביטחון, בעצבות, בשמחה, כמו למצעד, מצעד מלחמה אל שערי כיסא הכבוד. ומייד מתחילות נימות הניגונים ללטף, לגפף, להשתפך כיין מתוק על פני החך, לגעת ולעורר כל אבר. בלתי נדלה הוא טעמם של ניגוני גור…

שוטרים יהודיים מכוונים את התנועה ברחוב לשנו פינת רחוב קרמליצקה בגטו ורשה

השטיבל של החסידים היה עולם בפני עצמו. שררה שם אחדות בין גביר לדלפון. כולם פנו זה לזה בגוף שני. השטיבל היה בית שני לחסידים ולעיתים יותר מן הראשון, לכאן ברחו מדאגותיהם ועוגמות הנפש. כאן תמכו זה בזה, עזרו בעצה ובמעשה…".

(בהמשך הכותב מתאר בססגוניות את הווי השטיבלך של שאר החסידויות: אמשינוב ועוד).

שבת קודש בוולומין

"לא שדות, לא ארמונות, לא סמלי משפחה ירשנו מהורינו. לכן לא היה עלינו להתחקות אחר כרוניקת הגבורה של ספר היוחסין שלנו עד סבי-סבינו. תמיד ידעתי כי הם היו יהודים אדוקים יראי שמיים, וככל שהיו עסוקים בבעיות פרנסה לא איבדו, אף לא לשעה אחת מימיהם ולילותיהם, צלם אלוהים ואת כבודם היהודי והאנושי, ובזמנים הקשים ביותר לא איבדו תקווה לימים טובים יותר. מה בכל זאת ירשנו מהם? מה בכל זאת עבר אלינו, הילדים, מסבינו ומסבי-סבינו? ניגון לבבי, מוסר השכל, מעשייה קדומה על אנשים מופלאים, על אירועים מיוחדים ועל שבתות וחגים. הפתגם אומר: "רצונך ללמוד להכיר את העם – צא וראה איך הוא חוגג את השבתות והחגים שלו". גם אופייה של העיירה שלנו מתגלה בשבתות ובחגים. קדושת יום השבת הותירה את חותמה על הילד היהודי עד זקנותו, עיצבה את דמותו הרוחנית, פיתחה בו התלהבות ליופי ולרוממות וגם רגישות לשירה ולזמרה.

רעד חולף בי כשצפים לנגד עיניי הרגעים הקדושים של עיירתנו שהושמדה באכזריות. כל רגע ביום חולפים לנגד עיניי האבות והאימהות שלנו עם אהבתם הרוטטת למנהגים ולמצוות של קדושת שבת קודש ומועדי ישראל; בנשמה יתרה שלהם בבוא הימים הקדושים. כל אחד לפי מצב פרנסתו הכין לכבוד שבת מאכלים משובחים ובגדים נאים לעצמו ולילדיו. במשך השבוע הסתפקו במועט. היו בתים שבהם לא אכלו אלא לחם יבש ומים, העיקר לקיים את הנפש, אך לשבת מצווה להכין חלות טריות, לחם ומיני מזונות. למען אלה שלא היה ביכולתם לאפשר לעצמם זאת, היו תמיד בעיירה אנשים בעלי לבבות גדולים, נשים צדקניות אשר דאגו שמאכלי השבת יגיעו בדרכים נסתרות אל בתי הרעבים וברכת השבת תנוח על שולחנותיהם. היו בתים בוולומין שבהם נראו מפות לבנות רק לכבוד שבת וחג. במשך השבוע היו פניהם אפורים וקודרים, אך לשבת התבהרו פניהם ועשו הכול, תכופות נקטו תחבולות למיניהן, להכין דגים ובשר. ניתן לשער את שמחת הילדים באותם בתים. ביום שישי השתנו פני העיירה, למן השחר מלאו הסמטאות ניחוחות של מאפים טריים לכבוד שבת…

ביום שישי רצו הילדים לחדר בשמחה, כי ידעו שיום הלימודים קצר. בקיץ, מייד לאחר האוכל, רצו לשחק. כשהחלה השמש להצטנן נראו יהודים שהלכו לבית המרחץ. זמן ממושך ליהנות מעונג זה לא אפשרו לעצמם. השבת הקרבה האיצה בהם. החליפו לבנים לנקיים ובזקנים ופאות לחים פנו ללכת הביתה בנחת, מוכנים לקבל פני שבת המלכה. אותה שעה, הנשים בסינרים בוהקים הכניסו לתנורים את הצ'ולנט בסירים מרוחים בחומר. לאחר מכן החלו לרחוץ את הילדים, לחפוף את ראשי הבנות, למרק את פמוטי הכסף לקראת הדלקת נרות. כך ניצב לנגד עיניי ביתנו, מתמלא בשבת, ועל הכול פרוש חן הקדושה.

על השולחן מונחות כבר שתי חלות מכוסות במפית. בפמוטי הכסף הממורקים תקועים הנרות ומעליהם ניצבת אימא, עדינה וחיוורת, רכונה מעט, ידיה הפרושות מכסות את הפנים והיא מברכת על נרות השבת. שפתיה ממלמלות חרש את התפילה. היא מבקשת על הבעל והילדים, על העיירה כולה, על כל יהודי. ידיה, ככנפי השכינה, מרחפות מעל לנרות, מלאות רחמים, ביטחון, נחמה, ומעיני אימא, הקדושות מכאב וצער, נושרת דמעה על המפה הלבנה. עיני היונים הרכות של אימא, כה קדושות לאור הנרות המבורכים בליל שבת, מלוות אותי בכל דרכיי.

צעד צעד הולכים היהודים לבית הכנסת, בית המדרש, לשטיבלך של החסידים, 'לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה!' נשמעת השירה של כל המניינים ברחובות שונים, בכל קצווי העיירה. בפנים, בכל בתי התפילה, הכול טובל באור מנורות בורקות. שבת, שבת! שרו בוולומין ארץ ושמיים. זו שירת הדורות, שהיו לה בוולומין חן וקסם מיוחדים המשפיעים עלינו עד עצם היום הזה.

היכן אתם, יהודי עיירת הולדתי שהושמדה?…

היכן אתן, אימהות יקרות, עם ידיכן המברכות? על אפר ידיכן צומחים עצים חדשים אי-שם בטרבלינקה, במיידנק, באושוויץ. היכן הן שעות החדווה ההן של לילות שבת, המלאוּת והעושר של אורח החיים היהודי בעיירת הולדתנו, וולומין? נעלמו הלהבות המכשפות של נרות השבת בחלונות הצרים של בתינו! במקומם אנחנו מדליקים נרות נשמה, להבות זיכרון לזכר חיים יהודיים פועמים בחום ויפים, שהיו אי-פעם ואינם עוד".

המשך יבוא אי"ה