פרקי אמונה

עבדים היינו – פסח בגיא צלמוות

שמחה ב. מרקסון

קיום מצוות חג הפסח ועריכת ליל הסדר בעמק הבכא • על מה ולמה הסכימו היהודים למסור את נפשם בעת קיומו במחנות המוות? • מהיכן השיגו מצות, מרור ויין לארבע כוסות? • כיצד הצליחו לחוש כבני חורין בשעה שהועבדו בעבודות פרך קשות ומייסרות? • נוסח תפילה לפני אכילת חמץ • פירורי מצות מקמח שעורים וארבע כוסות של דמעות

ליל הסדר בעמק הבכא – על מצות ומרורים

בינות להריסות גיטו וורשא, בתוככי מחתרות בלודז', במחנה בוכנוואלד, במחנות-מוות באושוויץ ובמטהאוזן, בגיטאות בהונגריה ובגליציה, בליטא ובערבות סיביר. אין לך יום שצרתו אינה מרובה משל קודמו. אולם למרות זאת, בעוד הגופים מעונים ומיוסרים, כחושים וחלושים, נשמתם זוהרת באור יקרות, והניצוץ היהודי שבקרבם, לא רק שאינו כבה, כי אם להיפך, כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

במסירות נפש מאין כמוה, בדרכי חתחתים וביצירתיות של ראש יהודי מתוחכם, הצליחו מאין-שהוא להשיג קמח לאפיית מצות, לערוך את ה'סדר', ולהימנע ככל יכולתם מאכילת חמץ בפסח.

פה ושם אנו מוצאים סיפורים דומים להפליא, בקובנה שבליטא ובלודז' שבפולניה. הפרטים כל כך זהים, עד שנדמה כי הם תיאמו ביניהם עמדות, כיצד ואיך להכין תנורי אפייה, מרדות ומערוכים, מהיכן להשיג קמח ומים שלנו. אך לא כן. בימים הטרופים ההם אין דואר, אין מברקים, שלא לדבר על טלפונים. אם כן מהו הסוד? מנין להם הפתרון להשגת דברים אלו, במקומות שגם קליפות תפוחי אדמה היו מצרך יקר ונדיר?! הצד השווה שבהם – נקודה פנימית ורצון עז, שאינו נכנע לשטן המשחית. בשלג ובכפור, בשרב ובחום, במחנות עבודה ובמחנות מוות.

ביריעה זו נביא כטיפה מן הים, סיפורי גבורה עילאית של יהודים אסירי מחנות ונחבאי מחתרות, שמסרו את נפשם עבור קיום מצוות החג, תוך שמחה והתרוממות הנפש. וחשוב להדגיש, כי גם סיפורים הדומים זה לזה, יש להתייחס אל הדמויות העומדות מאחוריהם. לא מדובר בעוד סיפור או בשיעור היסטוריה. מאחורי כל סיפור שכזה עומדים קומץ יהודים שמשתוקקים וחפצים לקיים את מצוות ה' במס"נ, ובעוד קבוצת יהודים שלא נכנעת לשטן הנאצי.

חלק מן המעשיות שיובאו להלן נשמעו ממקור ראשון, ומתפרסמים כאן עתה לראשונה. וחלקם נאספו ולוקטו מתוך אוצרות הענק של 'גנזך קידוש השם'. מתוך רבבות ספרים, תיעודים, ראיונות וקלסרים מקוטלגים בסדר מופתי, בחרנו בכמה סיפורים, שהרי הם כפרט היוצא ללמד על הכלל כולו. תודתי נתונה להרה"ח ר' צבי מאיר הי"ו מ'גנזך קידוש השם', על סיועו ועזרתו במאור פנים ובחפץ לב.

מסירות נפש לקיום מצוות ה'

סיפורי גבורה יהודית ישנם למכביר על יהודים שמסרו נפשם בשנות ראינו רעה, עבור קיום התורה והמצוות. 'ליל הסדר' תופס מקום נכבד בין אותם סיפורי הגבורה. ולא בכדי, שכן במשך כל הדורות, בלילה קדוש זה מבטאים היהודים את כיסופם, ערגתם והשתוקקתם לגאולה העתידה וליציאתם לחירות עולם, ושופכים הם את לבם כמים נוכח פני ה'.

מה נשתנה, מתוך הגדה שנכתבה בכתב יד בשנות המלחמה

בעת היותם בגיא צלמוות, במחנות המוות הנוראים, כל מזונם ליום פרוסת לחם דקה ויחידה, מטרידה את מנוחתם דאגה אחת ויחידה: מהיכן נשיג מצות לפסח!

ובעוד משטר המרצחים הנאצי מתאמץ לדכא את רוחם של היהודים, בפרט בעתות החגים ומועדי השנה, מגלים היהודים עוז נפש ורוח של התמסרות לשמירת התורה והמצוות בכל פרטיהם ודקדוקיהם.

הסופר הנודע ר' משה פראגר ז"ל, מאיר בקולמוסו את דמותם של מקדשי ה' בשנות הזעם. היה הוא מבין הראשונים לזהות את סיפוריהם ההרואיים. במאמץ רב אסף אלפי עדויות ופרסמם בספרו 'אלה שלא נכנעו' ובקבצים שונים. בין הדברים הוא מתאר ביד אמן את סדר ליל הפסח במחתרות, כשהכל שרויים בפחד ובאימה מהעתיד הלא נודע. כבר באמצע המלחמה פרסם ר' משה פראגר את החיבור הראשון שיצא לאור בארץ ישראל, על אודות שואת יהודי פולין – "יהדות פולניה בצפרני הנאצים", ובשנת תשכ"ד הקים את "גנזך קידוש השם", מפעל תיעוד, מחקר והנצחה למקדשי השם בשנות הזעם.

נצח ישראל לא ישקר

בין אחת ממאות אלפי תמונות המצויות ב'גנזך', נראית משפחה יהודית טיפוסית, מסבת על יד שולחן ליל הסדר. ראש המשפחה, איש שיבה, עטוף ב'קיטל' לבן, ולראשו כיפה לבנה מעוטרת זהב. סביבו יושבים בניו כשתילי זיתים, בלבוש חגיגי, מאזינים בקשב רב לסיפורי הנסים של יציאת מצרים. על פניהם נסוכה הרגשת חג החירות. על השולחן מונחים ממבחר החפצים המצויים בכל בית יהודי: גביע קידוש, כוס של אליהו, ופמוטי כסף עם נרות דולקים.

לכאורה זוהי תמונה שגרתית. אך כשנתבונן במה שמונח מאחוריה, נגלה כי המסובים על יד שולחן החג, אינם אנשים חיים, כי אם בובות העשויות משעווה, ומתחת לאותם הדמויות מסתתר צחוקו של השטן ימ"ש.

כך כותב ר' משה פראגר ז"ל: הדגמה זו של "בובות יהודיות" מסביב לשולחן הסדר, הוכנה לפי פקודת המרצחים הנאצים ימ"ש, בעיצומה של מלחמת השמד ביהדות אירופה. השטן הנאצי ראה עצמו בפסגת ניצחונותיו, ובטוח היה כי בכוחו להשמיד ולכלות חלילה את כל העם היהודי. באותם ימים קודרים, הגה במוחו השטני רעיון שטני – להכין מוזיאון מיוחד שינציח את "הטיפוס היהודי" הנידון להעלם כליל מעל פני האדמה, רח"ל.

את המוזיאון הם תכננו להקים ברובע היהודי של פראג העתיקה, אשר במרכזה נמצא אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר באירופה "אלט-ניי-שוהל". ובאחד המוצגים שביקשו המרצחים ימ"ש להנציח במוזיאון את "השבט היהודי" שנכרת, הוכנה אותה תצוגה של שולחן הסדר בבית יהודי.

זממם של צוררינו לא צלח. נצח ישראל לא ישקר. מדי שנה בשנה, רבבות יהודים מתיישבים לערוך את הסדר, מהללים משבחים ומודים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם".

בתמונה אחרת נראים יהודים עסוקים וטרודים במצווה של אפיית מצות. התנור בוער, והמלאכה אף היא בוערת. עשרות יהודים מזדרזים בכל שלבי מלאכת האפייה, לשם מצות מצוה. פניהם של היהודים, פני רזון ועוני, סבל וצער. פנים המעידים על חולשת הגוף והתגברות הנפש כאחד. תצלום זה הינו מקורי ביותר, וצולם בתוך גיטו לודז'. צלם חשאי מטעם ארגון המחתרת של הגיטו, הצליח להנציח לדורות הבאים את אותו מעמד של מסירות נפש נדירה, של אפיית המצות שנערכה בתנאי מחתרת, מתוך פחד ואימה מחמת המציקים האכזריים.

טעמה של חרות בתוך עבדות

מפליא ביותר הוא תיאורו של האדמו"ר מווישובה, הרה"ק ר' חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל, משרידי מחנות אושוויץ ודכאו, על חג הפסח האחרון במלחמה, לאחר שנים של סבל ומרורים, ואחר צעדות המוות שהצעידום המרצחים מאושוויץ למחנות הריכוז גרוס-רוזן ומילדורץ. וכך סיפר: "עם התקרב חג הפסח גמרנו אומר בעצמנו שלא נתגעל בחמץ בפסח, ויהי מה. אולם מאיסור הנאה מחמץ לא ראינו אפשרות להימנע, וזאת מפני שלצורך מחייתנו נאלצנו לעסוק בסחר-חליפין ולהשיג מצרכי מזון כשרים תמורת מנת הלחם הזעומה שלנו. אך בחסדי שמיים אירע לנו נס גלוי. היה זה באחד הימים בטרם חג הפסח, תחנת הרכבת הסמוכה למחנה הריכוז הופגזה בידי צבאות בנות-הברית. הגרמנים גייסו אותנו לאסוף את שיירי ההריסות. ולהפתעתנו גילינו בין הקרונות המופגזים, מטען מפוזר של גרעיני חיטה. בחשאי מילאנו את כיסינו בגרגירי חיטה, על אף שהדבר היה כרוך בעונש חמור ביותר, אלמלי היו מגלים את מעשינו ומאשימים אותנו בגניבת מזון.

בתחבולות שונות עלה בידינו לטחון את החיטים ב'ריחיים של יד' ולאפות מהם מצות. הריחיים היו של יד, פשוטו כמשמעו, כתשנו את החיטים במו-ידינו באמצעות אבנים קטנות, עד אשר דק לקמח. לאחר מכן אפינו את המצות במסירות נפש של ממש. ואמנם החיטים לא היו שמורות משעת קצירה, אך היו שמורות מעינו של השטן המשחית לבל ירגיש במעשינו…

מצות שנאפו במסירות נפש מתחת לאפם של המרצחים ימ"ש

מאחר והנאצים ימ"ש בלשו אחר צעדינו בשבע עיניים, עשינו את המלאכה באישון ליל, לא לפני שהאפלנו את החדר בשמיכות עבות. ה' היה בעזרנו והצלחנו לאפות כמות מצומצמת של מצות כשרות, ובחג הפסח זכו עשרות יהודים לאכול כזית לחם-עוני.

הגיע ליל הסדר. התאספנו בצריף של הרב מאיר הרשקוביץ ז"ל, שמונה על ידי הגרמנים לזקן הצריף ("בלוק-עלטסטר"). הרה"ק ה'שפע חיים' מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל ניגש לפני העמוד לתפילת ערבית של חג. הרגשנו אז טעמה של "חרות בתוך עבדות". האווירה היתה מרוממת במיוחד. לאחר התפילה ניגשנו לערוך את ה'סדר'. הרבי מקלויזנבורג אמר לפני הקהל את ה'הגדה', וכל אחד מן המסובים בירך על כזית המצה בדחילו ורחימו. פני כולם קרנו מאושר.

וכמעשהו בראשון כך גם בשני, בליל יו"ט שני חזר ונשנה המחזה החגיגי, עת התכבדתי לגשת לפני העמוד ולערוך את ה'סדר'. בין המסובים ישב יהודי שהיה פורק-עול. לפתע הוא התרומם ממקום מושבו ואמר ברגש: אלמלא ראיתי מחזה נהדר זה במו עיני, לא הייתי מאמין כי קיימת מציאות שכזאת שיהודים יקיימו מצוות במסירות נפש ובשמחה כה גדולה, מתחת לאפם של הגרמנים תוך סיכון חיים ממשי!

שבועות ספורים לאחר מכן נחלו הגרמנים את תבוסתם הסופית, ויצאנו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה".

כזית מצה ומלוא חופניים מרור…

מספר הרה"ח ר' יצחק לבקוביץ שיחי' לאוי"ט, מניצולי אושוויץ-בירקנאו: "בהיותי במחנה 'גרוס-רוזן', יחד עם חבריי לבלוק, התאמצנו ככל יכולתנו במסירות נפש של ממש לשמור ולקיים את מצוות ה'. בעיצומה של המלחמה, כבר קרוב יותר לסופה, יתום הייתי מאב ומאם, בודד וגלמוד מכל בני משפחתי הי"ד. זה מכבר שכחתי את התאריכים ומועדי השנה, לא היה לי שמץ של מושג אם פורים היום או תשעה באב…

"ביום בהיר אחד, בא אלי יהודי מהונגריה – שיחסית אלינו תושבי פולין, היו הם חדשים במחנות – ולחש לי באוזני: "היום בלילה, ליל יו"ט ראשון של פסח, ברצוני לבשר לך כי עלה בידי להשיג מעט קמח, יש-מאין, ולאפות ממנו מצה". במצתו היה שיעור של כזית מצומצם לכל אחד מאתנו. הוא ביקשני שאסב עמו לליל הסדר לאחר שכולם יעלו על יצועם לנום את שנתם הקצרה. ואכן, בחשיכת הלילה באתי אליו בהיחבא, הוא הוציא מתרמילו את המצה, והחלנו לומר את מילות ה'הגדה', כל אחד כפי מה שזכר מבית הוריו".

כשר' יצחק נזכר באותו המאורע, הוא משתנק מבכי מרטיט למשך מספר רגעים, ומתקשה להמשיך בתיאורו. הוא חוזר באחת לאותם שנות-ראינו-רעה, כאשר קיום המצוות מתחת לאפם של המרצחים היה כרוך בסיכון עצום.

ציור של ליל הסדר שציירה ילדה במחנה טרייזנשטאט

כעבור כמה רגעים הוא ממשיך ומספר: "ניצלנו את אותו מעמד להתעודד יחדיו ולהתחזק באמונה ובטחון, ולהתמלאות בתקווה כי קרובה ישועתנו".

כותב השורות, לאחר ששמעתי את תיאוריו על אותו ליל הסדר, שאלתיו: איך הצלחתם להחזיק מעמד בכאלו מצבים? מנין הכוחות ותעצומות הנפש והיאך לא כרסם בכם ייאוש? השיבני ר' יצחק: "האמן לי, כאשר אני נזכר בכך, מתקשה אנוכי להבין כיצד הצלחנו להתחזק ולקיים את מצוות ה' במסירות נפש, אינני יודע היאך לא נפלנו למלתעות הייאוש ולא נפלנו מאמותינו האיתנה. אין זאת כי אם יד ה' שחיזקה אותנו גם במצבים הקשים ביותר, לאורך כל הדרך חשנו כי השי"ת נותן בנו כוחות למעלה מהשגת אנוש!".

ליל הסדר בערבות סיביר

בעיצומו של חודש כסלו תש"א, בסביבות ימי החנוכה, טרדה דאגה גדולה את מנוחתם של משפחת שפרנוביץ – מהיכן משיגים עתה מצות לפסח? בעוד שבשנה שעברה, קיבלו בדואר משלוח של מצות, מסביהם שנותר בפולניה, הרי שבינתיים הצטרפה רוסיה למלחמה בגרמניה, והקשר בין המדינות נותק לחלוטין.

רק מסירות נפש ולב חם למצוות, הביאום ל'דאגות' מעין אלו בעמק הבכא, בזמן שכל הסובבים רעבים, עייפים ומדוכדכים. מי שנותרה בו מעט תושייה, עשה למען שיפור חומריותו במעט. וכאן, בין כל כך הרבה גויים, רחוק מההווי החסידי ומקהילה שומרת תורה ומצוות, לא קהו רגשותיהם הרוחניים.

לאחר מחשבה מעמיקה, עלה במוחם רעיון נועז. מדי יום לאחר סיום העבודה, היו מקבלים מנה יומית של מזון מצומצם, עבור העובדים ובני משפחותיהם. אוכל שניתן במידה ובמשורה עקב מצב המלחמה. עתה, ביקשו מהמזכיר האחראי על חלוקת מנות הלחם, שיואיל לתת להם – תמורת חלק ממנתם היומית – מעט קמח. מחודש כסלו ועד חודש ניסן, אגרו פירורי קמח שעורה, עד שהצטברה כמות קמח סבירה, והוחלט לגשת לתכנון האפייה.

בעזרת המשפחה הנכרית שבדירתם התאכסנו, מצאו בעליית הגג מדף עשוי מעץ, ממנו גילף אבי המשפחה, הרה"ח ר' שמחה בונים שפרנוביץ ז"ל, באולר קטן שהביא איתו מפולין, 'מרדע' להוצאת המצות מהתנור. לאחר חיפוש ובדיקה מצא גם טסים של פח, עליהם רידד את הבצק. ל'וועלגער' [- רידוד המצות] השתמש בבקבוקים. מאי שם נמצאו שעונים ישנים ושבורים, ו'גלגלי השיניים' הקבועים בהם הוכשרו להיות ה'רעדלער'… גם הילדים הקטנים זכו לעזור להוריהם באפיית המצות, והיו מגלגלים עם הגלגלת ומרדדים את המצות.

תנור הבית – שהיה תנור אבן גדול – נבחר להיות תנור אפיית המצות. בכדי להכשירו, היה עליהם למלאותו בעצים ולהסיקו כראוי. אך לפני כן, נתן ר' שמחה בונים תשורה לבעל הבית שבביתו התאכסנו, כדי שיעניק את רשותו להכשיר התנור. ולאחר מכן החל להסיק את התנור והמתין עד שיעלה ניצוצות. הלהבות הגיעו עד התקרה, ובעלת הבית פרצה בצעקות איומות: אל תשרפו לנו את הבית!

גב' שפרנוביץ ניסתה להרגיע את רוחה של בעלת הבית, ואמרה לה: "כבר אלפיים שנה אנחנו עושים כך, ומעולם לא אירעה שריפה בעקבות הסקת התנור". אלמלא תושייתה, והענקת קופסת גפרורים ומתנות שונות למארחיה, עלולים היו למצוא עצמם ברחוב העיר.

חינוך הילדים שעמדו בראש מעייני האב, יחד עם הלהט הפנימי לכל דבר שבקדושה, הביאוהו לקיים את 'ליל הסדר' בתנאים הבלתי אפשריים בעליל. יין – פשיטא שלא היה להם, אבל הם מילאו כוסות של חמיצה ('בארשט'), זכר ל'ארבע כוסות'… מעט תפוחי אדמה הצליחו להשיג עבור 'כרפס' ו'שולחן עורך'. בצל עם פלפל וביצה מתובלים מילאו את מקומם של ה'דגים' לכבוד יום טוב. ותשלם כמעט כל המלאכה.

רק עשב של 'מרור' לא היה להם. אם כי 'מרור' היה להם ברווח גדול… הם הפכו כל פינה אפשרית בחיפוש אחר עלי המרור. שאלו את כל מי שרק יכלו, ולא התייאשו מלתור בכל מקום אפשרי. בערב חג הפסח, ראה השכן הנכרי את דאגתם הרבה, וביקש לדעת מה זה ה'מרור' שהם כה מרבים לדבר עליו… ומששמע שה'מרור' המבוקש כוונתו ל'חריין', שכך נקרא גם בשפתם של גויי המקום, אמר בהפתעה: "אה, לזה כוונתכם? כזה יש לי ברווח". הוא יצא לחצר ביתו, ובעזרת מכוש חפר בעומק השלג, להפתעתם גילו שם מחבוא של 'חריין'…

אי-שם, עם מצות מקמח שעורה, בתנאים לא תנאים, אך עם המון שמחת לב פנימית, ערכו את ה'סדר'. ובפינת החדר, מעל תקרת תנור האבן, שכבו ילדי המשפחה הנכרית שאצלם התאכסנו, הם אחזו פיתות בידיהם, והביטו בהשתאות על המשפחה היהודית השמחה בחרותה.

ומהיכן השיג ר' שמחה בונים את ה'חמיצה' ששימשה כתחליף ליין עבור ארבע כוסות? זהו סיפור בפני עצמו. כאשר היה נער צעיר, ביום מן הימים נקרעו נעליו והלך לסנדלר. ובינתיים בשעה שהמתין עד אשר הסנדלר יסיים את מלאכתו, הביט במעשיו וראה כיצד מתקנם. כך למד את המלאכה עד שיכל לעשותה בכוחות עצמו. לימים, כאשר נקרעו נעלי ילדיו, היה ר' שמחה בונים לוקח פטיש, כלי תפירה, ומסמרים מעץ. ובידי הזהב שלו היה מתקנם בצורה מקצועית ביותר. ובעוד שהסנדלרים הבלתי מומחים, דפקו על הנעל עם מסמרים שלעתים קרעו את הנעל והרסוה – היו המקצוענים מחוררים חורים עם מרצע, וכך מתקנים את הנעל מבלי שתינזק.

בסיביר הקפואה, הבחינו מארחיהם כיצד הוא מתקן במקצועיות את נעלי בני משפחתו, וביקשוהו שיתקן גם את נעליהם. בתוך תקופה קצרה ביותר יצא שמו לתהילה כ'סנדלר' של הכפר… בתמורה על עבודתו קיבל מעט תפוחי אדמה, גזר וסלק, ומהם הכין את ה'חמיצה'.

בנם הרה"ח ר' יצחק מאיר שפרנוביץ שיחי' לאוי"ט, מתאר את זכרונותיו מהימים ההם: "בליל הסדר הרגשנו ממש כבני חורין… זכורני כי אבי ז"ל אמר אז רעיון שעלה במוחו, שהמילה 'מצרים' שווה היא בגימטרייה ל'רוסיה'. שהרי מדינת רוסיה קרויה ססס"ר. ולכשנכפיל שלושה פעמים את האות סמ"ך (60), ונוסיף על כך גם את האות רי"ש (200), סה"כ 380. אבי ז"ל עודדנו ואמר, כי כשם שהוציאנו הקב"ה מארץ מצרים, כך נזכה בקרוב לצאת מארץ רוסיה הסגורה ומסוגרת במסך הברזל". [כידוע שרוסיה הקומוניסטית היתה מורכבת מכמה מדינות שנשלטו על ידי הרוסים, והכינוי המקוצר לברית המועצות היה: אֶס-אֶס-אֶס-אֶר. בשפה הרוסית זהו קיצור של המילים 'ברית המועצות'. ס.ס.ס.ר. ראשי תיבות: "סיוז סאוויעטסקע סוציאליטיצ'עסקע ריספובליק", כלומר, ברית המועצות הרופבליקות הסוציאליסטיות המועצתיות. במאמר מוסגר: לימים אמר רעיון זה גם הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל. והוסיף דמיון נוסף בין רוסיה – שהיתה אחת מהטומאות הגדולות בדורות האחרונים ורצתה לעקור את הדת היהודית – לבין מצרים, וכך אמר: בכיכר האדומה ברוסיה נמצא קברו של לנין ימ"ש, הדומה במראהו לפירמידות במצרים. לנין רצה שכולם יעבדו בשבת, כפי שגם רצה פרעה הרשע…].

***

סיפרה גב' אסתר כ"ץ ע"ה, אשת ר' שרגא פייבל ז"ל, בת החסיד ר' חיים בנימין וירניק ז"ל: בעת שנמלטנו על נפשנו מפולין לרוסיה מאימת הצורר הנאצי, והוגלינו לערבות סיביר הקפואה, המשכנו לקיים את מצוות ה' במסירות נפש בל תתואר. לקראת חג הפסח, בדרך לא דרך הצלחנו לאפות מצות קטנטנות, וחילקנום ליהודים ששהו שם על מנת לזכותם במצווה. יחד עם אבי ז"ל הלכנו וכיתתנו רגלינו ממקום למקום על מנת לזכות עוד ועוד יהודים במצווה החשובה. עברנו ובאנו גם בין מיטות החולים בביה"ח, וחיפשנו אחר יהודים המאושפזים שם. אך כיצד נדע מי הוא יהודי? רעיון עלה במוחו של אבי ז"ל. הוא החל קורא בקול "שמע ישראל", וכששמע אי-מי ממשיך אחריו ואומר "ה' אלוקינו ה' אחד", הבין כי יהודי הוא, ניגשנו אליו ונתנו לו שלושה מצות. אחד החולים ששכב על מיטתו, כשקיבל לידיו את המצות, קרא בקול נרגש: האם יצורי אנוש אתם או מלאכים ממרום…?

[כשהורע מצבם והדוחק היה רב, ביקש ר' חיים בנימין וירניק ז"ל לקבל את ברכת קדשו של הרבי ה'אמרי אמת' זי"ע. והכיצד עושים זאת כאשר הרבי שוהה במרחקים? עמד ר' חיים בנימין וכתב קוויטל, טמנו בחלל העץ ביער ואמר לילדיו: "הרבי יכול לראות גם ממרחק". כך ביקש ללמד את ילדיו פרק באמונת חכמים. לימים סיפר זאת מרן אדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זי"ע, ואמר: "אכן, רבי יכול לקרוא את הקוויטל גם ממרחקים"].

*

מצות שומרים

בוריס נולד לתוך המהפכה הקומוניסטית, מימי ילדותו לא זכה לטעום את טעמה האמיתי של היהדות הנאמנה. באוקראינה בה נולד וחי, לא היה מקום לחשוב בכלל על שמירת השבת, הפחד שהיה תחוב עמוק בלבבות לא נתן לו אפשרות לשמור על השבת כהלכתה.

אך על אף שבפועל לא יכל לקיים את המצוות, הרי שחיבה יתירה הייתה לבוריס לכל דבר שביהדות. אביו ר' יצחק, יהודי חם המקפיד על קלה כחמורה. במסירות נפשו העצומה ניסה כל העת להשחיל ולטפטף מעט דברי יהדות ומצוות באוזני ילדיו. בליבו נשא תפילה כי אותו קורטוב יהדות שבאה לו במסירות נפש, ישריש שורשים עבותים, ויגדל ויעשה פרי בליבותיהם של ילדיו.

אפיית מצות מתחת לאפו של השטן הנאצי ימ"ש

את הסוד הגדול מהיכן לו לר' יצחק את המצות לחג הפסח, לא ידעו גם ילדיו. כל שנה בראש חודש ניסן היה ר' יצחק נוסע לאי-שם וחוזר עם חבילת מצות כשרות לפסח. בליל הסדר, מאחורי תריסים מוגפים חגגו ר' יצחק וילדיו את ליל הסדר ככל משפטו וחוקתו.

בהגיעו לגבורות, כבר לא יכל עוד לצאת ולבא, ודאגתו היתה כל העת, האם גם השנה יזכה לאכול מצה שמורה בחג הפסח. כי הרי רק בדרך חתחתים מסוכנת הצליח להשיגם מדי שנה. ועתה בשביל להשיג את המצות, לא נותר לו אלא לחשוף את הסוד הגדול לאחד מבניו, שיהיה 'ברא מזכה אבא', ויקבל בירושה את מסירות הנפש להשיג מצות מצווה.

ר' יצחק בחר לגלות את הסוד לבוריס, החברמן שמבין אחיו. מהנדס מלומד, איש חכם בעל חושים מחודדים. ומעלה נוספת הייתה לבוריס, והיא – מכונית ממשלתית אותה קיבל במהלך עבודתו כמהנדס, לצורך נסיעותיו הארוכות. אין דבר יותר מתאים מלהעמיס את חבילת המצות לתוככי המכונית הממשלתית, ולא 'להסתבך' עם מטען שכזה בתחבורה הציבורית.

את הסוד הכמוס על מיקומה המחתרתי של מאפיית המצות לפסח, העביר ר' יצחק לבנו בוריס, לא לפני שבדק היטב כי אין איש שומע ומקשיב. מה שעלול חלילה לבטל את התכנית מלצאת לפועל.

הדרך בין עיר מגוריהם לכפר הקטן והדל שבו החזיק אייזיק'ל החסיד האלמוני "מאפיית מצות" כשרה ומהודרת, ארוכה היתה. הרפתקאות רבות עברו על המאפיה ובעליה, לא פעם ולא פעמים רחרחו אנשי השלטונות וזרועותיהם הארוכות סביב המאפיה, וכמעט שהניחו סוגר ובריח על שעריה, ורק נס הציל את המאפיה ובעליה מכיליון.

בהצלחה מופלגת הגיע בוריס בשלום ובמישור למאפיית המצות המוסתרת. הנה עומד הוא בשערי המאפיה. כדי להיכנס לתוכה עליו להגיד את מילת הצופן אותה העביר לו ברטט אביו ר' יצחק. רק אחרי שר' אייזיק'ל החסיד היה בטוח אלף פעמים כי שמע את מילת הצופן, פתח את הדלת.

אך אבוי. ר' אייזיק'ל שהאמין כי אחד מחבורת מרעיו הוותיקה הוא שעומד מאחורי הדלת, נדהם לראות פנים חדשות, אדם שאינו מוכר… הסוד הכמוס של המאפיה שלי – הרהר ר' אייזיק'ל לעצמו בפחד – דלף בוודאי החוצה, ואנה אני בה?!

בוריס לא היה בטלן. כאשר הבחין בפניו המלבינות של ר' יצחק, קרא את מחשבותיו ומיד פנה להרגיעו: "אל דאגה ר' אייזיק'ל, אני בנו של ר' יצחק מיודעך, אבא הזקין וקשתה עליו הדרך, אני בנו בוריס, עושה הפעם את שליחותו של אבא".

רבי אייזיק'ל כבר הכיר בחייו העמוסים "טריקים" רבים, כך שלהאמין לדבריו של הלך-זר, לא היה זה מדרכו. אבל בלית ברירה, הכניס את בוריס לתוככי המאפיה. הם ירדו קומה אחת ועוד אחת, עמוק עמוק בתוככי האדמה עד שתנור אבן אדום וישן נראה במלוא הדרתו.

מול תנור המצות הישן, הרהר לו בוריס לעצמו: כאן בתוככי האדמה הקפואה, כאן טמונה לה העקשנות היהודית, "כל זאת באתנו ולא שכחנוך", אלף בלשים ואנשי ק.ג.ב. יסתובבו, ומתחת לאפם היהודים ישמרו את מסורת אבותיהם כפי שקיבלוה מהר סיני…

לא היה לו זמן רב למחשבות, רבי אייזיק'ל החסיד מדד לו חבילת מצות כמידתו. הרובלים עברו מיד ליד, ושוב עלו חזרה קומה אחרי קומה עד שראו את אור היום.

חבילת המצות הוכנסה ברטט לתוך המכונית. בוריס התניע את הרכב ויצא לדרכו חזרה. המכונית גמאה קילומטרים רבים, אבל שלא כמו בדרך הלוך, שעברה חלק, הפעם באמצע הדרך עמדו מספר חיילים וערכו בדיקות בכל המכוניות…

הכל אבוד, הרהר בוריס בליבו, כשעל ההרהור הוסיף גם בכי חרישי. רק זה היה חסר לו שיבדקו את המכונית וימצאו בה את ה'מצות'. לו ימצאום, אחת דינו לעבודת פרך בסיביר הקפואה.

"תעודות" – דרש החייל בטון תקיף. הנה, אלו התעודות שלי, השיב בוריס תוך כדי שהוא משדר "עסקים כרגיל". החייל נשאר חמור סבר: צא מהמכונית – אמר בגסות, נערוך בה בדיקה.

קופסת המצות הארוזה והחתומה הייתה מטבע הדברים מקום מועד לבדיקה. כי אם זה סגור, סימן שמשהו מוחבא בתוכה… החייל שפתח את הקופסא היה המום, הוא יודע שמחביאים זהב וכסף, אפילו קמח לבן, אבל מציות חרוכות? על זה הוא בכלל לא חלם. מה זה המציות השרופות האלו? שאל החייל.

בוריס נשם לרווחה, בהבינו כי החייל שלפניו לא שמע מעודו על המצות של היהודים. השיב בוריס באנחת רווחה: "זה בשביל דיאטה". החייל שבחן את מדתו הרחבה של בוריס, הנהן לאות הסכמה… אתה משוחרר, סע לדרכך!

כששמע ר' יצחק מבנו בוריס את הנס הגדול שאירע לו בדרך, אמר בהתרגשות: רואה אתה בוריס יקירי, תמיד קראתי עמכם ב'הגדה' כי המצות לפסח הם 'מצות שימורים', אולם עתה זכינו לראות כי המצות הם גם "מצות שומרים" – – – [תשוח"ח לסופר הנכבד ר' חנוך ברסלר הי"ו, על מסירת מעשה זה לידי].

מכירת חמץ ואפיית מצות בגיא צלמות

מספר ר' אברהם הנדל ז"ל, 'גיבור ההצלה' של גיטו ווארשה: "במו עיני חזיתי באבדן פארה והדרה של יהדות-פולין המעטירה. בשנות-האימים בווארשה, ב"שופ'ים" שלי (סדנאות של עבודות פרך) הצלחתי לאסוף את כל גדולי האדמו"רים והרבנים, הגאונים והצדיקים ראשי-העדה, על צאצאיהם ומקורביהם. ב"שופ'ים" הם קיוו למצוא מגן ומחסה לעת התגעשותו של מבול-הדמים האיום והנורא. מעיד אני עלי שמים וארץ, כי זכיתי לראות את רום מעלת גבורתם של מקדשי-השם בדורנו, אשר בוודאי קשה למצוא להם אח ודמיון. הועסקו אצלי כל חשובי הרבנים והאדמו"רים. באורח רשמי נרשמו כולם בתור 'סנדלרים מומחים'…

בערב פסח, בעצם המתיחות של ערב-המרד, נכנס ובא אלי למשרדי ה"שופ" האדמו"ר מסוקולוב, הרה"ק ר' בנימין מורגנשטרן זצ"ל, שירש בגיטו את מקומו של אביו הרה"ק ר' יצחק זליג זצ"ל, הוא פנה אלי ואמר: "אברהם, עזור לי נא, אמש עשיתי 'שטרות-מכירה' בגיטו, וכעת אין למי למכור את החמץ, מאחר והגויים הפולנים לא הופיעו היום בגיטו". ובכן, מה עשיתי? שיחדתי את אחד הנהגים של ה"שופ", פולני בשם שטאנסקי, ולמרות ששונא-ישראל מובהק היה, תמורת תגמול הגון הסכים לרכוש את כל ה'חמץ' של הגיטו.

מספר ימים לפני חג הפסח, בא אלי גוי בשם פריץ שולץ, שהיו לו מהלכים בין הדרגים הנאצים הגבוהים, ולחש לי סוד נורא: "די יוד'ן וועל'ן עטוואס ערלעב'ן אין די פייערטאגע!" [- יתרחש משהו נורא עם היהודים בימי החג]. חשבתי לי כחובה למסור בגיטו את האזהרה הזאת לכל מי שצריך לדעת ממנה. אולם הבשורה המרה לא השפיעה במאומה על ההכנות לאפיית מצות כדת וכדין, כמאז ומקדם בשנים כתיקונן, וגם תנור אפיה הוכשר כהלכה.

לאחר מאמצים מרובים נתגלתה באר עמוקה, אשר נדרש היה לרדת אליה במדרגות אין-ספור. בחשיכת הלילה קיימנו תהלוכה לילית חשאית, תוך סכנת-נפשות, כדי לשאוב 'מים שלנו' לאפיית המצות בתוככי הגיטו. הכל נמהרו לקיים את המצוה, ביניהם האדמו"רים מקרימולוב, מפיאסצנא ומסוקולוב, האדמו"ר מסטריקוב, הרב הישיש מסוסנוביץ', שני אחיו של הרבי מאלכסנדר, אחיו של הרבי מראדומסק זצ"ל הי"ד, ועוד ועוד. כולם באו לשאוב 'מים שלנו', והשמיעו פרקי הלל בנשימה עצורה" – – –

היתר אכילת חמץ לחולים ומבוגרים

כלואי הגטאות לא הסתפקו אך ורק בהכנת 'כזית מצה' לליל הסדר. על אף משטר העוני ומגיפת הרעב בגטאות, חרדו יהודים נאמנים על כשרות הפסח במידת האפשר. על משמר צרכי הכשרות עמדו הרבנים. והגם כי נרדפו עד חורמה, וכל פעילותיהם הדתיות נאסרו לחלוטין, הם גילו מידה מרובה של התמסרות עבור צרכי הכלל. הרבנים נדרשו להלך בין הטיפות, כאשר מצד אחד דרשו בתוקף שלא להתיר מצרכים שיש בהם חששות של חמץ, ומאידך הוציאו הוראות ברורות בענייני פיקוח נפש, בכדי להציל את החולים והמבוגרים ממיתה ברעב. בארכיון גיטו לודז' שמורים עד היום הזה מסמכים שונים, בהם רשומים פניות של 'ועד הרבנים' בלודז', בענין שימוש של מצרכים מסוימים בפסח במקרים של פיקוח נפש. [אגב, במסמך אחר שנשתמר מאת חברי ועד הרבנים בלודז', כתובה הכרעתם בנוגע לאכילת מצרכי מזון בלתי כשרים בגיטו, לאלו שנצרכו לכך בשל פיקוח נפש].

חג הפסח בליטא

בגיטאות בווילנא, בקובנה ובסביבותיהם, פתחו הנאצים ימ"ש את מסע כיבושיהם ברציחות שיטתיות ומגמתיות. כל גילוי של התנגדות רוחנית היה כרוך בהתמסרות והסתכנות מיידית. אולם למרות כל זאת, ניכרה גבורתם היהודית של תושבי הגיטאות לקיום התורה והמצוות במסירות נפש רבה, וביתר שאת בשמירת מצוות חג הפסח. בספר 'ירושלים דליטא במרי ובשואה', כותב ד"ר מארק דבורז'צקי ז"ל: "על אף שקשים ואפלים היו החיים בגיטו, נעשו מאמצים גדולים לחגיגת חג הפסח. הוקמו מכונות לאפיית מצות. מחלקת ההזנה של הגיטו חילקה על פי כרטיסי המזון, בין רבע לחצי קילו מצה לאיש, לכל ימי הפסח. המצות נאפו בגיטו מקמח תערובת של שיפון וחיטים. היו אנשים שהסתפקו בכל ימי הפסח במנת המצות הזעומה, ובתוספת שנים-שלושה תפוחי אדמה ליום, והיו שנצרכו להיתרם המיוחד של הרבנים לאכול קטניות וקמח כוסמת".

*

ערב פסח תש"ב, גיטו ווילנא. מתוך כשבעים אלף יהודי העיר המעטירה, נותרו בחיים רק כשנים עשר אלף. תושבי הגיטו עסוקים בנקיונות לקראת חג הפסח הקרב ובא. משפשפים קירות, שוטפים רצפות, וגם מכסים את החלונות בעליות הבתים בבד שחור, מחשש לעינא בישא שתראה את קיום ליל הסדר המתקיים מתחת לאפו של השטן. הגיע ליל הסדר. עשרות אנשים מתושבי הגיטו מתיישבים מסובים על יד שולחן עץ גדול. הנשים הצטופפו אף הם על אצטבאות עץ שעמדו בסמוך. לפני המסובים חולקו מצות שהוגנבו בחשאי על ידי הועד לעזרה הדדית שפעם בגיטו. ובנוסף חולק מרק סלק אדום, ששימש במקום יין לארבע כוסות. על השולחן מונחת הגדה מרופטת שנמצאה באחת החורבות. האחד קורא בקול רם, והשאר חוזרים בקול. הילד הקטן שבחבורה שואל את ארבעת הקושיות, ולאחר מכן קם אחד המסובים ואומר: "אנו מזמינים לסדר את כל הנעדרים שהוצאו משורתנו ונעלמו לנצח, כל דכפין ייתי וייכול" – – –

ציור של ליל הסדר שציירה ילדה במחנה טרייזנשטאט

ב'פקנס שאבלי' מאת ד"ר אליעזר ירושלמי, כותב: "חג הפסח ממשמש ובא, ואנשים דתיים חושבים על המצות. הם כבר תכננו את השימוש בתנורים המועטים שבכל הגטאות לאפיית מצות. הדבר נודע לנציגות ומיד אסרה להוציא אל הפועל. בערב התנהלה שיחה דרמטית בין הנציגות ובין נציגי אופי המצות. הנציגות דרשה בתוקף להפסיק את אפיית המצות, כי היא עלולה להביא חורבן על הגיטו. שום תנועה בגיטאות הקטנים של שאבלי לא נעלמה מעיני הגרמנים ועוזריהם הליטאים. לו היתה האפייה מתגלית, רע ומר היה גורלם, והיו נענשים בחומרה על ידי הנאצים ימ"ש שנהגו להפוך את חגי ישראל לימי פורעניות. למרות המצב הנורא, נאפו הגיטו כמות מרובה של מצות, יותר מהכמות שנאפתה אשתקד…"

נוגעים עד עומק הלב תיאוריהם של עדי-ראיה על קיום מצוות חג הפסח בתוך מחנות העינויים של יהודים שהעוסקו בעבודות כפייה. במקומות אלה יצרו הנאצים משטר מכוון של השפלת האדם עד דכא. עובדי הכפייה נחשבו כעבדים ממש, וחייהם היו תלויים להם מנגד בכל יום ובכל שעה. ובכל זאת, אף לתוך מחנות האימים נתגלגלה בשורת החג, ויהודים נאמנים חרפו נפשם מתוך התעלות של קדושה. ועובדה מאלפת היא, כי תיאורים נרגשים אלה הם מפרי עטם של אנשים לא דתיים. הם שהיו עדים לגילויי הגבורה והם שנתרשמו ואף נתעודדו הודות לכך.

*

גב' פסיה פרנקל-זלצמן ע"ה תיארה את אפיית מצות בתוך מחנה עבודה נאצי: "עבדו אתנו במחנה כמה נשים חרדיות. הם לא אכלו מהמאכלים שהתבשלו במטבח, אלא בישלו לעצמם קצת מרק או תפוח אדמה. בפרוס חג הפסח, במאמצים מרובים השיגו מאיזשהו מקום קילו קמח וביקשו לאפות מצות. אבל היכן יאפו? לאחר מחשבה ובדיקה החליטו לאפות את המצות במפקדת השדה ובמוסך. מאחר ותפקידם היה להסיק את המוסך, הותר להם ללון שם בלילה. לאחר השעה שמונה בערב, לא נכנס למקום זה אף אחד חוץ מהם. הם החלו לשדל אותי ועוד נשים אחרות, שנתגנב לשם כדי לעזור להם בלישת הבצק, לא יכולתי לסרב לבקשתם. התחבאתי בתוך המוסך. וכאשר הכל נשתתק בחוץ, החילונו בלישת המצות. כל זמן העבודה היינו קשובים בקשב רב לבדוק שחלילה איש אינו מרגיש בנו. לפתע, באמצע העבודה, שמענו נביחה של כלב. בטוחים היינו כי סופנו קרב, אך כעבור רגעים שנדמו לנו כנצח, התברר כי היה זה פחד שווא.

הלילה עבר בשלום. ובבוקר היו לנו מצות! עבור טרחתי באפייתם, קיבלתי 12 מצות. ביום הראשון של חג הפסח הלכתי לגיטו ולקחתי עמי 9 מצות. שברתי אותם לחתיכות קטנות וחילקתי אותן בין המכרות שלי שחפצו אף הן לטעום את טעם הפסח.

לעצמי השארתי שלושה מצות, הם הספיקו לי לכל הפסח. בקרבי היו טריים הזכרונות מהבית היהודי של הורי, הספוג מסורת מרוממת. הרגשתי נעלה מאוד, שבזמן קשה כל כך, איפשרתי ליהודים לטעום מהמצה, שידעו לפחות כי היום פסח בעולם…"

משעבוד לגאולה

הרה"ח ר' אפרים גרינבלט ז"ל תיאר את שעבר עליו בפסח האחרון במלחמה: ערב פסח תש"ה, הלוואי והיה בית לבדקו מחמץ, הלוואי והיה חמץ לבער. מחוץ שיכלה החרב ומחדרים אימה. לצערנו כי רב לא עלה בגורלנו לקיים חוקת הפסח כהלכתו. הרהרנו במחשבתנו, האם אכן כבר בערב פסח חסל סידור הפסח, ולא כהלכתו…
בגיטו לודז', שם שהיתי בתחילת המלחמה, עוד איכשהו היה מעט קמח שחור שנאפה בתנור מיוחד, אולם כאן במחנות היינו צריכים לחפש איך ובמה לעשות זכר למקדש, וזכר לליל סדר יהודי אשר אנו מנועים מלערוך אותו, מלבד ה'מרור' שאנו חשים אותו על בשרנו בכל ימות השנה, ולא רק בפסח. היו שקידשו 'קדש' עם 'המוציא' על… לחם. אולם מרביתנו סברו כי הגם שהדבר הותר מפני פיקוח נפש, זהו בזיון לעשות כך. נזכרתי אז ממאמר חז"ל (מגילה טו.) על הפסוק "ויעבור מרדכי", שהוא העביר את ישראל על איסור תענית ביו"ט, וציווה על כולם לצום בי"ג י"ד וט"ו בניסן, ואם כן אף אנחנו, נגזר עלינו לעבור על דיני היו"ט ולהסתפק בסיפורי יציאת מצרים, כאן בתוך הגלות הקשה יותר מגלות מצרים בשעתו. התייפחנו בבכי מבלי מעצורים. ראו ראיתי את פניהם של הנאספים לערוך את הסדר, כי דמעות כמים ניגרו מעיניהם.

בובות משעווה, תעמולה נאצית מזעזעת, להנצחת העם היהודי שנכחד רח'ל

בחול המועד החלו להגיע בשורות טובות. נודע לנו מפיו של המנהל האדמיניסטרטיבי שלנו, שהיה יהודי, שהחיילים הרוסיים מתקרבים לאזורנו, ואילו הגרמנים מתכוננים לנוס על נפשם. המנהל כינס את כל יהודי המחנה ונשא בפנינו דרשת חיזוק, בדבריו הביע בטחונו שהאור שנראה בקצה המנהרה יאיר בקרוב על כולנו, וכדאי אפוא שלא להתייאש ברגעים אלו, אלא להתחזק בשארית כוחותינו ולראות במפלת האויב ופדות נפשנו. לאחר מכן נודע לנו כי המנהל קיבל את הבשורה מקצין ס.ס. שהיה ממוצא רוסי, שעבד אמנם בשירותיו של צבא גרמניה, אך בתוך תחכו חפץ כי ארצו תצליח להשתלט על גרמניה ופולין, ומפני כך גם לא הירבה להצר לנו בשהותנו במלחמה. בחסדי שמיים מרובים, כעבור ימים ספורים זכינו לצאת מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה.

עבדים היינו

ר' אברהם חיים ווייס ברוד ז"ל, בספר 'גוויעתה של עיירה', מעלה רשמים מליל הסדר במחנות המוות: "היה זה בליל הסדר הראשון של שנת תש"ג. חזרנו מהעבודה עייפים ורצוצים. נזכרנו שהאביב והחרות מאתנו והלאה. בזכרון עולה הבית מימים עברו. שולחן ערוך מכוסה במפה צחורה, בתווך פמוטי הכסף מנצנצים נרות, 4 כוסות יין, ומיטת הסיבה מונחת בצד הסלון.

"יהודים נערוך סדר", קורא מישהו, "הרי היום ליל הסדר הראשון" הוא מוסיף ואומר. ובעוד המפקדים והקצינים עסוקים בשלהם, אנחנו מעמידים שומרים מאתנו שיעמדו על המשמר בכדי שלא יתפסו אותנו. החלטנו כי עלינו לערוך סדר, ויהי מה!

העמדנו זקיפים על יד המדרגות ובפתח השער. אם במקרה יופיע מישהו מהשומרים, יינתן אות, וכולם יעמידו פנים כאילו ישנים בתאיהם. תיכף ומיד עוברת השמועה מפה לאוזן על עריכת ליל הסדר. כעבור זמן קצר מתמלא האולם. מאיזשהו מקום נסחב שולחן רעוע, עליו מופיעים שני נרות דולקים. גם כזית מצה מונחת עליו לזכר המצות שהיו אבותינו אוכלים לפני המלחמה. על השולחן הועמדה קערת פח עם חרוסת, ועם הרבה מרור…

מכל תאי השינה של הבנין בן-קומתיים מציצים ראשי אדם. מבטיהם הנפחדים מופנים בצפיה לעבר האורות של שולחן הסדר. הלבבות רוטטים התלהבות, התעלות, רעד מרומם מזדחל בינות התאים, מהפינות, מאחורי השולחן ומאחורי המטות. בקול רם נשמע הניגון המוכר "עבדים היינו… צא ולמד". כולנו נזכרנו בזמנים שחלפו.

האולם מתמלא ים של דמעות. מזכירים שוב את העבר, את האתמול, את ההווה. ר' אשר נטל ז"ל שר את ההלל. וכאשר ארבעת הכוסות נתמלאו בדמעות, סיים ר' ניסן מסינג ז"ל ב'חד גדיא' צובט לבבות. כך חגגו כל עבדי המחנה את ליל הסדר הראשון".

*

ר' משה פרל ז"ל מספר (בספר 'ראדום'): "התאספנו לקיים את ליל הסדר בחדר המלאכה. כמו אנוסי ספרד תחת אפם של אנשי האינקוויזיציה, התיישבנו על יד השולחן בחרדה ובאימה, והתחלנו את ה'סדר' באמירת 'עבדים היינו'. כל אחד מהמשתתפים קיבל שלושה מצות קטנות. כתחליף ליין השתמשנו במים ממותקים, ובמקום מרור אכלנו סלק-בהמות.

את ההגדה אמרנו מתוך כמה סידורים שהצלחנו להחביאם ברשותנו. באמצע אמירת ה'הגדה', אחד מהמשתתפים, ר' עזריאל וארכיבקר שמו, בהתלהבות גדולה נשא בפנינו דרשה חוצבת להבות ואמר: "יהודים, אל ייאוש, עלינו להחזיק מעמד גם בתוך היסורים הבאים עלינו, ולהאמין כי הישועה קרובה לבוא". בחוץ עמדו כמה מחברינו בתפקיד 'שמירה'. היה זה 'ליל שימורים', תרתי משמע…"

*

ר' שלמה גלאזר ז"ל, מניצולי החבורות החסידיות, שריד זאגלמביה, לימים שו"ב בבני ברק, סיפר את המעשה הבא: "בגיטו וולברום ערכנו את ליל הסדר כדת וכדין. על פי פקודת הנאצית אסור היה לחגוג את החגים, אך אנו עשינו את שלנו. לפי הפקודות של המרצחים הארורים הוטל עונש מות על כל יהודי שיעבוד בחוצות הגיטו בשעות הערב והלילה, אולם אנו התאספנו בדירתו של הרב דמתא, הרב זילברברג, שנמנה על חסידי אוסטרובצה, כדי לחגוג את הסדר בצוותא. וכתום הסדר באישון ליל התפזרנו לבתינו בחשאי, בעיצומו של ליל שימורים.

והנה, בדרך חזרה נתקלנו במשמר סיור של פטרול נאצי, מורכב משני קציני הס"ס. אנו ברחנו והם רדפו אחרינו. והאמת היא שהיה זה מעשה נואש לברוח מפניהם, כי הלוא הם יכלו לירות עלינו מבלי לחשוב פעמיים. ומאידך גיסא, הרי זה גם מעשה מסוכן שלא לברוח מפניהם, מכיון שזו היתה התנהגותם השגרתית לירות על יהודים למוות בו במקום. אני ברחתי לכיוון השוק, היכן שנמצא הבית שלנו. אחד הקצינים, שהיה ידוע היטב באכזריותו, רדף אחרי והשיגני. והנה אני רואה לפני את יאניק, רשע מרושע וסאדיסט מובהק.

הוא לא חשב הרבה, העמיד אותי ליד הקיר וכיוון את אקדחו ישירות אלי. "מה קורה כאן?" הנאצי מגדף במלוא פיו, והאקדח שותק. אין קול ירייה. כלום משתעשע הוא עם האקדח? מה זה קרה לו ליאניק. התברר כי לפתע פתאום נפצע יאניק באצבעו, תוך כדי תנועה בלתי מוצלחת עם האקדח.

ומשנוכח הקצין הנאצי כי לא יוכל לפעול באקדחו כראוי, ניצתה בקרבו חימה שפוכה. הוא היכני בראשי, עקב כך נשמט כובעי מעלי. ברגע זה התפרץ הנאצי בצחוק גס ופראי, כאילו אחזו הטירוף. הוא גילה שם את הפיאות שלי שהיו מוסתרות מתחת לכובע. מה זה ואיך זה? הקצין המרושע לא היה מסוגל להבין את הענין. לגדל פיאות תחת השלטון הנאצי השורר בגיטו? להסתובב בחוצות הגיטו בשעות הלילה של החג? וזאת הוא דווקא כן ידע בדיוק נמרץ, כי הלילה הוא ליל התקדש חג הפסח.

בנסי נסים היה לי הלילה הזה 'ליל שימורים'. למזלי אחז פחד את הקצין הנאצי המבוהל, שנרתע לחלוטין לאחר הגילוי של הפיאות, הוא התבלבל כולו, וכל מה שדרש היה רק קנס של 100 זלוטי עבור נשיאת הפיאות. כל זה ולא עוד, כי 'ליל שימורים' היה הלילה הזה…"

הימנעות מאכילת חמץ במסירות נפש

ר' משה פרידנזון ז"ל, מניצולי גיטו לודז', סיפר על חג הפסח של שנת תש"ה: "אנו קבוצת חסידים, החלטנו החלטה אמיצה שלא לאכול חמץ בפסח ויהי מה. החלטה זו היתה כרוכה בפיקוח נפש גדול מאוד. במחנה היה נהוג סדר חליפין, של המרק היומי תמורת מנת הלחם היומית. יתר אסירי המחנה ניצלו את העובדה שאנו החלטנו להימנע מאכילת חמץ, והחליטו להעלות את 'מחיר' המרק שביקשנו לקבל תמורת הלחם. הדבר גרם לכך שיכולנו לקבל רק מעט מרק תמורת פרוסת הלחם היומית. בכל ימי חג הפסח הרבינו לשיר ולשמוח. התפללנו יחדיו וקראנו את ההלל בקול רם, מבלי לחשוש ולפחד משליחי השטן שהתהלכו בינינו והפליאו בנו מכות אכזריות עד זוב דם. התאחדותנו יחדיו איפשרה לנו להחזיק מעמד, על אף שגופנו הלך ונחלש.

*

גם על הרב שמשון שטוקהאמר זצ"ל הי"ד מחברי 'ועד הרבנים' בוורשה, מסופר, כי בשנת תש"ג נלקח יחד עם בני משפחתו למחנה המוות במחוז לובלין, משם הועבר למחנה בדרום גרמניה, לאחר ששיכל את כל ילדיו ונותר ערירי מכל בני משפחתו הי"ד. במסירות נפש של ממש שמר על מצוות התורה, ואף נמנע מלאכול חמץ בחג הפסח. לשאלתו של אחד מחבריו האסירים: מדוע אינך אוכל חמץ, והרי איסור אכילת חמץ אינו נמנה עם שלושת המצוות של 'ייהרג ואל יעבור'? השיב לו ר' שמשון: "יודע אני את הדין, אך ישנו עוד טעם חשוב. במחנה כאן נמצאים כאלפיים וחמש מאות יהודים. מן הדין שלכל הפחות יהודי אחד יימנע מאכילת חמץ. ואילו ידעתי על יהודי אחר שאינו אוכל חמץ בפסח, הרי שאז יתכן והייתי נמלך בדעתי, אולם מסופקני אם נמצא כאן אחד כזה, ועל כן חש אני כי מוטל עלי החוב, והריני ממלא חובה זו באהבה ובשמחה". כך במשך שמונה ימים המשיך הרב שטוקהאמר בעבודת הכפייה יחד עם כל יתר האסירים, בו בזמן שהוא שותה אך ורק מים שאין בהם חשש חמץ. ואת גופו החלוש חיזקה רוחו האיתנה. כעבור חודש ימים, בי"ג באייר תש"ה, שלושה ימים לפני השחרור, עלתה נשמתו בסערה השמימה, כאשר הרכבת בה הסיעום הגרמנים ימ"ש, הופצצה בידי צבא רוסיה. הי"ד.

*

במחנה בוכנוואלד נדדה שנתו של הנער דוד בן השלוש עשרה. הוא נזכר כי ליל הסדר היום. במוחו עלו הזכרונות מחג הפסח בימים עברו, בהיותם מסובים על יד השולחן כבני חורין. מבלי לחשוב פעמיים פנה לחבריו לבלוק ואמר להם בקול רם: חברים, ליל הסדר היום, אנחנו צריכים לארגן כאן ועכשיו את סדר פסח. תיכף אביא לכם תפוחי אדמה מהשדה, ראיתי כי מעברו השני של הגדר יש שקים מלאים".

חבריו חישבו כי דעתו השתבשה עליו. מה זה היה לו לחברם? וכי הוא חושב לחמוק מאפו של השטן הנאצי? הרי לו יגלו אותם, אחת דינם למיתה. אך דוד עשה עצמו כמו שלא שמע את דבריהם. הוא יצא החוצה, לקח כמה סמרטוטים וחמק בחשיכת הלילה לכיוון הגדר. המוות ארב לו על כל צעדיו, אך בחסדי שמיים הצליח לחמוק מהשומרים, והוא חוזר לבלוק, כשבכיסו מונחים אחר כבוד כחמישה עשר תפוחי אדמה.

השמועה פשטה במהירות בין כל דיירי הבלוק שהתאספו מרוגשים סביב דרגשו. מבלי סכינים לקילוף, מבלי אש וסירים לבישול, אכלו תפוחי אדמה חיים על קליפתם, ופיזמו בלחש את ניגוני ההגדה עד עלות השחר – – –

שפוך חמתך על הגויים

ערב חג הפסח תש"ג, מחנה אושוויץ. ניתן להבחין כי בצריפים המאוכלסים ביהודי הונגריה שוררת אווירה של 'נעילה', אווירה של שברון לב במקום שמחת יום טוב. ככל שיכלו השתדלו להתפלל את תפילת ערבית של ליל הסדר בניגון של חג, אך בתוך תוכם חשו עצב עמוק וייאוש מר שמשתלט עליהם. לפתע נשמע קולו של אחד המתפללים: "יהודים, אל תשכחו, פסח היום! צריכים לערוך את הסדר". מפינה נידחת בצריף נשמע קול רועד שפתח במילים "הא לחמא עניא", בטעמי קריאת מגילת 'איכה'. הפעם הם הבינו את המילים הללו עם משמעות אחרת, נוגה יותר. לחם של עניים, מנת לחמם היומית הסתכמה בפרוסת לחם דלה, ועוד הרבה 'מרור'- – –

כאשר הגיעו למילים "בשנה הבאה בני חורין" ולברכת "שהחיינו", פרצו כל הנוכחים בבכי מסעיר. אולם קורא ההגדה המשיך בקריאתו. לפני שסיים את קריאת ההגדה, זעק ואמר: רבינו של עולם, מבטיח אני לך שאת ברכת בורא פרי הגפן על ארבעת הכוסות שאין בידינו, אברך בעוד שנה. כאשר הגיע לתפילת 'שפוך חמתך', התרומם ממקומו ואמר: "יהודים, חש אני כי עתה היא עת רצון, ועלינו להתפלל ולבקש שתבוא מפלה מהירה לשונאינו". ובקוך דמעה רווי צער, חזרו כולם אחריו ואמרו בקול רם "שפוך חמתך אל הגוים".

ואתא הקב"ה ושחט לשוחט

ר' יוסף וייס ז"ל, יליד העיר טירנאו שבסלובקיה, מתאר את זכרונותיו משהותו במחנה המוות הנורא אושוויץ. בתחילת דבריו הוא מציין כי מעדיף הוא שלא לתאר את הזוועות האיומות שעבר שם, כי אם דווקא רוצה הוא לתאר את "אושוויץ האחרת", היינו את החיים הרוחניים ואת שמירת המצוות במסירות נפש. וכך הוא מספר: "הייתי בבלוק 14, יחד עם כשבעים נערים צעירים. הבחור החשוב ביותר שהיה עמנו, היה איצ'י-מוטל, בחור חסידי שהגיע הנה מגיטו מלאבה שבפולין. כולנו חיבבנו והערצנו אותו. הוא הוציא אותנו ממלתעות הייאוש, עורר אותנו שלא להיכנע ולא להישבר גם בהיותנו בתוך הגיהינום הנורא עלי-אדמות. הוא שבה את ליבנו בניגוניו החסידיים. מפעם לפעם זימר וניגן ניגונים מלאי רגש. באותם רגעים שכחנו מהכבשנים ומהקאפוס הצוררים.

בזכרונו שמר איצ'י-מוטל היטב על הלוח היהודי, והקפיד לקיים בדקדוק רב כל חג ומועד. בפרוס חג הפסח שאלנו את עצמנו: במה נחוג את 'זמן חרותנו' בה בשעה שאין ברשותנו אפילו כזית מצה? אמנם ארבע כוסות היו לנו, לא של יין, רק של דם ודמעות.

והאמת היא שמרבית האסירים במחנה כלל לא בכו. הלבבות התאבנו והעיניים התייבשו. אולם איצ'י-מוטל באמונתו האיתנה, הביא אותנו לשפוך דמעות של התרגשות מתוך שירה והתעלות.

בליל הסדר, שכבנו כל נערי הבלוק, על דרגשי העץ ("פריטשעס"). ידענו כי מפקד המחנה מכיר היטב את הלוח היהודי, וכי הוא עלול לארוב לנו בליל ה"אוסטערן" [חג הפסח בשפה הגרמנית]. איצ'י-מוטל פתח את פיו והחל לזמר בקול רם "והיא שעמדה", "הודו לה' כי טוב" ועוד. לא אוכל לשכוח את שיאו של אותו הלילה, כאשר הוא זימר את הזמר "חד גדיא", חשנו אז כולנו שאנו מתגברים על ה"קאפוס", על ה"זונדר-קומנדו" ועל השטן המשחית. כשאיצ'י-מוטל שר את "חד גדיא" בנעימה מיוחדת, נרעדנו והתעוררנו, כל אחד מאתנו הבין היטב מיהו "השוחט" האמור, ושסופו הוא להישחט בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו…

*

במחנה צ'נסטחוב, נמצאים קבוצה של אברכים חסידיים, ביניהם גם למדנים מופלגים, שחרף המצב הנורא ממשיכים להגות בתורה השגורה בפיהם. ביוזמתו של החסיד ר' אשר ארבוס ז"ל יחד עם ידידו ר' חיים אלתר ברגר ז"ל, הוקם גמ"ח לעזרה הדדית, וחלוקת מנות לחם לאנשים חלשים וחסרי אמצעים. בהגיע חג הפסח אפו מצות במסירות נפש. כמות המצות לא הספיקה לכל ימי החג, אך למרות זאת רבים מהם הסתפקו בתפו"א או בירק אחר בכל ימי הפסח. בליל הסדר ערכו את ה'סדר' כהלכתו, אמרו את ההגדה ושוחחו בדברי תורה.

*

פסח שני…

מספר הגאון ר' יעקב בנדר שליט"א, ראש ישיבת 'דרכי תורה' בפאר-ראקאוויי: "שמעתי מעשה מופלא מאחד ממכרי שסיפר על אמו ע"ה. כשפרצה המלחמה הנוראה, היא היתה ילדה קטנה, והתחבאה יחד עם הוריה ובני משפחתה במקום מסתור, בחצר ביתו של גוי מחסידי אומות העולם שסייע להם ככל יכולתו. הגוי המארח חפר עבורם בור ענק מתחת 'שוקת' הבהמות. מסתבר, כך הבין, שבמקום שכזה, הנאצים לא יחפשו אחר יהודים.

במשך עשרים ותשעה חודשים התחבאו בבונקר. מדי ערב יצאו החוצה, לנשום מעט אוויר ולקחת כוחות מחודשים ליום המחר. אבי המשפחה התאמץ ככל יכולתו לזכור את ימי השבוע והתאריכים, בכדי לדעת מתי חלים השבתות והימים טובים, ואף היה מלמד את ילדיו הלכות שבת ומועדים. ומאחר ורצה לדעת מתי חלים הימים טובים, ובפרט ימי חג הפסח, בכדי להימנע בהם מאכילת חמץ, על כן לקראת סוף כל חודש היה יוצא בלילות להביט על הירח. ומשראה את הירח בחידושו, הבין שכעת ראש חודש. ניירות לא היו לו, ולא נותרה ברירה אלא לחשבן ולזכור את התאריכים במוחו. מראש חודש ניסן ואילך היה מחשבן לעצמו, א' ב' ג', כך עד ליל ט"ו בניסן, ליל הסדר.

כשבוע לפני חג הפסח, ניגש למארחו הגוי ואמר לו: "בעוד מספר ימים נחוג את חג הפסח. רצוני לבקש ממך בקשה, מדי יום אתה נותן לנו חתיכת לחם קטנה, ממנה יש לנו קיום לגופנו הכחוש והמעונה. אולם מכיון שבחג הפסח אסור לנו לאכול חמץ, על כן בקשתי, שבמשך שמונת ימי חג הפסח תיתן לנו מעט תפוחי אדמה וביצים". במסירות נפש ובגבורה בל תתואר, הצליחו להחזיק מעמד מאכילה מועטת זו. אמנם בתחילה עלתה מחשבה בליבם להשיג גם מצות, ואף בנו תנור לאפיית מצות, אבל חרף המאמצים המרובים לא עלה בידם להשיג קמח. מורעבים ומעונים שמרו בשמחה רבה את מצוות חג הפסח. אולם זה לא נגמר כאן. לאחר שהסתיימו ימי חג הפסח, ראה אבי המשפחה בחלומו את אביו שבא אליו מעולם האמת, ואמר לו: "המעשה שעשית היה דבר נפלא ביותר, אך צר לי להודיעך כי שנה זו הרי היא שנה מעוברת, וטרם שמרת את חג הפסח, כי בטעות נמנעתם מאכילת חמץ ביום הפורים".

לימים סיפרה בתו לילדיה: "וכי חושבים אתם שהדבר הפריע לאבי או לאמי? לא ולא, כחלוף חודש ימים שמרנו בשנית את מצוות חג הפסח. ובחסדי שמיים מרובים לאחר ששהינו שם משך 29 חדשים, נסתיימה המלחמה ויצאנו מאפילה לאורה. כמובן שמיהרנו לבדוק בלוח השנה את התאריכים, ואכן נוכחנו כי אתה השנה היתה שנה מעוברת".

*

באחד מימי חג הפסח בעת המלחמה, אמר הגאון רבי יששכר שלמה טייכטל זצ"ל בעל ה'משנה שכיר': "אמת שחטאנו לפניו ועל כן הגענו לצרות כאלה, אבל כבר כשל כח הסבל ואנו מתאמצים בכל כחנו להחזיק את עצמינו שלא נטבע בים הצרות הזה, וכבר אפס כוחנו וכמעט גווענו ואבדנו מן העולם ח"ו, ואין יכול להושיענו רק ישועה מהירה 'איינע ראששע ישועה' [ישועה מהירה], ועל זה אנו מתפללים, כאשר שמענו מהנסים שעשית לאבותינו, כן עוד נחזה בימינו".

ובגיטו ווארשה, בחג הפסח תש"א, הרה"ק מפיאסצנא זצ"ל הי"ד, מחזק ומעודד את חסידיו ומקורביו באמונה ובטחון, וכה אמר להם: אומרים אנו בהגדה "והיא שעמדה", וידועה השאלה על מה קאי תיבת "והיא"? ויש לפרש שהקב"ה מצילנו מהאויבים, לא רק בטרם שאנו נתונים בידיהם, אלא גם שכבר אנו בידם הקב"ה מצילנו מידם. "והיא שעמדה לנו", ובזה צריכים לחזק את תקוותנו, שאף כאשר נדמה לנו שאנו כבר בידם ואין לנו תקווה ח"ו, גם כן יצילנו הקב"ה מידיהם.