"רק הגוף היהודי נמצא בגלות, אבל הנשמה היא חופשית!"

י"ב–י"ג תמוז תרפ"ז – 95 שנה לשחרור הרבי הריי"ץ מליובאוויטש מבית הכלא

שנים ספורות לאחר המהפכה הקומוניסטית עלה רבי יוסף יצחק שניאורסון על כס נשיאות חסידות חב"ד, זאת בתקופה שבה כל פעילות דתית הייתה אסורה על פי החוק ועלולה הייתה לגרור עונש מוות.

רבי יוסף יצחק, איש מסירות הנפש, לא התייחס כלל לחוקי הממשל הסובייטי, ופעל לחיזוק וביצור היהדות בכל רחבי רוסיה הגדולה – "ברית המועצות" – מעצמת-העל ששלטה על חמישה עשר אחוזים משטחי היבשה בעולם כולו.

הרבי הריי"ץ מליובאוויטש

רבי יוסף יצחק הקים רשת מוסדות חינוך וניהל מערכת מסועפת של פעילים שהפיצו תורה ויהדות במסירות נפש, והבעירו את הגחלת היהודית בלבבות רבבות יהודים ברחבי ברית המועצות.

הרבי שלט על מערך אדיר שארגן והפעיל שיעורי תורה, מקוואות, שחיטה כשרה, ספרי תורה, תפילין ומזוזות, הפצת ספרי קודש, וכל מה שנצרך לחיים יהודיים.

בעצם, כבר זמן רב לפני הכתרתו כרבי, עוד תחת שלטון הצאר, היה רבי יוסף יצחק פעיל מאוד בתחום הפצת התורה והיהדות. הוא פתח ישיבות ומוסדות במקומות רחוקים ונידחים כמו בוכרה ועוד, ופעל גדולות ונצורות למען כלל ישראל, במיוחד למען מאות אלפי חיילים יהודים שהיו פזורים ברחבי רוסיה, שהרבי דאג את דאגתם וסיפק את כל צורכיהם.

אולם פעילותו המחתרתית העצומה נגד ה"אתאיזם הממלכתי של המשטר הקומוניסטי" גררה עליו מעקב קבוע של פקידי ה-NKVD ("נקווד") – קומיסר הפנים של הממשל הקומוניסטי, ושל ה"יבסקציה" – המחלקה היהודית, והרבי, אף על פי שידע שהוא על הכוונת, לא התכוון לרגע להרפות מפעילותו ההירואית, שכן בעל מסירות נפש היה.

הישיבות, תלמודי התורה והפעילות הדתית המסועפת שניהל הרבי מתחת לאפם של הסובייטים עוררו את חמתם של ראשי הממשל, ובדיון מיוחד שנערך בעניינו ב"חלונות הגבוהים" נגזר דינו למוות בלי משפט.

ביום ט"ו סיוון תרפ"ז נעצר הרבי והובא לבניין הגדול והאימתני של לנינגרד (סנט פטרבורג של היום) ששמו "בולשוי דום" (בעברית: "הבניין הגדול"), והוא בניין משרדים הממוקם בשדרת לייטיני 4, שכגודל ממדיו על פני הקרקע היה פי כמה וכמה גדול יותר מתחת לפני האדמה. מסדרונות ושבילים אינסופיים הסתעפו במעמקי בניין נורא זה, ושם התחוללו גם זוועות אנושיות שלא פורסמו ולא יפורסמו.

הרבי נעצר בסאדיסטיות ואף נפצע ביום מעצרו, עת ראו שומריו שהוא מניח תפילין בניגוד לחוק, ובתמורה העיפו אותו בבעיטות במורד גרם מדרגות שלם.

לפי מה שכתב רבי יוסף יצחק ביומנו, גזר דין המוות היה אמור להתבצע ביום מאסרו. הוא היה אמור לצעוד לאיזה פרוזדור, והנוהג היה שכיתת יורים הורגת את הנידון על אתר. אולם עקב "טעות אנוש" שלו הוא צעד לפרוזדור אחר, שם כלל לא אמור היה להיות, מצא שם ספסל והתיישב עליו, תוך שהוא מהרהר על "ההשגחה פרטית" במשנתו של הבעל שם טוב. נס גלוי זה דחה את הוצאתו להורג, ובעקבות התערבות עולמית הומר גזר דין המוות במאסר.

בית המעצר הידוע לשמצה ברחוב שְׁפַּלֶרְנַיָה 25, שבו שהה הרבי 19 יום בתנאי צינוק, עינוי והשפלה, ומאחד מגרמי המדרגות כאן הופל הרבי ונפצע, עטור תפילין.

אחד המשפטים המפורסמים של הרבי נאמרו באותם "ימים נוראים", עת נחקר בידי חוקר מרושע שתוך כדי החקירה הוציא אקדח ואמר לרבי: "הצעצוע הזה גרם כבר להרבה אנשים להשתנות". על כך ענה רבי יוסף יצחק: הצעצוע הזה מפחיד את מי שיש לו עולם אחד וכמה אלים, אולם מי שיש לו א-ל אחד ושני עולמות, אותו הצעצוע הזה אינו מפחיד כלל".

לפני שהובילו אותו לגלות בעיר קוסטרומה התאספו אלפי יהודים להיפרד ממנו, והרבי השמיע להם משפט בלתי נשכח שלפי עדויות היה מחזק מאוד יהודים רבים שעמדו במצבים בלתי אפשריים בשנות השואה. הוא אמר: "רק הגוף היהודי נמצא בגלות, אבל הנשמה היא חופשית".

הרבי, שנכונו לו לפי גזר הדין שנות כלא ארוכות, שוחרר באורח פלאי ביום הולדתו, יום י"ב תמוז תרפ"ז, לפני תשעים וחמש שנה. אולם השחרור בפועל התעכב עד ליום י"ג תמוז עקב חגא גויית שנחוגה באותו יום ברוסיה, ולכן חסידי חב"ד חוגגים בשני הימים האלו את "חג הגאולה".

הרבי שוחרר, אך לא שקט על שמריו. הוא גלה ללטביה, ומשם הפיץ תורה ויהדות לכל תפוצות ברית המועצות, ועשה רבות שלא תשתכח תורה מישראל. מלטביה עבר לפולין, גם בה לא נח ולא שקט והפעיל מערך אדיר של תורה וחינוך.

בפרוץ השואה שהה בוורשה, ומשם פעל ללא לאות באמצעות מוסדותיו וארגוניו למילוט והצלת יהודים רבים מספור, ולתמיכה חומרית ורוחנית בפליטים.

בחורף שנת ת"ש התבצעה פעילות חובקת עולם להצלת הרבי מגיא ההריגה. במבצע זה היו מעורבים קצינים יהודים ששירתו בצבא הגרמני. המאמצים נשאו פרי, וביום ט' אדר ת"ש עגנה הספינה שהביא את הרבי הנערך משטוקהולם (שוודיה) לארצות הברית.

ביום בואו לארצות הברית באו לקבל את פניו רבים מאנשי שלומו (לפי המתואר בעיתונות התקופה אבטחו מאה שוטרים את אירוע קבלת הפנים בנמל ניו יורק), ושניים מחשובי החסידים שהיו מלפנים מקורבים אליו ביותר חששו מכך שהרבי יתחיל לפעול גם באמריקה כפי שפעל בכל אשר פנה עד כה, והם שהכירו את אמריקה וידעו שאין לו כל סיכוי להצליח לחשו לו באוזניו כבר באותו מעמד ש"אמריקה היא שונה", וכדאי לא להתחיל כלל בפעילות במקום זה.

לימים כתב על כך הרבי שכאשר שמע זאת "זלגו מעיניי דמעות רותחות"…

כתגובה ל"המלצת" החסידים, כבר למחרת הודיע על פתיחת ישיבת "תומכי תמימים" והכריז: "אמריקה אינה שונה".

בעשור האחרון של חיי הרבי, בארצות הברית של אמריקה, היה כבר הרבי חלוש וחולה. המכות שספג בימי מעצרו וחקירותיו השפיעו לרעה על גופו, ובנוסף חלה בטרשת נפוצה ובעוד מחלות, אולם רוחו הייתה איתנה. הוא גמר אומר להביא את התורה ואת היהדות לארצות הברית, ומה שפעל באותו עשור לא יאומן כי יסופר.

הוא פתח עשר ישיבות בערים שונות בארצות הברית, וסניף אחד בקנדה; הוא הקים מוסדות חינוך וחסד, מפעלי סיוע, הוצאה לאור ובתי דפוס; הוא השיב אלפים לחיי תורה וחסידות וכונן את אימפריית חב"ד בעולם כולו. בין מפעלותיו אז, בימי החולי והחולשה, הייתה הקמת "כפר חב"ד" ומוסדות חב"ד בארץ הקודש. אולם פעילותו להצלת יהדות ארצות הברית באמצעות מוסדותיו ושלוחיו היא גולת הכותרת, ובמידה מסוימת יהדות ארצות הברית חבה את חייה לאיש החזון והמעש, איש מסירות הנפש, שאחרי כל מה שעבר וחווה על בשרו עקב פעולותיו המופלאות ברחבי ברית המועצות גמר אומר להוכיח לעולם כולו ש"אמריקה אינה שונה". ואכן, כיום אין מי שאינו מודה בכך ש"אמריקה אינה שונה", כי האם מאן דהו, אז בשנת ת"ש, היה מעלה על דעתו שיום יבוא וחב"ד באמריקה תהיה תנועה גדולה ומשפיעה יותר מהתנועה הרפורמית? ודאי שלא! התנועה הרפורמית הייתה חזקה ומשפיעה פי אלף מכל הארגונים החרדיים גם יחד. והיום… הינה ציטוט מהעיתונות משנת 2015:

"אם לתנועה הרפורמית יש כיום כשמונה מאות מרכזים, לחב"ד כבר יש תשע מאות ושישים מרכזים, עם בתי כנסת גדולים ומקוואות, והם גדלים והולכים בהתמדה. הרפורמים מביטים בעיניים כלות כיצד דווקא תנועה חסידית, הדובקת בהלכה, מצליחה למשוך אליה את יהודי ארה"ב, בעוד הם, שמציעים יהדות ליברלית ופלורליסטית, סובלים מנטישה".

(העיתונאי צביקה קליין בסיקור לעיתון "מעריב" מתוך הכינוס הבינלאומי של התנועה הרפורמית במלון אורלנדו, 2015)