שמונים שנה לשקיעת שִמשה של קובנה – כ"ב אדר תש"ג

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

מרן הגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל

בשבת קודש, כ"ב אדר א' תש"ג, שקעה חמתה של קובנה והגטו האפוף צער ומכאוב התמלא תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה. הידיעה המרה על הסתלקותו של רבן של כל בני הגולה, מרן הגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא, היכתה בתדהמה את אלפי יושבי הגטו, ואלה התארגנו עד מהרה להלוויה ענקית, בלתי חוקית. ההלוויה שיצאה ביום ראשון כ"ג אדר הייתה מאורע נדיר שבתנאי הימים ההם היה בלתי אפשרי, כי סכנת נפשות אמיתית ריחפה על כל מי שנטל חלק ב"התארגנות בלתי חוקית" שכזו, אבל הרב, שכל ימיו מסר נפשו למען צאן מרעיתו, בסופו של דבר, בבוא יומו, זכה לכבוד אחרון ולקבורה כשרה כדת וכדין. דבר שלדאבון לב, רוב קדושי השואה לא זכו לו.

תמונות מההלוויה

מתולדותיו של הגאון

הגאון רבי אברהם דובער נולד במוצאי יום הכיפורים שנת תרל"א לאביו הרב שלמה זלמן סנדר, מצאצאי מרן הגאון ר' חיים מוולוז'ין. למד בישיבת וולוז'ין והתפרסם כעילוי מקוברין. בן 21 התחתן עם בתו של הרי"ל פרלמן – הגדול ממינסק, והתמחה כמה שנים בענייני הלכה למעשה.

בגיל 26 התמנה לרבה של סמולוביץ, ובמהלך תקופה זו פרסם את ספרו "דבר אברהם" בשני חלקים. ספרו התקבל עד מהרה בעולם הישיבות בליטא ובפולין בזכות מקוריותו ובהירותו, ופרסם את מחברו כאחד מגדולי ישראל באירופה.

בשנת תרע"ג, בגיל 43, נבחר לרבה של קובנה. בתפקיד זה ייצג את יהדות ליטא בפני השלטונות הליטאיים, ונודע בצחות לשונו ובעמידתו הגאה. השלטונות רחשו לו כבוד ואף הסכימו לחוקק חוק המבטיח את זכויות הרבנים ובני הישיבות. במשך 30 שנה עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ליטא, ובין היתר היה גם נשיא הכבוד של אגודת הרבנים בליטא. הרב כהנא-שפירא הצטיין ביכולתו לגשר בין הקבוצות השונות בקהילה, ומצא פתרון לבעיות הסבוכות ביותר.

"רב החובל אינו נוטש"

לפני פרוץ המלחמה שהה בשווייץ לצורך ריפוי. בינתיים פרצה המלחמה ובנו, ירוחם יהודה לייב, שהיה עו"ד נודע בניו יורק, שלח לו מברק שיבוא לאמריקה עד יעבור זעם. אולם הרב השיב:

רב החובל הוא האחרון שעוזב את האונייה הבוערת ולא הראשון. מקומי בתוך קהילתי בקובנה.

אכן הוא חזר לקובנה, וכאשר הנאצים הובילו את היהודים למרכזי הרישום בסלובודקה – פרוורה של קובנא – יצא הרב בראשם וכל הדרך עודד אותם וחיזק את ביטחונם בה'. באותם ימים היה הרב חולה מאוד, ולמרות זאת היה מבלה לילות ללא שינה לענות לשואליו בענייני הלכה שהזמן גרמן. בדרך כלל היו אלו שאלות הנוגעות לפיקוח נפש של הכלל ושל הפרט. לחלק משאלות אלו יש הד בשו"ת ממעמקים שכתב תלמידו הרב אפרים אשרי. הרב חש אחריות כבדה במיוחד בשאלת העגונות, שכבר התחילה להתעורר בתחילת המלחמה, והרב צפה בעיני רוחו שבעיה זו תחריף ותלך. אברהם תורס מצטט מדבריו:

"בני, אלפי נשים בגטו עגונות ועוד אלפים תהיינה בתום המלחמה. לפי דיני העגונות הקיימים, נדונו רבבות נשים לעגינות עד סוף ימיהן, כי לא היה אסון מחריד כל כך של השמדה בתולדותינו".

זאת הייתה תגובתו לשאלה מה הוא כותב, ואז התברר כי כבר 300 עמודים הקדיש לכתיבה בנושא זה. למרבה הצער לא נשאר זכר מעבודה חשובה זו. כדאי לציין תשובה ידועה של הרב שהתפרסמה בין המובלים למוות על קידוש השם. אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא שאל מה נוסח הברכה שיש לברך על קידוש ה'. הרב פסק שיש לברך כנוסח השל"ה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים" (שו"ת ממעמקים, חלק ב שאלה ד).

בצד עיסוקו בפסיקה, גילה הרב יוזמה שמאפיינת את מנהיגותו הייחודית. ביודעו עד כמה חשובים ספרי הקודש לחיזוק הרוח של צאן מרעיתו, דאג הרב שבעת המעבר מהעיר לגטו בסלובודקה יועברו ספרי תורה וספרי קודש, בעיקר מספרייתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל (רבה של קובנה במאה הי"ט). אכן, במשך חודשים אחדים החיו הספרים את נפשם של לומדיהם, עד שעלה הכורת ונגזרה הגזרה למסור את הספרים לגרמנים.

אחד מגילויי הגבורה האישיים של הרב היה התייחסותו ל"גזרת הזקן". נגזרה גזרה על כל היהודים, כולל הרבנים, להוריד את זקנם. הרב היה מן הבודדים שלא הוריד את זקנו, למרות הסכנה, ובכך היה לסמל לעמידה איתנה על כבוד ישראל. לא ייפלא, אפוא, שהמנהיג הדגול ששמר על כבוד ישראל זכה לכבוד גדול במותו.

(מקורות: "דעת", מתוך "אלה אזכרה"; "בסתר רעם" ועוד)

חידושי תורה שרשם הרב מקובנה בגיא צלמוות, בעיצומם של ימי הרעה, ומסר אותם למשמרת.

אב מסור ליהודי קובנא

הגאון הרב אפרים אשרי, הנודע בספרו שו"ת ממעמקים, מגדולי הפוסקים והמשיבים בימי השואה, שהיה קרוב אליו וכדבריו "היה מבקרו יום יום בגטו", רשם באידיש את קורות ימיו האחרונים, ומתוך דבריו שנדפסו בספר "חורבן ליטע" נפרשת תמונה של מנהיג כביר נורא הוד שבעיניים כלות הביט על חורבן עמו ובשארית כוחותיו נשא על כתפו, נכון יותר – על ליבו, את משא אחיו היהודים הנאנקים והסובלים.

הינה חלק מעדותו:

"הוא היה אב ליהודי קובנא, אב נאמן ואוהב. וצערם של יהודי הגטו שברו את ליבו ורסקו את נפשו. כמו אבא לילד רך שסובל מכאובים, לפעמים צערו קשה יותר מצערו של הילד, כך היה ניכר סבלו של הרב לנוכח צערם ועוניים של יהודי קהילתו.

הוא היה 'הרב הכולל' של ליטא, ובראותו את החורבן, כבר מהרגע הראשון, נשבר ליבו לרסיסים. כי במוחו הגאוני הבין מייד בהתחלה לקראת מה זה הולך.

יום יום, שעה שעה, רגע רגע, היה מקשיב לתלאותיהם של היהודים שבאו לפרוק צערם ודאגתם. הוא היה 'מתרחץ' בלי סוף בתוך ים של צער ועוגמת נפש.

הרשעים ידעו על מעמדו של הרב, ובמעשיהם היו מענים אותו באופן בל יתואר".

"זוכר אני", ממשיך הרב אשרי ומספר, "עת תפסו הרשעים את רב העיר יאנעווא הגאון ר' נחום ברוך גינזבורג והשחיתו את גופו הטהור ואת תואר פניו וזקנו במכות רצח וחבלות נוראות, והביאו אותו לפני מרן הרב, וכוונתם הייתה בזה שהוא יראה וישיג עבורם את הסכום האדיר שדרשו עבור שחרורו.

כמה שהוא סבל, כמה שהיה נאנח…

הוא עצמו היה חולה, שכן חזר עם פרוץ המלחמה מניתוח קשה שעבר בשווייץ, וכאשר הייתי נכנס אליו, מדי יום, והייתי רואה בייסוריו, היה אומר לי 'צרות הכלל משכיחות ממני את הייסורים שלי'.

הוא עצמו תמיד היה נינוח, ודיבר מתוך חיוך ושלווה פנימית. הוא לא דאג על עצמו, אם כי הצטער שלא יזכה לעלות לארץ ישראל ולהיקבר באדמתה כשאיפתו תמיד, אבל הוא עצמו לא היה העניין, הוא רק דאג ודאב את תלאות ישראל.

יום אחד ראיתיו רוכן על שלחן ערוך, רועד כולו, הוא היה נראה בסערת רגשות ואשתו הגישה לו טיפות מרפא (הרגעה?). בסימן קנ"ז שביורה דעה היה עוסק, וכראותו אותי אמר לי ברעד: שאלה כזו עוד לא הייתה לי. 'זו שאלה של פעם בחיים', והראה לי את דברי הרמב"ם בהלכות קידוש השם.

אכן, הרב היה צריך להכריע בשאלות הרות גורל שהפנתה לפניו מועצת היהודים, והגסטאפו היה אורב לו לרב שיענה מה שלא מתאים להם ואז תהיה אחת דתו… אולם הרב רק דבר אחד עניין אותו: מה אומרת ההלכה בשאלה זו.

אני זוכר את האקציה שבה הובל הרב להריגה וברגע האחרון, בלי שום הסבר, ניצל ממנה.

שאלות נוראות וקשות הפניתי אליו, ומהן שנדפסו ב'ממעמקים'. שאלות נוקבות תהום רבה, ובינתיים הלך הרב ונחלש.

בימיו האחרונים עודדני מאוד על שמסרתי שיעור בפני יהודים בגמרא, בזמנים טרופים אלו, והיה אומר לי: העיקר להכניס ביטחון בלבבות. העיקר להחדיר אמונה וביטחון בלב ישראל. אין ערוך למצווה חשובה זו, להכניס אמונה וביטחון בלבבות!

במיטת חוליו כתב את חלקו השלישי של דבר אברהם, וכן רשם 'יומן' – הרבה דפים עם דברי חיזוק ואמונה וקורות הימים, וכמה חבל על שהאוצר היקר הזה אבד בימי הרעה.

יום אחד, בעת ביקורי אותו, נכחו בחדרו נכבדי העיר קובנה, ביניהם ר' לייב אינטעליגאטער, ר' מרדכי יפה ור' נפתלי ווינטרויב. פתע אני שומע את קולו הטהור, ועד היום הוא מנסר את ליבי. הוא פנה אל נכבדי העיר קובנא ואמר להם:

אני מצטער שאינני יכול לפרוע לכם את דמי השכירות ששילמתם עבור בית מגוריי. לא שימשתי אתכם כראוי ולא הייתי ראוי לכך שתשלמו עבורי את השכירות.

ואמר:

לו הייתה לי הזכייה וייקברו עצמותיי בארץ ישראל…

כך הלך הרב ונחלש, אבל בשארית כוחותיו ענה לשאלות וחיזק לבבות. ביום השישי האחרון לימי חייו עוד דן עימי בענייני היתר עגונות, ואמר לי את דעתו על הפסק שניאלץ לתת לעגונות שתישארנה לאחר השחרור…

ביום השבת קודש בשעה שלוש בבוקר פרחה נשמתו" (וכאן הרב אשרי מתאר את ההלוויה כפי שהובא לעיל, אלא שמוסיף שכל נושאי המיטה וכל המתעסקים טבלו בתשעה לוגים מים שאובים שהיו באמבטיה של ה"אנטלויזונגס אנשטאלט").

הרב אשרי מתאר שרבים מאלפי המלווים דמעו ואמרו בינם לבין עצמם "מי יתן ואזכה אף אני לקבורה"…

וכך נחקק במצבה:

פ"נ מורנו ורבנו רשכבה"ג הרב ר' אברהם דובער כהנא שפירא

בן הגאון האמיתי ר' זלמן סנדר הכהן זצ"ל

הכהן הגדול מאחיו שהיה רועה נאמן בקהלתנו קרוב לשלושים שנה

נפטר בשבי הגטו בשבת קודש כ"ב אדר א' תש"ג

תנצב"ה