75 שנה לגילוי יומנה של אנה פרנק

יומנה של אנה פרנק הוא היומן המפורסם ביותר בעולם. 33 מיליון עותקים ממנו נמכרו, והוא תורגם כמעט לכל שפה מדוברת בעולם המפותח. מוזאונים על שמה של הנערה היהודייה המפורסמת בעולם קיימים במקומות רבים בעולם המערבי, ודומה כי אין מי שלא שמע אי פעם את שמה של אנה פרנק. אולם מחקר שנערך בארצות הברית בתקופה האחרונה מגלה שרוב בני הנוער אינם מודעים לעובדה שאנה הפרנק המפורסמת, זו ששמה מונצח באינספור ערים, אתרים, מוסדות, סרטים, ספרים וכתבי עת, הייתה נערה יהודייה.

אנה פרנק

אומנם משפחתה של אנה לא נחשבה משפחה חרדית לפי המשמעות הרגילה של הגדרה זו, אולם עלעול בדפי היומן המופלא, המבטא כישרון כתיבה והבעה נדיר שקשה להאמין עליו שכולו פרי ידיה של נערה בת 14, מראה על התגבשות דתית רוחנית שהלכה והתחזקה במהלך התקופה הקשה שבה הייתה אנה מוסתרת באותו בניין מפורסם באמסטרדם שבהולנד.

אנה פרנק נולדה בפרנקפורט ביום ד' סיוון תרפ"ט. אילו הייתה חיה היום, הייתה חוגגת לפני כשלושה שבועות יום הולדת 92, אולי יחד עם ידידת נעוריה, הגב' חנה גוסלר פיק, ניצולת השואה המפורסמת שהייתה חברתה הטובה של אנה פרנק. חנה גוסלר פיק, אגב, מוזכרת רבות ביומנה של אנה פרנק.

אחרי עליית הנאצים נמלטה משפחת פראנק לאמסטרדם ושם למדה אנה יחד עם חברתה הטובה חנה גוסלר בבית הספר היהודי שבאמסטרדם.

בנין בית ספר יהודי באמסטרדם

חנה גוסלר תבלחט"א זוכרת היטב את חברתה לכיתה, אנה פראנק. היא סיפרה עליה בהזדמנויות רבות, ואף כתבה עליה ספר בשם "אני זוכרת את אנה פרנק". סיפורה של גוסלר הוא סיפור מעורר השראה. אביה, שנמלט לאנגליה מאימת הנאצים, הפסיד מקום עבודה עקב שמירת השבת שעליה לא היה מוכן לוותר, ומשכך עקרה המשפחה לאמסטרדם, שם התחילה היכרותה של חנה גוסלר עם אנה פרנק כששתיהן חבשו יחד אותו ספסל בבית הספר היהודי.

אנה פרנק החלה לכתוב את יומנה במקום המסתור של בני משפחתה, לפני שמונים שנה, ביום כ"ח בתמוז תש"ב, והיא כתבה ברציפות עד להלשנה הידועה שהביאה לגירוש משפחת פרנק לברגן ברזן ולסוף הנורא של אנה, אחותה ואימה. את היומן כתבה על ספר שקיבלה בחודש סיוון תש"ב, ביום הולדתה ה-13, ספר בעל דפים ריקים שהיו מיועדים לאיסוף חתימות.

לפני 75 שנה בדיוק, ב-25 ביוני 1947 (ז' תמוז תש"ז), פורסם לראשונה היומן שריגש את כל העולם כולו. בעברית הוא פורסם בשם "אנה פרנק יומנה של נערה: 14 ביוני 1942 – 1 באוגוסט 1944".

אנה פרנק הייתה נערה רגישה ונבונה. כתיבתה הייתה יפה ונוגעת ללב. למשל, שורות אלו, מהקטעים המפורסמים שכתבה בימי המחבוא:

"האמיני לי, כאשר אדם כלוא במשך שנה וחצי, עלול הדבר להימאס עליו בימים מסוימים. על אף הצדק והכרת הטובה: אי־אפשר לדכא את הרגש לגמרי. לרכוב על אופנים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש כי אני צעירה, לדעת כי אני חפשיה – לכל אלה כמהה נפשי. ועלי להסתיר זאת. שערי בנפשך, אילו היינו כולנו מתאוננים ומראים פנים חמוצים, לאן היינו מגיעים? לעתים אני שואלת את עצמי: 'היש מי שמסוגל להבין זאת, בלי לשים לב לשאלה אם אני יהודיה או לא־יהודיה, היש מישהו שיכול לראות בי את הנערה המתבגרת שיש לה צורך כזה בשעשוע בלי רסן?' אינני יודעת, ואינני יכולה לדבר על כך עם איש, כי אפרוץ בבכי. הבכי מביא לעתים רווחה כה גדולה“.

או המשפט הנפלא הזה, שאותו כתבה שלושה שבועות לפני שנתגלתה בידי הנאצים:

"זה הקושי של ימינו אלה: זה עתה נתעוררו בנו אידיאלים, חלומות, תקוות – וכבר הם נפגעים מידי המציאות המחרידה ונהרסים עד היסוד. פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותי – שכן לכאורה הן אבסורדיות ואין להגשימן. אף־על־פי־כן אני דבקה בהן, מפני שעל־אף הכל עודני מאמינה, כי יצר האדם טוב בלבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכל על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני־אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמיים ומיד אני חוזרת ומאמינה, כי הכל יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זאת תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו לעולם…".

אנה פרנק, בעלת לב הזהב, כתבה באחד מדפי יומנה בעצב רב על חברתה חנה גוסלר. היא הייתה משוכנעת שבעוד שהיא עצמה חיה את חייה "בטוב ובנעימים", חברתה הטובה מצאה את מותה הטראגי מתוך עינויים והשפלה.

לפני שנים ספורות סיפרה בריאיון גוסלר, שזכתה להינצל ולהקים בית מפואר ולגדל עשרות ילדים, נכדים ונינים, על משפט קורע לב זה שכתבה אנה פרנק חברתה הטובה, שלא ידעה שבעוד תקופה קצרה היא תהפוך לאפר ונשמתה תעלה למעלה, ואילו חברתה אשר כה ריחמה עליה תשרוד ותראה עולמה בחייה.

פעמים היא כותבת על מצפונה המייסר אותה בעוד היא שוכבת על מיטה נוחה מכוסה בשמיכה ומוגנת בדירה המוסתרת. לב יהודי חם פעם בה ולא נתן לה מנוח ביודעה כמה סבל חווים מיליוני יהודים באשר הם, רק כי הם יהודים.

מעוררי השראה הם הקטעים שבהם היא מודה לאלוקים על כישרון הכתיבה שהתברכה בו, כישרון שהעניק נופך לחייה בימים הארוכים שבהם לא ראתה את אור השמש, והיא אומרת, בהכרת הטוב להקב"ה:

אנדרטה לזכר אנה פרנק

"אני לא רוצה לחיות ללא מטרה כמו רוב האנשים. אני רוצה להיות לתועלת או מקור להנאה לאנשים שסביבי שלא מכירים אותי. אני רוצה להמשיך לחיות לאחר מותי! ולכן אני אסירת תודה לאלוקים שנתן לי את המתנה הזו, האפשרות הזו להתפתח ולכתוב להביע את כל שיש בי“.

והנה קטע מדהים מיומנה של אנה פרנק, נערה בת 15, שבגרות מדהימה קפצה עליה יחד עם תובנות אמוניות דתיות שאליהן הגיעה בעצמה, מתוך התבוננות כנה:

”מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? מי המיט עלינו את כל הסבל הזה? אלקים הוא אשר עשה אותנו כך, ואלקים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו. אם נישא בכל הסבל הזה ובכל זאת עוד יהיו יהודים בעולם, יבוא יום והיהודים לא יהיו עוד נידונים לכליה, אלא מופת לעולם. מי יודע, אולי תהיה זאת אמונתנו אשר תורה את הטוב לעולם ולכל העמים, ולשם כך, לשם כך בלבד, עלינו לסבול. לעולם לא נוכל להיות הולנדים בלבד, או אנגלים בלבד, או בני כל עם אחר בלבד; תמיד נהיה מלבד זאת גם יהודים, ורוצים אנו להיות גם יהודים“.