קבוצתנו עבדה בתיקון הכביש המוביל מהתעלה עד למחנה. הכביש עבר על יד המשרפה . מחנה וסטרבורק לא היה מחנה השמדה, אבל לא אפשרו לקבור את המתים, וכולם הועברו למשרפה.
ישבנו בהפסקה קצרה בצהריים. עלה בלבי רעיון מוזר., אולי אני היחיד שישאר בחיים ויוכל להעיד ששרפו כאן את המתים שלנו, טף ונשים, זקנים, צעירים ואף תינוקות.
פניתי לשערי המשרפה . התפלאתי על האומץ שלי. לאמיתו של דבר התחרטתי, קיויתי שהדלת תהיה נעולה. דחקתי ודחפתי את הדלת הראשית ו… דלת הברזל נפתחה. עוד מספר צעדים, והנה אני עומד בתוך המשרפה, בניין לא גבוה ומוזר ובו עמדו עמודי ברזל עד לתיקרה, מיד מול הכניסה. אימה גדולה נפלה עלי, מה אני עושה כאן? האם באתי לראות איך שורפים מתים? ואולי יתפסו אותי…?דממת מוות היתה מסביבי, דממה איומה. פתאום, כך דימיתי , שמעתי קול המיה. כן, קול דממה דקה. הייתי קרוב להתעלפות. רעדתי. הרגשתי שזיעה מכסה את כל גופי ולשוני דבקה לחיכי. התקדמתי מעט. כן, עכשיו שמעתי בבירור. קולות נשמעים כאן! האם המתים מדברים? עכשיו שמעתי ברור יותר, ניגון של תפילה. האם הנשמות הן שמתפללות? הקולות נשמעים ברור בצד ימין. צעדתי תעדים אחדים לכיוון חדר קטן. הסתכלתי וראיתי שם… יהודים. אותם יהודים שראיתים מביאים את המתים. הם שישבו ואמרו תהילים בניגון עצוב.
אינני יודע אם הם ראו אותי אבל אני ראיתי אותם. על בגדיהם ענדו כמוני את הטלאי הצהוב "יהודי". הם עבדו בהובלת המתים למשרפה, אך אמרו פרקי תהילים בין שקית לשקית. הלכתי לאחור ועזבתי את הבניין. חזרתי לעבודתי, לתיקון הכביש. באותה שעה למדתי דבר גדול. למדתי שיהודים אלה שעבדו שם במשרפה, למות עיסוקם הנורא, הנם יהודים טובים לא פחות ממני.
שנים רבות אחרי השואה שמעתי וקראתי שלפני ששרפו את הנפטרים במחנה וסטרבורק, השתדלו העובדים לערוך "טהרה" למתים, כמנהג. יש להוסיף שיהודים אומללים אלה אף אמרו פרקי תהילים לעילוי נשמתם של קדושי ישראל. ה' יקום דמם.
(יסופר לדור – יונה עמנואל)
