בבואנו לשם ב 18 בינואר 1943, הכניסו אותנו לבלוקים בבירקנאו, היו אלה אורוות סוסים לשעבר. קבלנו מדפי עץ, שעליהם היה עלינו לישון, לשכב. אחד מהדברים הראשונים שעשינו, אני וחברותי שהגיעו אתי, היה למצוא מכרים בין אלה שנשארו, אסירים שהסתובבו באושויץ. ומצאנו.
אחד הדברים הראשונים שבקשנו מהם, היו שני זנבות של נרות. בליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 10 עד 12 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו, ולא היה אז באושויץ, לא רצפה ושום תנאים סניטריים, שהכניסו בסוף. הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת. היינו מסונוורים מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב. אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב, מעל כל המדפים שסובבו אותנו. קודם הבכי הבהיל אותנו, זעזע אותנו. נתברר שמכל המקומות- ואפשר היה לעבור ממדף למדף- נשים יהודיות שישבו חודשים, ואפילו שנים, התאספו סביבנו על המדפים השכנים, הקשיבו לשירה. היו אחדות שירדו ובקשו שנרשה להן לברך על הנרות.
היה זה מקרה ראשון מזעזע. אחר כך אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות אבל את הנרות השגנו איכשהוא.
(רבקה קופר, מתוך עדות במשפט אייכמן)
