הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים" מספר על אביו, יהודה וליס, שנולד וגדל בפביניץ, פולין.
בזמן שהיה בדכאו, זרק אליו פתאום יהודי, שנלקח אל מותו, תיק קטן. הוא תפס את התיק, וחשב שאולי יש בו פרוסת לחם.. אולם כשפתח אותו, נבהל, כשמצא בו זוג תפילין. יהודה פחד מאד, כי ידע, שאם יתפסו אותו נושא תפילין, יהרגו אותו מיד. אז הוא החביא את התפילין מתחת לחולצתו והלך לצריף שלו במחנה. בבוקר הניח את התפילין בזמן שהיה בצריף שלו. באופן בלתי צפוי הופיע קצין גרמני, קרא את המספר על זרועו של יהודה, וציווה עליו ללכת מיד להתייצבות. בהתייצבות, בנוכחות אלפי יהודים שקטים, הוא קרא את המספר של יהודה, לא הייתה ליהודה ברירה, הוא היה צריך לגשת. הקצין הגרמני נפנף עם התפילין באוויר ואמר: "כלב, אני דן אתך למיתה בתלייה פומבית, בגלל התפילין האלה שהיו עליך.." העמידו אותו על שרפרף ושמו חבל על צווארו. לפני שנתלה, שאל הקצין בקול לגלגני, "כלב, מה בקשתך האחרונה?" "להניח את התפילין שלי בפעם האחרונה". הקצין היה המום, ומסר ליהודה את התפילין. ובעת שהניח אותם, הוא אמר את הפסוקים שאומרים בעת הנחתם "ואירסתיך לי לעולם" וכו'. קשה לנו דמיין את היהודי הזה, עם חבל על צווארו, והתפילין לראשו וידו. אך זה היה המחזה שכל המחנה נאלץ לראות, את תליית היהודי, שהעז לעבור על הצו להניח תפילין. אפילו נשים מהמחנה הסמוך, עמדו ליד הגדר המפרידה אותן ממחנה הגברים, ונאלצו לראות את המחזה המבעית הזה.
כשיהודה ראה את ההמון השקט, הוא ראה דמעות בינים רבות. ממש ברגע שהיה אמור להיהרג, הוא היה המום, שיהודים בוכים! איך אפשר שנשארו להם דמעות לשפוך? ועד על אדם זר? מנין באו דמעות אלה? באופן אימפולסיבי הוא קרא בקול גדול ביידיש: ":יהודים, אל תבכו! כשתפילין עלי, אני המנצח!. הקצין הגרמני הבין את היידיש וכעס מאד. הוא אמר ליהודה, "כלב, אתה חושב שאתה ניצחת ? תליה יותר מדי טובה עבורך, אתה תקבל מות בצורה אחרת."
יהודה, אבי, הורד מהשרפרף והחבל הורד ממנו. הוא הוכרח להשתופף, ושמו שני סלעים ענקיים מתחת לזרועותיו. ואמרו לו, שהוא יקבל 25 מכות על ראשו, על הראש, שהעז לשים עליו תפילין. ואם הוא יפיל אפילו אחת מהסלעים, יירו בו מיד. מאחר שזו צורת מות מכאיבה כל כך, הקצין אמר לו: "תפיל את הסלע כעת, ממילא לא תשרוד, אף אחד אינו שורד את זה. יהודה ענה: "לא, אינני רוצה לגרום לך להנאה הזאת." במכה ה-25 יהודה איבד את הכרתו והשאירו אותו בשטח והוא נחשב למת. עמדו לסחוב אותו אל ערמת גופות, אח"כ לשרוף אותו בבור.. באותו רגע ראה אותו יהודי אחר, וגרר אותו הצידה וכיסה אותו בסמרטוט, כך שלא ישימו לב שהוא חי. אחרי זמן חזרה אליו הכרתו והוא זחל אל צריף שהיה מוגבה, והוא הסתתר תחתיו, עד שהיה חזק מספיק לצאת בכוחות עצמו. חודשיים אחר כך הוא שוחרר.
