סיפור מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.
"אף חכמתי עמדה לי", אמר רבי חנינא בר פפא: תורה שלמדתי באף נתקיימה לי (פירוש: התורה שנתקיימה בי היא אותה תורה שנלמדה ב"אף" – בייסורים, בצער ובקושי).
שנת תש"ז, ירושלים.
יעקב צבי עמד מאחורי הדלת ואצבעותיו החלשות דפקו עליה קלות.
הרבה מאוד עבר עליו עד שהגיע לכאן, ועכשיו ליבו דופק, הולם, הרבה יותר חזק מהדפיקות המהוססות שלו בדלת.
את הדרך לחדרו של ראש הישיבה עשה יעקב צבי, פליט השואה, בצעדים כושלים. את הכול הוא עבר, הכול הוא ראה. הנסיבות לימדו אותו לא לפחד משום דבר בעולם. את המוות ראה מול העיניים לא פעם ולא פעמיים. אבל עכשיו, דווקא כאן בארץ החלומות, הוא מפחד. רועד מפחד.
"ומה אם לא יקבלו אותי לישיבה?" הלמה הדאגה בראשו והטריפה את דעתו.
מסביב ראה בחורים עליזים, בני גילו, בחורים שלהם יש בית, אבא ואימא, בחורים שלא העבירו את שש השנים האחרונות במצור ובמצוק, בעבודת פרך ובמכות רצח. בחורים שלא חוו שכול ואבדון. את המסלול הרגיל הם עברו, כמו כל ילד ונער עלי אדמות.
הם, הבחורים שמתרוצצים סביבו, טבעי שילמדו בישיבה. אבל הוא, יעקב צבי בן ר' אברהם חיים הי"ד, שלא למד בכיתה ז', לא בכיתה ח', לא בכיתה ט' ולא בישיבה קטנה, למה שיקבלו אותו כאן בישיבה הגדולה. סביר להניח – כך הרהר בתוגה – שכל המאמץ הזה הוא לשווא.
הציפייה הזו דמתה בעיניו לנצח. ספק אם בשורה הארוכה ההיא, כשחייו היו תלויים לו מנגד, אם לימין אם לשמאל, חש במתח כזה. אז התערפלו לו החושים והוא לא ציפה לכלום כשם שלא פחד משום דבר, אבל עכשיו, אם אחרי כל זה, הוא, השריד למשפחה האיכותית והתורתית, לא יתקבל לישיבה, הוא עלול להישאר ברחוב ולהיות עם הארץ. יעקב צבי לא יכול היה לחשוב על רעיון כזה.
יושב בחור צעיר מול ראש ישיבה בא בימים בחדר קטן שקירותיו מחופים ארונות ברזל ומתקרתו משתלשל מאוורר בעל שלוש צלעות.
ראש הישיבה אינו מכיר את הבחור, אבל מה שברור לו שמקומו לא כאן. לא "אצלנו". הוא שמע מלמעלה על שריד השואה שמילא טופס רישום. אין לו ספק שמבחינת הרמה הלימודית שלו אין לבחור הזה מה לחפש בישיבה מצוינת זו, והשאלה היא רק איך להסביר לו את זה יפה בלי להעליב את הנער היתום שכבר עבר מספיק בחיים.
אם לסכם את הדילמה שעינתה את שרעפיו של ראש הישיבה במשפט קצר, ייאמר כך: איך אפשר לא לפגוע לא בבחור פליט המלחמה ולא בשמה הטוב של הישיבה.
ראש הישיבה הביט בעיניו הגדולות של יעקב צבי. בטעות הוא זיהה בהן עצבות וייאוש, אבל ויגון קודר. אני לא יכול להכניס אותו לכאן, אבל מה אני אומר לו, למען ה'.
אין לי את הכלים להתמודד עם נפש מרוסקת כזו. ובכלל, ספק אם הבחור למד פעם דף גמרא שלם. מה בדיוק הוא הולך לעשות כאן בישיבה?
שקט ארוך שרר בחדר הקטן. ראש הישיבה ידע שכבר אי אפשר להמשיך את השקט הזה. חייבים לסיים את השיחה ויפה שעה אחת קודם.
דף ממסכת ברכות שנכתב במחנה
הגאון, איש החסד וההגות, הרגיש שאזלו המילים מאוצרותיו. אין לו מה לומר. ובמצב כזה, כשאין לו מה לומר, כך השגרה, מתחיל לגרד לו בפנים. ובריסי העיניים.
בסוף נפלטה שאלה מפיו:
ממ, המממ, מה אתה יודע?
יעקב צבי, מהשאלה הזו חשש. והוא כבר יודע כי כלתה עליו הרעה. דמעות נקשרו בעיניו, חנקו את גרונו. תמיהה עצומה מילאה את ליבו: למה?
מה אני אשם שהקב"ה הועיד לי דרך אחרת מכל הנערים כאן? הרי לא התרשלתי ולא התעצלתי. רק אתה יודע, ה' יתברך, כמה שעות הייתי יושב עם אבא בלילות הקרים בבוידעם שבגטו לודז' וביחד למדנו דפי גמרא רש"י ותוספות מתוך מסירות נפש.
שקט שרר בחדר ודמעה עקשנית התגלגלה במורד לחיו של יעקב צבי.
ראש הישיבה הביט בעיניו של יעקב צבי ולא ידע את נפשו. הוא רצה לנחם, להרגיע, לברך, אבל מפיו יצאה שוב השאלה המעליבה: וואס קענסטו? מה אתה יודע…
אני יודע מסכת שבת ומסכת יומא, מסכת בבא קמא, מסכת בבא מציעא ומסכת בבא בתרא. בעל פה! כך ענה יעקב צבי והתבייש. הוא היה בטוח שכל הבחורים בני גילו יודעים כהנה וכהנה.
וראש הישיבה, עיניו התעגלו בתימהון.
המסכתות האלו ארוכות, קשות ויסודיות. מהיכן הוא יודע אותן "על בוריין"? אין כאן ולו בחור אחד שיודע את המסכתות הללו בעל פה. ראש הישיבה לא האמין והתחיל לבחון את יעקב צבי.
ואם נאמר ש"ראש הישיבה הוכה בתדהמה" זה יהיה משפט חיוור לעומת מה שהתחולל בליבו של ראש הישיבה שאינספור תלמידים כבר למדו תורה מפיו, ועדיין אף אחד מהם לא הפגין בקיאות כזו בחמש מסכתות כה קשות וארוכות.
יעקב צבי אכן ידע את כל המסכתות האלו ככתבן וכלשונן, בבקיאות נפלאה ובהבנה יסודית!
מסכתות בתלמוד ומשניות שהודפסו על ידי רבני ועד ההצלה במינכן
יעקב צבי התקבל לישיבה, וגדל להיות תלמיד חכם עצום. לימים, עת היה נכנס אל מרן הבית ישראל, היה הרבי הקדוש קם לקראתו מלוא קומתו. הרבי הקדוש, רשכבה"ג, שהיה מבוגר ממנו בקרוב לארבעה עשורים, היה קם ממקומו לכבודו.
וכשהיה ר' יעקב צבי בן 28 שנה, כתב עליו מרן הסטייפלר מכתב מלא ביטויים נדירים, מהם נשקפת ההערכה העצומה שגדול הדור רחש כלפי אברך צעיר זה:
היות שהמאור הגדול, החריף ובקי, מופלא בתורה ויראת ה' טהורה, ר' יעקב צבי שליט"א מוכרח לנסוע לחוץ לארץ להתרפא מפני חולשת גופו הטהור, לכן הנני להכירו במקום שאין מכירין אותו, כי רב תלמיד חכם נעלה כמותו יקר למצוא, וגם אני עני מכירו היטב, אשר ידיו רב לו ללון בעומק הלכה ובעומק העיון ללחום מלחמתה של תורה בשכל הישר.
הכו"ח לכבוד התורה, אור ליום ה' פרשת חוקת תשי"ז
צנוע ושקט היה ר' יעקב צבי, ומעולם לא סיפר את מה שעבר בימי הרעה ואיך הוא עצמו העביר את ימיו ולילותיו אז, בגטו לודז' ולאחר מכן באושוויץ. ויהי כאשר זקן וקרבו ימיו למות, סיפר לבנו אהובו את פשר התעלומה המופלאה הזו, מניין ידע להיבחן על חמש מאות וחמישים דפי גמרא רש"י ותוס' ומפרשים, דוגמת הגאונים של פעם שהיו בבחינת "סיני ועוקר הרים".
כדי לקלוט את הסיפור הזה יש לפתוח את שערי הלב.
וכך סיפר ר' יעקב צבי בן ר' אברהם חיים, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו שם, במקום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.
"חמש שנים חייתי בצל החיה הנאצית. מתחילת המלחמה שהיתי שלוש שנים בגטו לודז', ושם, מדי לילה, עם שובי מעבודת הכפייה המפרכת, הייתי עולה עם אבא לעליית גג (בוידעם) ויחד היינו יושבים עם עוד כמה בחורים ולומדים כמה שעות.
כוח לא היה לנו, ואפילו טיפה אחת, אבל מהתורה משיבת נפש לא היינו יכולים להתנתק.
למדנו בנעימות ובמתיקות. ידענו שאם יגלו אותנו ניהרג בלי משפט כאן במקום, אבל למדנו.
מתוך גמרות קטנות היינו יושבים ולומדים מדי ערב אחרי יום שלם של עבודת פרך עד כלות הכוחות, והרעב היה מענה את כל גופנו, והקור היה קורע מאיתנו חתיכות. לפעמים כשהיינו פותחים את הברז לא הספיקו המים להגיע אל הארץ עד שקפאו והתנפצו על הרצפה כמו אבנים. עד היום אני שומע ברוחי את קול ה"אבנים" האלו המתנפצות על הארץ.
שלוש שנים למדנו בגטו לודז' מתוך צער וייסורים ואימת מוות. בשלוש השנים האלו סיימנו את מסכתות שבת, יומא, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. וחזרנו עליהן עוד ועוד והתייגענו עליהן בלי סוף, עד שכשגלינו מלודז' לאושוויץ, בשנת תש"ג, כבר היו המסכתות האלו בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו. הן היו בלולות בדמנו, ואני כבר ידעתי שאת חמש מאות וחמישים הדפים האלו לא אשכח לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
לא אשכח, סיפר אז ר' יעקב צבי, את אותו הלילה הקר והקודר שבו ישבנו ולמדנו יחד בנעימות, ולפתע שמענו את הצוררים נכנסים לבית שלנו, וידענו כי אנחנו אבודים. שמענו אותם צורחים כמו חיות טרף, ומעמידים סולם לעליית הגג שבה הסתתרנו. נשימותינו נעצרו ורעדנו מפחד. כבר התכוננו לגרוע מכול. אחד מהם כבר נגע בידית הדלת שמאחוריה ישבנו, אך אירע נס ולפתע, בלי כל סיבה נראית לעין, הסתובבו הרשעים וירדו למטה, ואנחנו, המשכנו ללמוד… וגם למחרת המשכנו ללמוד. מעולם לא הפסקנו.
את הדפים האלו למדתי מתוך מסירות נפש, אמר ר' יעקב צבי לבנו, ולכן הם הפכו להיות חלק ממני.
ר' יעקב צבי היה בפרוץ המלחמה נער כבן אחת עשרה, וכשהעבירו אותו הרשעים לאושוויץ היה בן ארבע עשרה, ובאושוויץ עבר את מה שעברו יהודים באושוויץ… אבל את המסכתות האלו, שהן כרבע מהש"ס כולו, לא שכח. הן היו חלק מהווייתו.
וכשסיפר ר' יעקב צבי, "תחת אחת השיחים", על הקדוש ר' זיסמן לייזרזון הי"ד שהיה לו חברותא קבועה בגטו, חוץ מהלימוד הלילי באותו הבוידעם, נהרו פניו וזלגו עיניו דמעות. הקדוש ר' זיסמן בן ר' אברהם יוסף הי"ד היה גאון מופלא והיה עתיד להאיר את העולם בתורתו וקדושתו, ועימו למד ר' יעקב צבי עוד כמה מסכתות כשהיה מצליח להתגנב לביתו בחשאי ולהיבלע בין כתליו לעוד שעות ארוכות של תורה במסירות נפש.
יהיו הדברים לעילוי נשמת הקדוש ר' זוסמן בן ר' אברהם יוסף, שנהרג בידי הנאצים ולא נותר ממנו זכר, ולעילוי נשמת החברותא, הגאון ר' יעקב צבי בן ר' אברהם חיים, שהיה בקי בכל התורה כולה, ובייחוד בחמש מאות וחמישים הדפים שעליהם מסר את נפשו במצור ובמצוק.
(מקור: רבי צבי מאיר זילברברג, "קובץ מאמרי חיזוק", גיליון שעט)
